טוען את הדף…
וְאֵימָא: חֲדָא חֲדָא כְּדִכְתִיבָא? דְּאִם כֵּן, לִיכְתְּבִינְהוּ רַחֲמָנָא בַּחֲדָא! כֵּיוָן דְּכוּלְּהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי כְּתִיבָא, מֵהֲדָדֵי יָלְפִי, וְכֵיוָן דְּיָלְפִי מֵהֲדָדֵי, כְּמַאן דִּכְתִיב בַּחֲדָא דָּמֵי. וְהָא לָא דָּמְיָאן לַהֲדָדֵי? (סִימָן: פָּלֵט, סַיִיף, הַתְרָאָה.) עִיר הַנִּדַּחַת לְהָנָךְ תַּרְתֵּי לָא דָּמְיָא, שֶׁכֵּן מָמוֹנָן פָּלֵט. עֲבוֹדָה זָרָה לְהָנָךְ תַּרְתֵּי לָא דָּמְיָא, שֶׁכֵּן בְּסַיִיף. עֵדִים זוֹמְמִין לְהָנָךְ תַּרְתֵּי לָא דָּמְיָא, שֶׁכֵּן צְרִיכִים הַתְרָאָה. בְּ״הֵיטֵב״ ״הֵיטֵב״ יָלְפִינַן מֵהֲדָדֵי, וּגְזֵירָה שָׁוָה מוּפְנָה. דְּאִי לָא מוּפְנָה, אִיכָּא לְמִיפְרַךְ. לָאיֵי, אַפְנוֹיֵי מוּפְנֵי. מִדַּהֲוָה לֵיהּ לְמִיכְתַּב ״וְדָרְשׁוּ וְחָקְרוּ״, וְשַׁנִּי קְרָא בְּדִיבּוּרֵיהּ בְּ״הֵיטֵב״, שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי. וְאַכַּתִּי מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד הוּא! בִּשְׁלָמָא הָנָךְ תַּרְתֵּי מוּפְנֶה הוּא, מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב. אֶלָּא עִיר הַנִּדַּחַת, מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב? הָא כְּתִיבָא כּוּלְּהוּ! הָתָם נָמֵי אַפְנוֹיֵי מוּפְנֵה, מִדַּהֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב ״דָּרוֹשׁ תִּדְרֹשׁ״ אוֹ ״חָקוֹר תַּחְקֹר״, וְשַׁנִּי קְרָא בְּדִיבּוּרֵיהּ בְּ״הֵיטֵב״ – שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי. וְאָתוּ נֶחְנָקִין בְּקַל וָחוֹמֶר מִנִּסְקָלִין וּמִנֶּהֱרָגִין, וְאָתוּ נִשְׂרָפִין בְּקַל וָחוֹמֶר מִנִּסְקָלִין. הָנִיחָא לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי סְקִילָה חֲמוּרָה, אֶלָּא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא אָמַר רַב יְהוּדָה: ״וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן״, ״וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן״ – הָא חַד סְרֵי. שֶׁבַע – לְשֶׁבַע חֲקִירוֹת, דַּל תְּלָת – לִגְזֵירָה שָׁוָה, פָּשָׁא לְהוּ חֲדָא. לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, לְאֵתוֹיֵי נִשְׂרָפִין. לְרַבָּנַן, מִילְּתָא דְּאָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר – טָרַח וְכָתַב לַהּ קְרָא. מְגַדֵּף בַּהּ רַבִּי אֲבָהוּ: אֵימָא לְאֵתוֹיֵי שְׁמֹנֶה חֲקִירוֹת! וּשְׁמֹנֶה חֲקִירוֹת מִי אִיכָּא?! אַלְּמָה לָא? וְהָאִיכָּא לְאֵתוֹיֵי בְּכַמָּה בְּשָׁעָה. וְתַנְיָא נָמֵי הָכִי: הָיוּ בּוֹדְקִין אוֹתוֹ בִּשְׁמֹנֶה חֲקִירוֹת. הָנִיחָא לְאַבָּיֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אֵין אָדָם טוֹעֶה וְלֹא כְּלוּם, וּלְהַךְ לִישָּׁנָא נָמֵי דְּאָמַר: אָדָם טוֹעֶה מַשֶּׁהוּ – שַׁפִּיר. אֶלָּא לְאַבָּיֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: אָדָם טוֹעֶה חֲצִי שָׁעָה, וּלְרָבָא דְּאָמַר: טָעוּ אִינָשֵׁי טוּבָא – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא, לְאֵתוֹיֵי בְּכַמָּה בַּיּוֹבֵל. הַיְינוּ בְּאֵיזֶה שָׁבוּעַ! אֶלָּא, לְאֵתוֹיֵי בְּאֵיזֶה יוֹבֵל. וְאִידַּךְ: כֵּיוָן דְּאָמַר בְּאֵיזֶה שָׁבוּעַ, לָא בָּעֵי בְּאֵיזֶה יוֹבֵל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. תַּנְיָא, אָמַר לָהֶם רַבִּי יוֹסֵי לַחֲכָמִים: לְדִבְרֵיכֶם, מִי שֶׁבָּא וְאָמַר ״אֶמֶשׁ הֲרָגוֹ״, אוֹמֵר לוֹ ״בְּאֵיזוֹ שָׁבוּעַ?״, ״בְּאֵיזוֹ שָׁנָה?״, ״בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ?״, ״בְּכַמָּה בַּחֹדֶשׁ?״ אָמְרוּ לוֹ: לִדְבָרֶיךָ, מִי שֶׁבָּא וְאָמַר ״עַכְשָׁו הֲרָגוֹ״, אוֹמֵר לוֹ ״בְּאֵיזֶה יוֹם?״, ״בְּאֵיזֶה שָׁעָה?״, ״בְּאֵיזֶה מָקוֹם?״ אֶלָּא, אַף עַל גַּב דְּלָא צָרִיךְ, רָמֵינַן עֲלֵיהּ כִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. הָכָא נָמֵי, אַף עַל גַּב דְּלָא צָרִיךְ, רָמֵינַן עֲלֵיהּ כִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. וְרַבִּי יוֹסֵי: ״אֶמֶשׁ הֲרָגוֹ״ – שְׁכִיחַ בְּרוֹב עֵדִיּוֹת, ״עַכְשָׁיו הֲרָגוֹ״ – לָא שְׁכִיחַ בְּרוֹב עֵדִיּוֹת. מַכִּירִים אַתֶּם אוֹתוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: מַכִּירִים אַתֶּם אוֹתוֹ? נׇכְרִי הָרַג? יִשְׂרָאֵל הָרַג? הִתְרִיתֶם בּוֹ? קִיבֵּל עָלָיו הַתְרָאָה? הִתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה? הֵמִית בְּתוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר? הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. אֶת מִי עָבַד: לִפְעוֹר עָבַד? לְמַרְקוּלִיס עָבַד? וּבַמָּה עָבַד: בְּזִיבּוּחַ? בְּקִיטּוּר? בְּנִיסּוּךְ? בְּהִשְׁתַּחֲוָאָה? אָמַר עוּלָּא: מִנַּיִין לְהַתְרָאָה מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ״. אַטּוּ בִּרְאִיָּה תַּלְיָא מִילְּתָא? אֶלָּא עַד שֶׁיַּרְאוּהוּ טַעְמוֹ שֶׁל דָּבָר. אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְכָרֵת –ואימא - לא אמר רחמנא שבע חקירות בחד דינא אלא בכל חדא וחדא עבירה כדכתיב בה בעיר הנדחת תלתא בע"ז תרי ובעדים זוממין תרי: דאם כן - דבעינן שבע ליכתבינהו לכולהו בחדא וניגמרו כל דיני נפשות מינה ומדפלגינהו ש"מ דווקא כתיבי: ומשני כיון דכולהו בהדי הדדי כתיבן מהדדי ילפינן - כלומר כיון דבכולהו כתב בהו דבעו דרישה והשווה אותן להא מילתא ע"כ מהדדי ילפינן ליתן את האמור של זה בזה: והא לא דמיין להדדי - והיכי ילפינן מהדדי: עיר הנדחת להנך תרתי לא דמיא - למילף מינייהו חקירות הכתובות בהן דדין הוא שיהו עדים זוממין ויחיד עובד ע"ז צריכים דרישת העדים המחייבין אותן משום דקילי שכן ממונם פלט אבל עיר הנדחת דחמירא שכן ממונם אבד לא תיתי ביה אלא חקירות האמורות בה: שכן בסייף - עיר הנדחת בסייף ועדים זוממין דפרשתא משמע שמעידין על רוצח מדכתיב (דברים י״ט:כ״א) נפש בנפש עין בעין וגו' ואי נמי משתעי בכל עדים זוממין דיש מהן בסקילה מיהו הואיל ויש מהם בסייף לא אחמיר קרא עלייהו להמיתן עד שיחקרו המזימין אותן: שכן צריך התראה - הנך תרתי מה שאין כן בעדים זוממין דכתיב (שם) כאשר זמם וזה חשב להרגו בלא התראה: בהיטב היטב ילפינן מהדדי וגזירה שוה מופנה הוא - כדמפרש ואזיל ואין משיבין עליה שזו היא מדה בתורה גזירה שוה המופנה למידין ואין משיבין: איכא למיפרך - כדפרכינן: מדהוה ליה למיכתב - בעדים זוממין ודרשו וחקרו: ושני בדיבוריה בהיטב ש"מ - שינויא דלישנא לאפנויי ועיקר קרא לדרשא דמניינא: בשלמא הנך תרתי - ע"ז ועדים זוממין דלא כתיב בהו חקירה מצית למימר מדהוה ליה למכתב לשון חקירה וכתב היטב שינויא דלישנא הוא לאקושי לשונות שתיהן למידרש בה גזירה שוה: אלא עיר הנדחת - דכתיב בה ודרשת וחקרת מאי הוה ליה למיכתב במקום היטב למניינא: ש"מ לאפנויי - ליתן את האמור של זה בזה ואיכא שבע בכולהו: ואתו נחנקין - שיהו עדיהן נדרשין ונחקרין בק"ו מנסקלין ומנהרגין מע"ז שהיא בסקילה ומעדים זוממין שהן בסייף דבעינן דרישה וחקירה ובלאו הכי לא מיקטיל חנק הקל מכולן לכ"ש: ואתו נשרפין בק"ו מנסקלין - דסקילה חמורה משריפה אבל מנהרגין ליכא למידרש ק"ו לנשרפין דמה לנהרגין שכן מיתתן קלה: והנה אמת נכון הדבר - בע"ז כתיב וכתיב נמי בעיר הנדחת ומשמע אמת ונכון דרישה וחקירה: הא חד סרי - שבעה דלעיל וד' דהכא: ושמנה מי איכא - הש"ס מהדר אדרבי אבהו מי מצית משכחת שמנה חקירות בדברים המביאין לידי הזמה: ופרכינן אלמה לא וכי לא מצית משכחת חקירה שמינית הא איכא לאיתויי בכמה בשעה: ומשני הניחא לאביי כו' איכא למימר בכמה בשעה מייתי לה לידי הזמה דאי אמר בחציה או בשלישית ואתו סהדי ואמרי אותו חלק עמנו הייתם הרי הן זוממין אלא להך לישנא דאמר אדם טועה בחצי שעה למה לי למימר בכמה בשעה הא אי אמר בחציה ואתו סהדי מזמו ליה לא מיתזם בכל אותה שעה דאמר בתחלת השעה היה והוא טעה מתחלתה עד חציה אי נמי אמרי להו מתחלתה ועד חציה עמנו הייתם לא מיתזמי דאמר שמא בסוף שעה היה והם טעו מסופה לחציה. גמגום. דאביי ורבא בפ"ק דפסחים (דף יא:): לא בעי באיזה יובל - דאין עדים ממתינים עדותן מיובל על חבירו: כר"ש בן אלעזר - להטריחם דאמר (לעיל סנהדרין דף לב:) מסיעין היו את העדים ממקום למקום כדי שתטרף דעתן עליהן ויחזרו בהן: קיבל עליו התראה - יודע אני שכן אני מוזהר שלא לעשות: התיר עצמו למיתה - שכשהתריתם בו אל תעבור שאתה מתחייב מיתה פלונית הוא אומר על מנת כן אני עושה דאם לא הפקיר עצמו אינו נהרג כדלקמן (סנהדרין דף מא.): המית בתוך כדי דיבור - כדי שאילת שלום שאם שהה לאחר התראה יותר מכדי דיבור איכא למימר שכבר שכח התראה: אטו בראיה תליא - משום דראה אותה מחייב: אלא רואה טעמו של דבר - שהיא ערוה לו והאי קרא גבי כרת כתיב ואם אינו ענין לחיוב כרת דהא דין שמים הוא ולא בעי התראה דקמי שמיא גליא אם שוגג הוא או מזיד:שכן בסייף - פ"ה דעיר הנדחת בסייף ועדים זוממין דפרשתא משמע שמעידין על רוצח מדכתיב נפש בנפש ותימה דעל כל חייבי מיתות שיעידו שייך לומר נפש בנפש כשהוזמו ועוד דההוא נפש בנפש מוקמינן ליה בפ"ק דמכות (דף ה:) דאין נהרגין עד שיגמר הדין ול"א שפ"ה עיקר דאי נמי מיירי בכל עדים זוממין דיש מהם בסקילה מיהו הואיל ויש מהם בסייף לא אחמיר קרא עלייהו להמיתן עד שיחקרו המזימין אותן: מדהוה ליה למכתב דרוש תדרוש וחקור תחקור - לאו דווקא דא"כ הוו להו ד' אפילו הוה כתוב דרוש תדרוש וחקור (תחקור) הוה משמע ד' מדלא כתיב דרוש דרוש או תדרוש תדרוש כדאמר במרובה (ב"ק דף סה. ושם) ליכתב המצא המצא או תמצא תמצא: מניין להתראה מן התורה - בחבר קמיבעיא ליה למ"ד (לעיל סנהדרין דף ח:) חבר צריך התראה דאי בשאינו חבר הא לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד אי נמי מיבעי ליה מנא לן דבעינן המית תוך כדי דיבור: