Sanhedrin 90b · Talmud

וּכְתִיב: ״וַיְהִי לוֹ כֵּן וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת״. וְדִילְמָא קִלְלַת אֱלִישָׁע גְּרַמָה לֵיהּ? דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: קִלְלַת חָכָם, אֲפִילּוּ עַל חִנָּם הִיא בָּאָה. אִם כֵּן, לִכְתּוֹב קְרָא: ״וַיִּרְמְסוּהוּ וַיָּמֹת״. מַאי ״בַּשַּׁעַר״? עַל עִסְקֵי שַׁעַר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִין לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ [אֶת] תְּרוּמַת ה׳ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן״. וְכִי אַהֲרֹן לְעוֹלָם קַיָּים? וַהֲלֹא לֹא נִכְנַס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ תְּרוּמָה! אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁעָתִיד לִחְיוֹת, וְיִשְׂרָאֵל נוֹתְנִין לוֹ תְּרוּמָה. מִכָּאן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״לְאַהֲרֹן״ – כְּאַהֲרֹן, מָה אַהֲרֹן חָבֵר – אַף בָּנָיו חֲבֵרִים. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִין שֶׁאֵין נוֹתְנִין תְּרוּמָה לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַים לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה׳״. כׇּל הַמַּחְזִיק בְּתוֹרַת ה׳ – יֵשׁ לוֹ מְנָת, וְשֶׁאֵינוֹ מַחְזִיק בְּתוֹרַת ה׳ – אֵין לוֹ מְנָת. אָמַר רַב אַחָא בַּר אַדָּא אָמַר רַב יְהוּדָה: כׇּל הַנּוֹתֵן תְּרוּמָה לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ, כְּאִילּוּ נוֹתְנָהּ לִפְנֵי אֲרִי. מָה אֲרִי - סָפֵק דּוֹרֵס וְאוֹכֵל, סָפֵק אֵינוֹ דּוֹרֵס וְאוֹכֵל, אַף כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ - סָפֵק אוֹכְלָהּ בְּטׇהֳרָה, סָפֵק אוֹכְלָהּ בְּטוּמְאָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף גּוֹרֵם לוֹ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ״. דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב תָּנָא: אַף מַשִּׂיאוֹ עֲוֹן אַשְׁמָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֹן אַשְׁמָה בְּאׇכְלָם אֶת קׇדְשֵׁיהֶם״. תַּנְיָא, רַבִּי סִימַאי אוֹמֵר: מִנַּיִין לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן״. ״לָכֶם״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לָהֶם״. מִכָּאן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. (צֶדֶ״ק גַּ״ם גֶּשֶׁ״ם קָ״ם סִימָן) שָׁאֲלוּ צַדּוּקִים אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל: מִנַּיִין שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֶּיה מֵתִים? אָמַר לָהֶם: מִן הַתּוֹרָה, וּמִן הַנְּבִיאִים, וּמִן הַכְּתוּבִים. וְלֹא קִיבְּלוּ מִמֶּנּוּ. מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם״. אָמְרוּ לוֹ: וְדִילְמָא ״וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה״? מִן הַנְּבִיאִים, דִּכְתִיב: ״יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל״. וְדִילְמָא מֵתִים שֶׁהֶחְיָה יְחֶזְקֵאל? מִן הַכְּתוּבִים, דִּכְתִיב: ״וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים״. וְדִילְמָא רַחוֹשֵׁי מְרַחֲשָׁן שִׂפְוָותֵיהּ בְּעָלְמָא? כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: כׇּל מִי שֶׁנֶּאֶמְרָה הֲלָכָה בִּשְׁמוֹ בְּעוֹלָם הַזֶּה, שִׂפְתוֹתָיו דּוֹבְבוֹת בַּקֶּבֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים״. עַד שֶׁאָמַר לָהֶם מִקְרָא זֶה: ״אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה׳ לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם״. ״לָכֶם״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לָהֶם״. מִיכָּן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מִן הַמִּקְרָא הַזֶּה אָמַר לָהֶם, ״וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם״. פְּשִׁיטָא דְּחַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם! אֶלָּא, אֲפִילּוּ בְּיוֹם שֶׁכׇּל הָעוֹלָם כּוּלָּם מֵתִים – אַתֶּם חַיִּים. מָה הַיּוֹם כּוּלְּכֶם קַיָּימִין, אַף לָעוֹלָם הַבָּא כּוּלְּכֶם קַיָּימִין. שָׁאֲלוּ רוֹמִיִּים אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: מִנַּיִין שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֵּה מֵתִים, וְיוֹדֵעַ מַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת? אֲמַר לְהוּ: תַּרְוַויְיהוּ מִן הַמִּקְרָא הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה״. וְדִילְמָא ״וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה״? אֲמַר לְהוּ: נְקוּטוּ מִיהָא פַּלְגָא בִּידַיְיכוּ, דְּיוֹדֵעַ מַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מִנַּיִין שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֵּה מֵתִים וְיוֹדֵעַ מַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר ״הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם וְגוֹ׳״. תַּנְיָא: אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי: בְּדָבָר זֶה זִיַּיפְתִּי סִפְרֵי כוּתִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים אֵין תְּחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. אָמַרְתִּי לָהֶן: זִיַּיפְתֶּם תּוֹרַתְכֶם וְלֹא הֶעֱלִיתֶם בְּיֶדְכֶם כְּלוּם, שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים אֵין תְּחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא עֲוֹנָהּ בָּהּ״. ״הִכָּרֵת תִּכָּרֵת״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״עֲוֹנָהּ בָּהּ״ – לְאֵימַת? לָאו לָעוֹלָם הַבָּא? אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְלֵימָא לְהוּ תַּרְוַיְיהוּ מֵ״הִכָּרֵת תִּכָּרֵת״! אִינְהוּ הֲווֹ אָמְרִי לֵיהּ: דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. כְּתַנָּאֵי: ״הִכָּרֵת תִּכָּרֵת״ – ״הִכָּרֵת״ בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״תִּכָּרֵת״ לָעוֹלָם הַבָּא, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״אֶת ה׳ הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה״, וְכִי שְׁלֹשָׁה עוֹלָמִים יֵשׁ? אֶלָּא ״וְנִכְרְתָה״ בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״הִכָּרֵת״ לָעוֹלָם הַבָּא, ״הִכָּרֵת תִּכָּרֵת״ – דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. בֵּין רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וּבֵין רַבִּי עֲקִיבָא, ״עֲוֹנָהּ בָּהּ״ מַאי עָבְדִי בֵּיהּ? לְכִדְתַנְיָא: יָכוֹל אֲפִילּוּ עָשָׂה תְּשׁוּבָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עֲוֹנָהּ בָּהּ״. לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁעֲוֹנָהּ בָּהּ. שָׁאֲלָה קְלֵיאוֹפַּטְרָא מַלְכְּתָא אֶת רַבִּי מֵאִיר. אָמְרָה: יָדַעְנָא דְּחָיִי שָׁכְבֵי, דִּכְתִיב ״וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ״. אֶלָּא כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין, עוֹמְדִין עֲרוּמִין אוֹ בִּלְבוּשֵׁיהֶן עוֹמְדִין? אֲמַר לַהּ: קַל וָחוֹמֶר מֵחִיטָּה. וּמָה חִיטָּה שֶׁנִּקְבְּרָה עֲרוּמָּה יוֹצְאָה בְּכַמָּה לְבוּשִׁין, צַדִּיקִים שֶׁנִּקְבָּרִים בִּלְבוּשֵׁיהֶן – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֲמַר לֵיהּ קֵיסָר לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: אָמְרִיתוּ דְּשָׁכְבֵי חָיִי. הָא הָווּ עַפְרָא, וְעַפְרָא מִי קָא חָיֵי?!

גמ' ויהי לו כן וירמסו אותו - דבדבר שכפר בו נדון שלא אכל משם ונרמס ברגלי הבאים לקנות: (וכי אהרן קיים לעולם - כלומר וכי אהרן חיה כל כך שתנתן לו תרומה והלא לא נכנס לארץ ישראל ומאי האי דקאמר ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן): לעולם קיים - לאו דווקא אלא כלומר הלא לא נגזר עליו שיחיה כל כך: שעתיד לחיות - לעולם הבא: דבי רבי ישמעאל תנא - הא דכתיב לאהרן לאו להכי הוא דאתא אלא לומר לך כאהרן וכו': מה ארי ספק דורס ואוכל - ואין אנו יודעין כשנוטל בהמה מן העדר אם דעתו לדורסה ולאוכלה מיד קודם שתסריח או לא אלא לטרוף ולמלא (חורו) [תאותו] ולאחר זמן יאכלנה כשתסריח וה"נ כהן עם הארץ כשאנו נותנין לו תרומה בידו אין אנו יודעין אם יאכלנה בטהרה או בטומאה [אי נמי] ספק דורס שארי דרכו לדרוס ולרמוס בהמה ברגליו ואוכלה כשהיא דרוסה מנוולת ופעמים שנותנה בחורו ואינה מנוולת: עון אשמה - עונות הרבה מטעין עליו: באכלם את קדשיהם - ומתרגמינן במיכלהון בסואבא ית קודשיהון: אלא להם - דמשמע שהבטיח הקב"ה לאבותינו אברהם יצחק ויעקב שיתן להם ארץ ישראל וכי להם ניתנה והלא לבניהם ניתנה אלא מלמד שעתידין לחיות ועתיד הקב"ה ליתן להם את ארץ ישראל: הנך שוכב עם אבותיך וקם - הנה אתה מת שוכב והנה אתה קם שתחיה לעתיד לבא והאי וקם אהנך קאי: דילמא וקם העם וזנה - דלקמי' קאי ולאו אדלעיל והיינו אחד (מג') מקראות שאין להם הכרע: יחיו מתיך - דמתים שבארץ ישראל יחיו: נבלתי יקומון - אפי' נפלים יחיו במסכת כתובות: ודילמא מתים שהחיה יחזקאל - דההיא קרא יחיו מתיך ישעיה אמרו והוא קדם ליחזקאל שנתנבא בימי חזקיה והיה מתנבא פסוק זה על שהיה עתיד יחזקאל להחיות מתים אבל לעולם הבא לא: דובב - פרונמיי"ש בלע"ז כלומר נעות ומתנודדות שפתי ישיני עפר מכלל שיחיו: מרחשן שפוותיהו בעלמא - שפתותיהן נעות מעט בתוך הקבר אבל אין חיין ויוצאין לאויר העולם וכרבי יוחנן וכו': ולא קבלו ממנו עד שאמר להם וכו': חיים כלכם היום - דהאי . יום מיותר הוא דמצי למכתב חיים כלכם מה תלמוד לומר היום כהיום מה היום וכו' כך שמעתי: הנך שוכב עם אבותיך וקם - הרי תחיית המתים העם הזה וזנה הרי מה שעתיד להיות: פלגא בידך - דמהאי קרא נפקא דיודע מה שעתיד: זייפתם ולא העליתם - כזב אתם אומרים ואין ממש בדבריכם: לאו לעולם הבא - אלמא יש תחיית המתים: מהכרת תכרת - הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא: אינהו הוו אמרי ליה דברה תורה כלשון בני אדם - ולהכי אמר להו הכי כי היכי דלא להוי להו פתחון פה: הכרת תכרת - בעבודת כוכבים כתיב: והלא כבר נאמר - בעבודת כוכבים את ה' הוא מגדף ונכרתה דס"ל מגדף היינו עובד עבודת כוכבים: וכי שלשה עולמים יש וכו' - ור"ע סבירא ליה דמגדף היינו מברך השם: והשתא בין לרבי ישמעאל בין לר"ע עונה בה מאי עבדי ליה מבעי ליה וכו': שעונה בה - שלא שב קודם מיתה הוי בכרת אבל שב לא: דחיי שכבי - שהמתים חיים: ויציצו מעיר - שעתידין ישראל לציץ ולפרוח מעיר ירושלים וכדאמרינן (כתובות דף קיא.) הקב"ה עושה להם מחילות לצדיקים והולכין ועולין לירושלים:

סנהדרין צ:

Navigate the library