טוען את הדף…
סִימָנָא בְּעָלְמָא. מַתְנִי׳ הַמֵּסִית – זֶה הֶדְיוֹט, וְהַמֵּסִית אֶת הַהֶדְיוֹט. אָמַר: יֵשׁ יִרְאָה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, כָּךְ אוֹכֶלֶת, כָּךְ שׁוֹתֶה, כָּךְ מְטִיבָה, כָּךְ מְרֵיעָה. כׇּל חַיָּיבֵי מִיתוֹת שֶׁבְּתוֹרָה, אֵין מַכְמִינִין עֲלֵיהֶם, חוּץ מִזּוֹ. אָמַר לִשְׁנַיִם: הֵן עֵדָיו, וּמְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ. אָמַר לְאֶחָד: הוּא אוֹמֵר ״יֵשׁ לִי חֲבֵירִים רוֹצִים בְּכָךְ״. אִם הָיָה עָרוּם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בִּפְנֵיהֶם, מַכְמִינִין לוֹ עֵדִים אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר. וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: ״אֱמוֹר מַה שֶּׁאָמַרְתָּ בְּיִחוּד!״ וְהַלָּה אוֹמֵר לוֹ. וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: ״הֵיאַךְ נַנִּיחַ אֶת אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְנֵלֵךְ וְנַעֲבוֹד עֵצִים וַאֲבָנִים?״ אִם חוֹזֵר בּוֹ – הֲרֵי זֶה מוּטָב, וְאִם אָמַר: ״כָּךְ הִיא חוֹבָתֵנוּ, כָּךְ יָפֶה לָנוּ״ – הָעוֹמְדִין מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ. הָאוֹמֵר: ״אֶעֱבוֹד״, ״אֵלֵךְ וְאֶעֱבוֹד״, ״נֵלֵךְ וְנַעֲבוֹד״; ״אֶזְבַּח״, ״אֵלֵךְ וְאֶזְבַּח״, ״נֵלֵךְ וְנִזְבַּח״; ״אַקְטִיר״, ״אֵלֵךְ וְאַקְטִיר״, ״נֵלֵךְ וְנַקְטִיר״; ״אֲנַסֵּךְ״, ״אֵלֵךְ וַאֲנַסֵּךְ״, ״נֵלֵךְ וּנְנַסֵּךְ״; ״אֶשְׁתַּחֲוֶה״, ״אֵלֵךְ וְאֶשְׁתַּחֲוֶה״, ״נֵלֵךְ וְנִשְׁתַּחֲוֶה״. גְּמָ׳ הַמֵּסִית זֶה הֶדְיוֹט. טַעְמָא דְּהֶדְיוֹט, הָא נָבִיא בְּחֶנֶק. וְהַמֵּסִית אֶת הַהֶדְיוֹט, טַעְמָא דְּיָחִיד, הָא רַבִּים בְּחֶנֶק. מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּתַנְיָא: נָבִיא שֶׁהֵדִיחַ – בִּסְקִילָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּחֶנֶק. מַדִּיחֵי עִיר הַנִּדַּחַת – בִּסְקִילָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּחֶנֶק. אֵימָא סֵיפָא: הַמַּדִּיחַ זֶה הָאוֹמֵר ״נֵלֵךְ וְנַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה״. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַדִּיחֵי עִיר הַנִּדַּחַת שָׁנוּ. אֲתָאן לְרַבָּנַן. רֵישָׁא רַבִּי שִׁמְעוֹן וְסֵיפָא רַבָּנַן? רָבִינָא אָמַר: כּוּלָּהּ רַבָּנַן הִיא, וְלָא זוֹ אַף זוֹ קָתָנֵי. רַב פָּפָּא אָמַר: כִּי קָתָנֵי ״מֵסִית זֶה הֶדְיוֹט״, לְהַכְמָנָה. דְּתַנְיָא: וּשְׁאָר כׇּל חַיָּיבֵי מִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אֵין מַכְמִינִין עֲלֵיהֶן, חוּץ מִזּוֹ. כֵּיצַד עוֹשִׂין לוֹ? מַדְלִיקִין לוֹ אֶת הַנֵּר בַּבַּיִת הַפְּנִימִי, וּמוֹשִׁיבִין לוֹ עֵדִים בַּבַּיִת הַחִיצוֹן, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ הֵן רוֹאִין אוֹתוֹ וְשׁוֹמְעִין אֶת קוֹלוֹ, וְהוּא אֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָן. וְהַלָּה אוֹמֵר לוֹ: ״אֱמוֹר מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לִי בְּיִחוּד״, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ. וְהַלָּה אוֹמֵר לוֹ: ״הֵיאַךְ נַנִּיחַ אֶת אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְנַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה״? אִם חוֹזֵר בּוֹ – מוּטָב, וְאִם אָמַר: ״כָּךְ הִיא חוֹבָתֵנוּ וְכָךְ יָפֶה לָנוּ״ – הָעֵדִים שֶׁשּׁוֹמְעִין מִבַּחוּץ מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ. וְכֵן עָשׂוּ לְבֶן סָטָדָא בְּלוֹד, וּתְלָאוּהוּ בְּעֶרֶב הַפֶּסַח. בֶּן סָטָדָא? בֶּן פַּנְדִּירָא הוּא! אָמַר רַב חִסְדָּא: בַּעַל סָטָדָא, בּוֹעֵל פַּנְדִּירָא. בַּעַל? פַּפּוּס בֶּן יְהוּדָה הוּא! אֶלָּא, אִמּוֹ סָטָדָא. אִמּוֹ? מִרְיָם מְגַדְּלָא נְשַׁיָּא הֲוַאי! כִּדְאָמְרִי בְּפוּמְבְּדִיתָא: ״סְטָת דָּא מִבַּעְלַהּ״. מַתְנִי׳ הַמַּדִּיחַ – זֶה הָאוֹמֵר: ״נֵלֵךְ וְנַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה״. הַמְכַשֵּׁף – הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה חַיָּיב, וְלֹא הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שְׁנַיִם לוֹקְטִין קִשּׁוּאִין, אֶחָד לוֹקֵט פָּטוּר וְאֶחָד לוֹקֵט חַיָּיב. הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה חַיָּיב, הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם פָּטוּר. גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַדִּיחֵי עִיר הַנִּדַּחַת שָׁנוּ כָּאן. הַמְכַשֵּׁף – זֶה הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״מְכַשֵּׁפָה״ – אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״מְכַשֵּׁפָה״? מִפְּנֵי שֶׁרוֹב נָשִׁים מְצוּיוֹת בִּכְשָׁפִים. מִיתָתָן בַּמֶּה? רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״לֹא תְחַיֶּה כׇּל נְשָׁמָה״. מָה לְהַלָּן בְּסַיִיף, אַף כָּאן בְּסַיִיף. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה״. מָה לְהַלָּן בִּסְקִילָה, אַף כָּאן בִּסְקִילָה. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: אֲנִי דַּנְתִּי ״לֹא תְחַיֶּה״ מִ״לֹּא תְחַיֶּה״, וְאַתָּה דַּנְתָּ ״לֹא תְחַיֶּה״ מִ״לֹּא יִחְיֶה״! אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אֲנִי דַּנְתִּי יִשְׂרָאֵל מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁרִיבָּה בָּהֶן הַכָּתוּב מִיתוֹת הַרְבֵּה, וְאַתָּה דַּנְתָּ יִשְׂרָאֵל מִגּוֹיִם, שֶׁלֹּא רִיבָּה בָּהֶן הַכָּתוּב אֶלָּאסימנא בעלמא - ובתחילת שום דבר הכתוב מדבר דתחלת חלול מיהא הוה: מתני' המסית זה הדיוט - מסית דחשבינן ליה בנסקלין זה הדיוט שהסית אבל נביא שהסית אינו בסקילה אלא בחנק כדמפרש בגמרא: המסית את ההדיוט - הוא דבסקילה אבל מסית את הרבים כגון עיר הנדחת בחנק כדמפרש בגמרא והא ליכא למידק אבל מסית את הנביא בחנק דלא מצינו חלוק בין מסית את הנביא למסית את ההדיוט אבל מצינו חלוק בין נביא שהסית להדיוט שהסית דהדיוט שהסית כתיב (דברים י״ג:ו׳) וסקלתו באבנים ובנביא כתיב (שם) והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת ומיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק: אמר לשנים - יחד הן עצמן נעשו עדים ואין צריכין להתרות בו כשאר חייבי מיתות אלא מביאין אותו לבית דין דכתיב (שם) לא תחמול ולא תכסה עליו: אמר לאחד הוא אומר יש לי חברים רוצים בכך - הניסת צריך להשיבו יש לי חברים רוצים בכך בא ואמור לי בפניהם: ואם היה המסית ערום ואינו יכול לדבר בפניהם - כלומר אומר איני יכול לפרסם הדבר מפני יראת ב"ד: מכמינין לו - דמתרגמינן וארב לו וכמן ליה (דברים יט) מעמידין ליה מארבין אחורי הגדר לשמוע דבריו: ביחוד - כלומר אין איש עכשיו עמנו ויכול אתה לומר מה שאמרת לי: האומר אעבוד וכו' - באחת מכל הלשונות הללו הוי מסית וחייב: גמ' הא נביא - אם מסית זה נביא שהיה מתנבא בשם הקב"ה לעבוד עבודת כוכבים: טעמא - דמסית את ההדיוט כלומר את היחיד הא אם מסית את הרבים כגון אנשי עיר הנדחת לאו בסקילה הוא אלא בחנק דהא ליכא למידק דהא דקתני והמסית את ההדיוט למעוטי מסית את הנביא קאמר דלא אשכחן תנא דמפליג בין מסית את הנביא למסית את ההדיוט אבל בין נביא המסית להדיוט המסית אשכחן חלוק כדמפרש ואזיל: טעמא דר"ש ורבנן מפרש באלו הן הנחנקין: מדיחי עיר הנדחת שנו - במשנתנו זאת ואשמועינן סיפא דמדיח דרישא במדיח עיר הנדחת קאמר וה"ק המדיח דתנן לעיל (סנהדרין דף נג.) בהדי נסקלין זה האומר לרבים נלך ונעבוד עבודת כוכבים: רבינא אמר גרס ולא גרסי' אמר רבינא דאיהו ורב פפא לא פליגי אלא מר מתרץ חדא ומר מתרץ חדא ולא פליגי דהא בתרי מילי אוקימנא לרישא כר"ש ואתו הנך אמוראי לתרוצה כרבנן והכי פירושה רבינא תרצה לחדא ואמר רישא נמי רבנן והמסית את ההדיוט לאו למעוטי מסית את הרבים אתא אלא תרוייהו תנא להו תנא רישא מסית את היחיד והדר תנא סיפא המדיח זה האומר לרבים נלך ונעבוד עבודת כוכבים: ולא זו אף זו קתני - כלומר אי קשיא לך ליתני מסית את הרבים ולא ליתני מסית את היחיד דהא פשיטא דכולהו מודו בה דבסקילה אורחא לתנא למתני הכי תנא מילתא ברישא דפשיטא ליה והדר תנא רבותא ולא זו דמסית יחיד בלבד בסקילה אלא אף זו דמסית רבים בסקילה ודלא כר' שמעון ורב פפא אתא אף לתרוצי לדקתני המסית זה הדיוט לאו למעוטי נביא המסית קתני אלא כל המסיתים קרי הדיוטות משום הכמנה כלומר מסית הדיוט ושוטה הוא ומדת הקלין נוהג בו שמקילין בחייו שכל חייבי מיתות צריכין התראה וזה נהרג בהכמנה: בבית הפנימי - בחדרי חדרים לפי שהוא ירא לדבר בגלוי: הן רואין אותו - לאור הנר שעמו דאי לא מצי חזו ליה לא מצי מסהדי עליה לחיוביה קטלא ואף על גב דשמעי קליה דמצי למימר לא הואי אנא: ושומעין קולו - שהוא אומר דברי הסתה: [הוספה מחסרונות הש"ס: בן סטדא - בעל אמו סטדא שמו: סטת דא - על שם שזינתא קרי לה הכי:] מתני' המדיח זה האומר וכו' - בגמרא מוקים לה במדיח עיר הנדחת: העושה מעשה - ממש בסקילה: ולא האוחז את העינים - מראה לבריות כאילו הוא עושה ואינו עושה כלום: שנים מלקטין קשואין - במכשפות לפנינו אחד מהן לוקט וחייב וחברו לוקט ופטור: העושה מעשה - שהיתה כאן שדה קשואין ולקטה ממש בכשפים חייב: האוחז את העינים - מראה לנו כאילו התקבצו כולם במקום אחד והקשואין לא זזין ממקומן פטור: גמ' מכשפה אחד האיש ואחד האשה - דהא גבי אוב וידעוני דמכשפים הם לא חלק בין איש לאשה דכתיב (ויקרא כ׳:כ״ז) איש או אשה: לא תחיה כל נשמה - בשבע אומות כתיב: מה להלן בסייף - דכתיב בסיחון ועוג ויכהו ישראל לפי חרב (במדבר כ״א:כ״ד): מה להלן - בסיני: בסקילה - דכתיב (שמות י״ט:י״ג) כי סקול יסקל או ירה יירה: שריבה בהן הכתוב מיתות הרבה - ומצינו בסיני שנבחרה בהן סקילה:רבינא אמר כו' - פי' הקונטרס ול"ג אמר רבינא דאיהו ורב פפא לא פליגי ואין זו שיטת הש"ס ור"ת מפרש דרבינא משני כולה מתני' דהמסית זה הדיוט דמשמע הדיוט ולא נביא נמי זו אף זו קתני דתנן בסיפא המסית את ההדיוט דמשמע כל מי שמסית אפילו נביא ורב פפא הא לא מסתבר לי' דמשום דקתני המסית את ההדיוט דאתא למימר אפילו נביא: