סנהדריןכו:
טוען את הדף…
אֲמַרוּ לֵיהּ: מַשְׁירְיָיתָךְ הֵיכָא? אֲמַר: הֲדַרוּ בִּי. אֲמַרוּ לֵיהּ: אִם כֵּן, אַחוֹכֵי קָא מַחְיְיכַתְּ בַּן! נְקָבוּהוּ בַּעֲקָבָיו וּתְלָאוּהוּ בְּזַנְבֵי סוּסֵיהֶם, וְהָיוּ מְגָרְרִין אוֹתוֹ עַל הַקּוֹצִים וְעַל הַבַּרְקָנִין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שֶׁבְנָא בַּעַל הֲנָאָה הָיָה. כְּתִיב הָכָא: ״לֶךְ בֹּא אֶל הַסֹּכֵן הַזֶּה״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַתְּהִי לוֹ סֹכֶנֶת״. וְאוֹמֵר: ״כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן צַדִּיק מַה פָּעָל״. רַב יְהוּדָה וְרַב עֵינָא, חַד אָמַר: אִילּוּ חִזְקִיָּה וְסִיעָתוֹ נֶהֱרָסִים, צַדִּיק מַה פָּעָל? וְחַד אָמַר: אִילּוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ יַהָרֵס, צַדִּיק מַה פָּעָל? וְעוּלָּא אָמַר: אִילּוּ מַחְשְׁבוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע אֵינָן נֶהֱרָסוֹת, צַדִּיק מַה פָּעָל? בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: אִילּוּ מַחְשְׁבוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן״. וּלְמַאן דְּאָמַר בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נָמֵי – דִּתְנַן: אֶבֶן הָיְתָה שָׁם מִימוֹת נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים, וּשְׁתִיָּיה הָיְתָה נִקְרֵאת. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר חִזְקִיָּה וְסִיעָתוֹ, הֵיכָא אַשְׁכְּחַן צַדִּיקֵי דְּאִיקְּרוּ ״שָׁתוֹת״? דִּכְתִיב: ״כִּי לַה׳ מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״הִפְלִיא עֵצָה הִגְדִּיל תּוּשִׁיָּה״. אָמַר רַבִּי חָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ תּוּשִׁיָּה? מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַתֶּשֶׁת כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם. דָּבָר אַחֵר: תּוּשִׁיָּה – שֶׁנִּיתְּנָה בַּחֲשַׁאי מִפְּנֵי הַשָּׂטָן. דָּבָר אַחֵר: תּוּשִׁיָּה – דְּבָרִים שֶׁל תּוֹהוּ שֶׁהָעוֹלָם מְשׁוּתָּת עֲלֵיהֶם. אָמַר עוּלָּא: מַחְשָׁבָה מוֹעֶלֶת אֲפִילּוּ לְדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵפֵר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה יְדֵיהֶם תּוּשִׁיָּה״. אָמַר רַבָּה: אִם עֲסוּקִין לִשְׁמָהּ, אֵינָהּ מוֹעֶלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה׳ הִיא תָקוּם״. עֵצָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דְּבַר ה׳ הִיא תָּקוּם לְעוֹלָם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֵימָתַי. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כּוּלָּן צְרִיכִין הַכְרָזָה בְּבֵית דִּין. רוֹעֶה – פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא: חַד אָמַר בָּעֵי הַכְרָזָה, וְחַד אָמַר לָא בָּעֵי הַכְרָזָה. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר לָא בָּעֵי הַכְרָזָה, הַיְינוּ דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: סְתָם רוֹעֶה פָּסוּל. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בָּעֵי הַכְרָזָה, מַאי סְתָם רוֹעֶה פָּסוּל? דְּבִסְתָמָא מַכְרְזִינַן עֲלֵיהּ. הָהִיא מַתָּנָה דַּהֲווֹ חֲתִימִי עֲלַהּ תְּרֵין גַּזְלָנִין, סְבַר רַב פָּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל לְאַכְשׁוֹרַהּ, דְּהָא לָא אַכְרְזִינַן עֲלַיְיהוּ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: נְהִי דְּבָעֵינַן הַכְרָזָה בְּגַזְלָן דְּרַבָּנַן, בְּגַזְלָן דְּאוֹרָיְיתָא מִי בָּעֵינַן הַכְרָזָה? סִימָן: דָּבָר, וַעֲרָיוֹת, גַּנָּב. אָמַר רַב נַחְמָן: אוֹכְלֵי דָּבָר אַחֵר פְּסוּלִין לְעֵדוּת. הָנֵי מִילֵּי בְּפַרְהֶסְיָא, אֲבָל בְּצִינְעָה לָא. וּבְפַרְהֶסְיָא נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּאֶפְשָׁר לֵיהּ לְאִיתְּזוֹנֵי בְּצִינְעָה, וְקָא מְבַזֵּי נַפְשֵׁיהּ בְּפַרְהֶסְיָא. אֲבָל לָא אֶפְשָׁר לֵיהּ – חַיּוּתֵיהּ הוּא. אָמַר רַב נַחְמָן: הֶחָשׁוּד עַל הָעֲרָיוֹת כָּשֵׁר לְעֵדוּת. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: עֲנִי מָרִי, אַרְבְּעִין בְּכַתְפֵּיהּ וְכָשֵׁר? אָמַר רָבָא: וּמוֹדֶה רַב נַחְמָן לְעִנְיַן עֵדוּת אִשָּׁה שֶׁהוּא פָּסוּל. אָמַר רָבִינָא, וְאִיתֵּימָא רַב פָּפָּא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא לְאַפּוֹקַהּ, אֲבָל לְעַיּוֹלַהּ – לֵית לַן בַּהּ. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא הָא עֲדִיפָא לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְגוֹ׳״? קָא מַשְׁמַע לַן דְּכַמָּה דְּקַיְימָא הָכִי שְׁכִיחָא לֵיהּ. וְאָמַר רַב נַחְמָן: גַּנַּב נִיסָן וְגַנַּב תִּשְׁרֵי – לָא שְׁמֵיהּ גַּנָּב. וְהָנֵי מִילֵּי בַּאֲרִיסָא, וְדָבָר מוּעָט, וּבְדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ. אִיכָּרֵיהּ דְּרַב זְבִיד, חַד גְּנַב קַבָּא דִשְׂעָרֵי, וּפַסְלֵיהּ, וְחַד גְּנַב קִיבּוּרָא דַאֲהִינֵי, וּפַסְלֵיהּ. הָנְהוּ קָבוֹרָאֵי דִּקְבוּר נַפְשָׁא בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל עֲצֶרֶת, שַׁמְּתִינְהוּ רַב פָּפָּא וּפַסְלִינְהוּ לְעֵדוּת, וְאַכְשְׁרִינְהוּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא: וְהָא רְשָׁעִים נִינְהוּ? סָבְרִי: מִצְוָה קָא עָבְדִי. וְהָא קָא מְשַׁמְּתִינַן לְהוּ? סָבְרִי: כַּפָּרָה קָא עָבְדִי לַן רַבָּנַן. אִיתְּמַר:משרייתך היכא - שכתבת לנו שבנא וסיעתו השלימו: הדרו בי - חזרו ממה שהבטיחוני: בעל הנאה - כמשמעו וי"א משכב זכור: סוכנת - מחממתו וחבירו ובוקע עצים יסכן בם (קהלת י׳:ט׳): (ואומר) כי השתות יהרסון וגו' - בתריה דכי הנה הרשעים ידרכון קשת כתיב: צדיק מה פעל - הקב"ה מה שכר שהוא משלם ולקמן מפרש מאי משמע שתות לשון סיעת צדיקים: אילו בית המקדש חרב - ע"י סנחריב בעצתו של שבנא צדיק מה פעל איה נפלאותיו של הקב"ה: אילו מחשבות של שבנא הרשע אין נהרסות - והכי משמע קרא כי השתות יהרסון מחשבותיו של אותו רשע הכתוב למעלה כי הנה הרשעים ידרכון קשת ולשון שתות מחשבות שהוא משית בקירות לבו יהרסון ראויות הן ליהרס שאם לא כן צדיק מה פעל מה פעלו של חזקיהו והיכא שכרו כי השתות לשון ולא שת לבו גם לזאת (שמות ז׳:כ״ג): אבן היתה שם - תחת הארון: ושתייה היא נקראת - שממנה נשתת עולם שנאמר (תהילים נ׳:ב׳) דיבר ויקרא ארץ ואומר מציון מכלל יופי וגו' במסכת יומא (דף נד:) אומר עולם מציון נברא: תושיה - על שם שהעולם משותת על התורה ולומדיה נקראת תושיה: מפני השטן - שהוא מקטרג ואמר תסתפק לעליונים ולא ימסרו הלוחות ביד משה: דברים של תוהו - דיבור וקרייה בעלמא וכל דיבור אין בו גשישה ממש כתוהו הזה ואעפ"כ עולם משותת עליהם ונוטריקון הוא תי"ו תוהו שייה משותת: מחשבה - דאגת הלב על מזונותיו של אדם: מועלת - מהניא לשכח למודו: מפר מחשבות ערומים - נותן להם מזונות ומבטל מחשבות מלבם שלא היו מניחין אותן לעשות תושיה ל"א מחשבה שאדם מחשב כך וכך אעשה כך וכך תעלה בידי מועלת להשבית הדבר שאין מחשבתו מתקיימת אפילו לדבר תורה כגון האומר עד יום פלוני אסיים כך וכך מסכתות בגירסא: מפר מחשבות ערומים - שאין מחשבותיו עולה בידו ואפילו לתושיה: הכרזה בב"ד - ואינן נפסלין לעדות עד שיכריזו בב"ד להודיע פסולן: לא בעי הכרזה - שעבירה שלו מפורסמת לכל: דבסתמא מכרזינן עליה - אע"פ שלא באו עדים שהכניס עדרו לשדה אחר: גזלן דרבנן - הנך דמתני': גזלן דאורייתא - החוטף ממש כגון בניהו בן יהוידע דכתיב (שמואל ב כג) ויגזול את החנית מיד המצרי הכי מפרש במרובה (ב"ק דף עט:): אוכלי דבר אחר - מקבלי צדקה מן הנכרים דהוי חילול השם מחמת ממון והוה ליה כרשע דחמס: כשר לעדות - דבעינן רשע דחמס כדכתיב (שמות כג) אל תשת וגו' עד חמס: עני מרי - ענני אדוני: ארבעין בכתפיה - חייב מלקות הוא אע"פ שאין שם התראה דאמר מר (קדושין דף פא.) מלקין על לא טובה השמועה שנאמר אל בני כי לא טובה השמועה: וכשר - בתמיה: לאפוקה - לומר מת בעלה או גירשה דניחא ליה לשוויה פנויה דתיהוי שכיחא ליה: לעיולה - לומר פלוני קידשה: הא עדיפא ליה - דתיהוי אסורה עליה ולא תיהוי שכיחא ליה: דכתיב מים גנובים ימתקו - ושקורי משקר: ניסן - זמן קציר תשרי זמן בציר ואסיף: לא שמיה גנב - כדמפרש ואזיל: באריסא - דטרח בה ומורה היתירא ליטול דבר מועט יותר על חלקו מפני טרחו: ודבר שנגמרה מלאכתו - דמשויה נפשיה כפועל ומורי בה היתירא וסבר לא קפיד: איכר - לאו היינו אריס ואינו חולק בפירות: קיבורא דאהיני - כמין אשכול יש תמרים הרבה בענף אחד: קבוראי - קוברי מתים: ופסלינהו לעדות - דמשום שכר ממון עוברים על דת והוו להו כרשע דחמס: והא משמתינן להו - על הראשונה וחוזרין ועוברין ושונין בעבירה: סברי - האי דשמתינן משום כפרה הוא על שעברנו ולא משום דנהדר בן אלא מותר לחלל יום טוב בשביל המצוה ונשב בנידוי משום כפרה:מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה. פירש ריב"א דאגת לב האדם על מזונותיו מהניא לשכח ממנו כל שאר מחשבות אף מחשבת דברי תורה שנאמר מפר מחשבות ערומים וגו' וקאי אנותן מטר על פני ארץ וגו' י"מ מועלת משקרת ולא תצלח כלומר אם אדם חושב הן להעשיר הן גם לדברי תורה לא יספיק אלא כשעשה לשמה כדמסיק: הלכה כרבי יהודה - דמכשיר בשיש לו אומנות בלא הוא וכן הלכה דמשחק בקוביא לאו אסמכתא היא ודוקא כשמעות שניהם על הדף שקורין אישקבי"ר בלע"ז שהמקום קנוי למי שהרויח לקנות המעות אבל אותם המשחקים באמנה אפילו הקנו זה לזה לא קנה דאסמכתא גמורה היא ואין קנין מועיל בה: אוכלי דבר אחר פסולין להעיד. ליכא לפרושי אוכלי דבר אחר דהיינו אוכלי חזיר דאי באוכלי חזיר היכי מפליג בין צינעא לפרהסיא וכי גרע מאוכל נבלות לתיאבון דאמרינן לקמן (סנהדרין דף כז.) דפסול לעדות בכל ענין אלא נראה כפי' הקונטרס דהיינו מקבלי צדקה מן הנכרים: החשוד על העריות כשר לעדות - תימה מאי שנא מאוכל נבלות לתיאבון ומפלוני רבעני לרצוני דפסולין לעדות וי"ל דמיירי הכא בחשוד בעלמא בלא עדים דאין כאן כי אם שמועה ומ"מ הא דאמרינן ארבעים בכתפיה ניחא כדאמרינן מלקין על לא טובה השמועה אי נמי הכא משום דיצרו תוקפו ולא דמי לנבלה וגם לרביעה דליכא יצרו תוקפו כל כך כמו בערוה: