Sanhedrin 112a · Talmud

קַשְׁיָא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הוּדְּחוּ מֵאֲלֵיהֶן, מַהוּ? ״וַיַּדִּיחוּ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא שֶׁהוּדְּחוּ מֵאֲלֵיהֶן? אוֹ דִילְמָא, אֲפִילּוּ הוּדְּחוּ מֵאֲלֵיהֶן? תָּא שְׁמַע: הִדִּיחוּהָ נָשִׁים וּקְטַנִּים, אַמַּאי? לֶיהֱוֵי כְּהוּדְּחוּ מֵאֲלֵיהֶן! הָנָךְ בָּתַר נַפְשַׁיְיהוּ גְּרִידִי, הָנֵי בָּתַר נָשִׁים וּקְטַנִּים גְּרִידִי. עַד שֶׁיּוּדַח רוּבָּהּ. הֵיכִי עָבְדִינַן? אָמַר רַב יְהוּדָה: דָּנִין וְחוֹבְשִׁין, דָּנִין וְחוֹבְשִׁין. אֲמַר לֵיהּ עוּלָּא: נִמְצָא אַתָּה מְעַנֶּה אֶת דִּינָן שֶׁל אֵלּוּ! אֶלָּא, אָמַר עוּלָּא: דָּנִין וְסוֹקְלִין, דָּנִין וְסוֹקְלִין. אִיתְּמַר, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: דָּנִין וְסוֹקְלִין, דָּנִין וְסוֹקְלִין, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מַרְבִּין לָהֶן בָּתֵּי דִינִין. אִינִי? וְהָאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר יוֹסֵי אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: ״וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הָהִיא״ – אִישׁ וְאִשָּׁה אַתָּה מוֹצִיא לִשְׁעָרֶיךָ, וְאִי אַתָּה מוֹצִיא כָּל הָעִיר כּוּלָּהּ לִשְׁעָרֶיךָ! אֶלָּא, מַרְבִּין לָהֶן בָּתֵּי דִינִין וּמְעַיְּינִין בְּדִינֵיהֶן, וּמַסְּקִינַן לְהוּ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל, וְגָמְרִי לְהוּ לְדִינַיְיהוּ, וְקָטְלִי לְהוּ. ״הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר וְכוּ׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: הַחַמֶּרֶת וְהַגַּמֶּלֶת הָעוֹבֶרֶת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, לָנוּ בְּתוֹכָהּ וְהוּדְּחוּ עִמָּהּ – אִם נִשְׁתַּהוּ שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם, הֵן בְּסַיִיף וּמָמוֹנָן אָבֵד. פָּחוֹת מִיכָּן, הֵן בִּסְקִילָה וּמָמוֹנָן פָּלֵט. וּרְמִינְהִי: כַּמָּה יִהְיֶה בָּעִיר וְיִהְיֶה כְּאַנְשֵׁי הָעִיר? שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ! אָמַר רָבָא: לָא קַשְׁיָא, הָא לְמִיהְוֵי מִבְּנֵי מָתָא, הָא לְמִיהְוֵי מִיָּתְבֵי מָתָא. וְהָתַנְיָא: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מִבְּנֵי הָעִיר, אִם יֵשׁ אָדָם שֶׁנִּשְׁתַּהָא שָׁם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – אָסוּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ, פָּחוֹת מִיכָּן – מוּתָּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ. בְּיוֹשְׁבֵי הָעִיר, אִם נִשְׁתַּהָא שְׁלֹשִׁים יוֹם – אָסוּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ, פָּחוֹת מִיכָּן – מוּתָּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ. ״הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר בָּהּ״ כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״הַחֲרֵם אוֹתָהּ וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר בָּהּ״ – פְּרָט לְנִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּחוּצָה לָהּ. ״וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר בָּהּ״ – לְרַבּוֹת נִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּתוֹכָהּ. ״שְׁלָלָהּ״ – וְלֹא שְׁלַל שָׁמַיִם. ״וְאֶת כׇּל שְׁלָלָהּ״ – לְרַבּוֹת נִכְסֵי רְשָׁעִים שֶׁחוּצָה לָהּ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּתוֹכָהּ יֹאבֵדוּ? מִי גָּרַם לָהֶם שֶׁיָּדוּרוּ בְּתוֹכָהּ? מָמוֹנָם. לְפִיכָךְ מָמוֹנָם אָבֵד. אָמַר מָר: ״וְאֶת כׇּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ״ – לְרַבּוֹת נִכְסֵי רְשָׁעִים שֶׁבְּחוּצָה לָהּ. אָמַר רַב חִסְדָּא: וּבְנִקְבָּצִים לְתוֹכָהּ. אָמַר רַב חִסְדָּא: פִּקְדוֹנוֹת שֶׁל אַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת מוּתָּרִין. הֵיכִי דָמֵי? אִי לֵימָא דְּעִיר אַחֶרֶת וְאִיתַנְהוּ בְּגַוַּהּ – פְּשִׁיטָא דְּמוּתָּרִין, לָאו שְׁלָלָהּ הוּא! וְאֶלָּא דִּידְהוּ וְאִיתַנְהוּ בְּעִיר אַחֶרֶת. אִי דְּנִקְבָּצִין לְתוֹכָהּ – אַמַּאי מוּתָּרִין? וְאִי אֵין נִקְבָּצִין לְתוֹכָהּ – הָא אַמְרַהּ חֲדָא זִימְנָא! לָא, לְעוֹלָם דְּעִיר אַחֶרֶת דְּמַפְקְדִי בְּתוֹכָהּ. וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ אַחְרָיוּת. מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ אַחְרָיוּת, כְּדִידֵיהּ דָּמֵי? קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת וְחֶצְיָהּ שֶׁל עִיר אַחֶרֶת – אֲסוּרָה. עִיסָּה חֶצְיָהּ שֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת וְחֶצְיָהּ שֶׁל עִיר אַחֶרֶת – מוּתֶּרֶת. מַאי טַעְמָא? בְּהֵמָה כְּמַאן דְּלָא פְּלִיגָא דָּמְיָא, עִיסָּה כְּמַאן דִּפְלִיגָא דָּמְיָא. בָּעֵי רַב חִסְדָּא: בֶּהֱמַת עִיר הַנִּדַּחַת מַהוּ דְּתִיתְהֲנֵי בַּהּ שְׁחִיטָה לְטַהֲרָהּ מִידֵי נְבֵילָה? לְפִי חֶרֶב אָמַר רַחֲמָנָא, לָא שְׁנָא שַׁחֲטַהּ מִשְׁחָט, לָא שְׁנָא קַטְלַהּ מִקְטָל. אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּשַׁחְטַהּ מַהְנְיָא לַהּ שְׁחִיטָה? מַאי? תֵּיקוּ. בָּעֵי רַב יוֹסֵף: שְׂעַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת מַהוּ? אָמַר רָבָא: הָא דִּרְשָׁעִיּוֹת אָסוּר? ״תִּקְבֹּץ וְשָׂרַפְתָּ״ כְּתִיב. מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא קְבִיצָה וּשְׂרֵיפָה – יָצָא זֶה שֶׁמְחוּסָּר תְּלִישָׁה וּקְבִיצָה וּשְׂרֵיפָה. אֶלָּא אָמַר רָבָא: בְּפֵיאָה נׇכְרִית, הֵיכִי דָמֵי? אִי דִּמְחוּבָּר בְּגוּפַהּ, כְּגוּפַהּ דָּמְיָא. לָא צְרִיכָא דִּתְלֵי בְּסִיבְטָא. כְּנִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּתוֹכָהּ דָּמֵי וְאָבַד? אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּעָיְילָא וְנָפְקָא, כִּלְבוּשַׁהּ דָּמֵי? תֵּיקוּ. ״וְאֶת כׇּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ״ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לָהּ רְחוֹב – אֵינָהּ נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין לָהּ רְחוֹב – עוֹשִׂין לָהּ רְחוֹב. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: ״רְחוֹבָהּ״ – מֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע, וּמָר סָבַר: ״רְחוֹבָהּ״ – הַשְׁתָּא נָמֵי מַשְׁמַע.

קשיא - לשון הפסוק קשה לתרץ למ"ד חולקין אבל לא מיתותב: גרידי - בדל"ת נמשכין וכן גריס רבי בכוליה הש"ס מגריד גריד ונ"ל שהוא לשון גרידא דמפרשינן יחיד על שם שהוא יחיד משוך ומופרש הוא מן הכל ואין לאחרים סביביו ולשון ארמי הוא ואין דומה לו בפסוק (ודומה לו) אבל גורדו ומעמידו על גלדו (ר"ה ד' כז:) הוא לשון עברי ודומה לו בפסוק (איוב ב) ויקח לו חרס להתגרד בו בדל"ת ופי' לשון חטיטה שמחטט וגורד בסכין או בכל דבר וגורר ברי"ש לשון עברי הוא כמו (שבת ד' כב.) גורר אדם מטה כסא ושלחן וכן (ב"ב ד' פו.) היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא: בתר נפשייהו גרידי - ומעשיהם מעשה ואדוקים ביותר הואיל ומעצמם הם נדחין ודין הוא שיעשה עיר הנדחת: אבל הנך דהודחו בתר נשים וקטני גרידי - שאין אדוקים כ"כ: היכי עבדינן - היאך נעשין רובא נדחים הואיל דצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד: דנין וחובשין - כשרואין ב' או ג' מהם עובדים ע"ז לא יסקלו אותן ומניחין כל האחרים מלסקול אלא דנין אותם לסקילה וחובשין אותם בבית הסוהר וכן עושין עד שרואין אם מצטרפין לרובא וחוזרין ודנין אותם דין אחר להריגה ומאבדין את ממונם: ומענה את דינם - שלאחר שנגמר דינם אתה משהה אותם ומענה את דינם: דנין וסוקלין - עד חציין דמחזקינן להו כיחידים ודנין וסוקלין ומחציין ואילך נתברר הדבר למפרע שהודחו רובא והוו בסייף וממונם אבד ומחציין ואילך אי אתה רשאי למשכן למיתה חמורה: ור"ל אמר מרבין להם בתי דינין - לאו משום דאין דנין ב' ביום אחד דהא אמרת בפרק נגמר הדין (לעיל סנהדרין מו.) דבמיתה אחת דנין אלא משום דנפישי עדים לכל אחד ואחד ואין פנאי לחקור כל אחד ואחד ביום אחד מרבים להם בתי דינים כדי שתתקבל עדותן ביום א' ויגמור דין כולם ביום אחד: לשעריך - לב"ד שבשעריך דהיינו סנהדרי קטנה: ואי אתה מוציא - אלא בסנהדרי גדולה: אלא מרבין להם בתי דינין ומעייני בדיניהם - אם הוו מרובים ואם הודחו רוב' מעלים את כולן לב"ד הגדול: כמה יהא בעיר - משנה בהשותפין: ויהא כאנשי העיר - ליתן בצורכי העיר: למיהוי כבני מתא - שיהא נקרא כבני העיר אין נקרא בפחות מי"ב חדש אבל להקרות מיושבי העיר כיון ששהה ל' יום נקרא מאנשי העיר וקרינן בהו את יושבי העיר ההוא: והתניא - בניחותא: המודר הנאה - שאומר הרי עלי קונם אם אהנה: החרם אותה פרט לנכסי צדיקים שבחוצה לה - שאם היו צדיקים דרים בתוכה והוי להו נכסים מופקדים במקום אחר ביד אחרים אין מחרימין אותן אבל נכסים שיש להם באותה העיר מחרימין אותן וטעמא מפורש לקמן: אמר ר"ש מפני מה וכו' - בכל דוכתי דרש ר"ש טעמא דקרא: ה"ג אמר מר ואת כל (שללה) אשר בה לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה: אמר רב חסדא ובנקבצין לתוכה - נכסי רשעים הקרובין לעיר שיכולים לקבצם לתוך העיר באותו יום עצמו שכונסין שלל העיר לרחוב לשורפן הן אבודים עמה אבל רחוקים דאין מגיעין לעיר אינן אבודים ודוקא שכבר היו לתוכה אלא שמעכשיו היו מופקדים ביד אחרים אבל לא היו מעולם בתוכה כגון דנפלה להם בירושה לא קרינא ביה שללה ואין הממון אבד: אלא דידהו - דבני עיר הנדחת ומופקדים הם בעיר אחרת: הא אמרה - רב חסדא ובנקבצין לתוכה והא אין נקבצין: דקבל עליו אחריות - בני עיר הנדחת: כמאן דלא פליגא - א"א לכזית בשר בלא שחיטה ואפילו שחטה משחט אין בשחיטתו כלום דלא לשחיטה קיימא אלא למיתה ושחיטתה זו היא מיתת הבהמה ואין היתר אפילו החצי שאין של עיר הנדחת דכי שחט לסימן דעיר הנדחת אינו שוחט אלא ממית ולא מהניא ביה שחיטה: עיסה - כל אימת דבעי פליג לה ואין חלק של עיר הנדחת מעורב בו: ל"ש שחטה משחט ל"ש קטלא מקטיל - דבין בשחיטה ובין בהריגה קרינא ביה לפי חרב דאפילו שחטה מיתה בעלמא היא ולא מהני מידי או דילמא לפי חרב היינו שלא כדרך שחיטה אבל דרך שחיטה מהניא לה לטהרה מידי נבילה דנהי דלאכילה איתסרה ואיסור הנאה הוא אבל תיהני לטהרה מידי נבלה: שיער נשים צדקניות - שבעיר הנדחת מהו אי הוו בכלל ואת כל שללה תשרף או לא: רשעניות - פשיטא לן דישרף עם שלל העיר: תלישה - שצריך לגלחה: פיאה נכרית - גדיל של שערות דעלמא שעושין לנוי קא מבעי ליה לרב יוסף אם של צדקניות הוי: מחובר בגופה - שנקשר בה: כגופה דמי - וכשם שאין שורפין מלבושין שעליהן שהרי צדקניות הן כך אין שורפין אותו גדיל: דתלי בסבטא - תלה אותו גדיל ביתד ואין קשורין בה עכשיו: כיון דעיילא ונפקא - רגילה לקושרה תדיר אף על פי שלא קשרתו עכשיו כל מקום שיהא שם נדון כמלבוש שעליה דכל שעתא דעתה עליה וכשאר מלבושין דמי: רחובה מעיקרא משמע - רחובה שהיה לה מתחלה ולא שעושין לה רחוב עכשיו:

סנהדרין קיב.

Navigate the library