Sanhedrin 96a · Talmud

וְשַׁנִּי נַפְשָׁךְ. בְּמַאי אֵישַׁנֵּי? אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי לִי מַסְפְּרָא וְאֶיגְזְיָיךְ אֲנָא. מֵהֵיכָא אַיְיתֵי? אֲמַר לֵיהּ: עוּל לְהָהוּא בֵּיתָא וְאַיְיתֵי. אֲזַל, אַשְׁכְּחִינְהוּ לְמַלְאֲכֵי שָׁרֵת וְאִידְּמוֹ לֵיהּ כְּגַבְרֵי, וַהֲווֹ קָא טָחֲנִי קַשְׁיָיתָא. אֲמַר לְהוּ: הַבוּ לִי מַסְפְּרָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: טְחוֹן חַד גְּרִיוָא דְּקַשְׁיָיתָא וְנִיתֵּן לָךְ. טְחַן חַד גְּרִיוָא דְּקַשְׁיָיתָא וִיהַבוּ לֵיהּ מַסְפַּרְתָּא. עַד דַּאֲתָא, אִיחֲשַׁךְ. אֲמַרוּ לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי נוּרָא. אֲזַל וְאַיְיתִי נוּרָא. בַּהֲדֵי דְּקָא נָפַח לֵיהּ, אִתְּלִי בֵּיהּ נוּרָא בְּדִיקְנֵיהּ. אֲזַל גַּזְיֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ וְדִיקְנֵיהּ. (אֲמַרוּ): הַיְינוּ דִּכְתִיב ״וְגַם אֶת הַזָּקָן תִּסְפֶּה״. אָמַר רַב פָּפָּא, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: ״גָּרֵירְתֵּיהּ לְאַרְמָאָה שְׁפַר לֵיהּ, אַיתְלֵי לֵיהּ נוּרָא בְּדִיקְנֵיהּ וְלָא שָׂבְעַתְּ חוּכָא מִינֵּיהּ״. אֲזַל, אַשְׁכַּח דַּפָּא מִתֵּיבוּתָא דְּנֹחַ. אָמַר: הַיְינוּ אֱלָהָא רַבָּא דְּשֵׁיזְבֵיהּ לְנֹחַ מִטּוֹפָנָא. אֲמַר: אִי אָזֵיל הָהוּא גַּבְרָא וּמַצְלַח, מְקָרֵב לְהוּ לִתְרֵין בְּנוֹהִי קַמָּךְ. שְׁמַעוּ בְּנוֹהִי וְקַטְלוּהּ. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר בָּנָיו הִכֻּהוּ בַחֶרֶב וְגוֹ׳״. ״וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ מַלְאָךְ שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ לְאַבְרָהָם, ״לַיְלָה״ שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר״. וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אָמַר: שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ מַעֲשֵׂה לַיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: טָבָא דְּנַפָּחָא מִדְּבַר נַפָּחָא. ״וַיִּרְדֹּף עַד דָּן״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כֵּיוָן שֶׁבָּא אוֹתוֹ צַדִּיק עַד דָּן, תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ. רָאָה בְּנֵי בָּנָיו שֶׁעֲתִידִין לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה בְּדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן״. וְאַף אוֹתוֹ רָשָׁע לֹא נִתְגַּבֵּר עַד שֶׁהִגִּיעַ לְדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִדָּן נִשְׁמַע נַחְרַת סוּסָיו״. אָמַר רַבִּי זֵירָא: ״אַף עַל גַּב דְּשָׁלַח רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא מִנְּצִיבִין: הִזָּהֲרוּ בְּזָקֵן שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ מֵחֲמַת אוֹנְסוֹ, וְהִזָּהֲרוּ בַּוְּורִידִין כְּרַבִּי יְהוּדָה, וְהִזָּהֲרוּ בִּבְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁמֵּהֶן תֵּצֵא תּוֹרָה – כִּי הָא מִילְּתָא מוֹדְעִינַן לְהוּ. ״צַדִּיק אַתָּה ה׳ כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כׇּל בֹּגְדֵי בָגֶד. נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי״. מַאי אַהְדַּרוּ לֵיהּ? ״כִּי אֶת רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים וּבְאֶרֶץ שָׁלוֹם אַתָּה בוֹטֵחַ וְאֵיךְ תַּעֲשֶׂה בִּגְאוֹן הַיַּרְדֵּן״. מָשָׁל לְאָדָם אֶחָד שֶׁאָמַר: יָכוֹל אֲנִי לָרוּץ שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת לִפְנֵי הַסּוּסִים בֵּין בִּצְעֵי הַמַּיִם. נִזְדַּמֵּן לוֹ רַגְלִי אֶחָד, רָץ לְפָנָיו שְׁלֹשָׁה מִילִין בַּיַּבָּשָׁה וְנִלְאָה. אָמְרוּ לוֹ: וּמָה לִפְנֵי רַגְלִי כָּךְ, לִפְנֵי הַסּוּסִים – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמָה שְׁלֹשֶׁת מִילִין כָּךְ, שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמָה בַּיַּבָּשָׁה כָּךְ, בֵּין בִּצְעֵי הַמַּיִם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אַף אַתָּה: וּמָה בִּשְׂכַר אַרְבַּע פְּסִיעוֹת שֶׁשִּׁלַּמְתִּי לְאוֹתוֹ רָשָׁע, שֶׁרָץ אַחַר כְּבוֹדִי, אַתָּה תָּמֵיהַּ? כְּשֶׁאֲנִי מְשַׁלֵּם שָׂכָר לְאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב שֶׁרָצוּ לְפָנַי כְּסוּסִים – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״לַנְּבִאִים נִשְׁבַּר לִבִּי בְקִרְבִּי רָחֲפוּ כׇּל עַצְמֹתַי הָיִיתִי כְּאִישׁ שִׁכּוֹר וּכְגֶבֶר עֲבָרוֹ יָיִן מִפְּנֵי ה׳ וּמִפְּנֵי דִּבְרֵי קׇדְשׁוֹ״. הָנֵי אַרְבַּע פְּסִיעוֹת מַאי הִיא? דִּכְתִיב: ״בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וְגוֹ׳״. מִשּׁוּם ״כִּי חָלָה חִזְקִיָּהוּ וַיֶּחֱזָק״ שַׁדַּר לֵיהּ סְפָרִים וּמִנְחָה? אִין, לִדְרֹשׁ ״(אֶת) הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר הָיָה בָאָרֶץ״. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָחָז שְׁתֵּי שָׁעוֹת הָיָה. וְכִי חָלָה חִזְקִיָּהוּ וְאִיתְּפַח, אַהְדְּרִינְהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְהָנָךְ עֲשַׂר שָׁעֵי נִיהֲלֵיהּ, דִּכְתִיב: ״הִנְנִי מֵשִׁיב אֶת צֵל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרְדָה בְמַעֲלוֹת אָחָז בַּשֶּׁמֶשׁ אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת וַתָּשׇׁב הַשֶּׁמֶשׁ עֶשֶׂר מַעֲלוֹת בַּמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרָדָה״. אֲמַר לְהוּ: מַאי הַאי? אֲמַרוּ לֵיהּ: חִזְקִיָּהוּ חֲלַשׁ וְאִיתְּפַח. אֲמַר: אִיכָּא גַּבְרָא כִּי הַאי וְלָא בָּעֵינָא לְשַׁדּוֹרֵי לֵיהּ שְׁלָמָא? כְּתַבוּ לֵיהּ: ״שְׁלָמָא לְמַלְכָּא חִזְקִיָּה, שְׁלָם לְקַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, שְׁלָם לֶאֱלָהָא רַבָּא״. נְבוּכַדְנֶאצַּר סָפְרֵיהּ דְּבַלְאֲדָן הֲוָה. הָהִיא שַׁעְתָּא לָא הֲוָה הָתָם. כִּי אֲתָא, אֲמַר לְהוּ: הֵיכִי כָּתְבִיתוּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: הָכִי כָּתְבִינַן. אֲמַר לְהוּ: קְרֵיתוּ לֵיהּ ״אֱלָהָא רַבָּא״ וְכָתְבִיתוּ לֵיהּ לְבַסּוֹף? אָמַר: אֶלָּא הָכִי כְּתוּבוּ: ״שְׁלָם לֶאֱלָהָא רַבָּא, שְׁלָם לְקַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, שְׁלָם לְמַלְכָּא חִזְקִיָּה״. אָמְרִי לֵיהּ: קַרְיָינָא דְּאִיגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוַונְקָא. רְהַט בָּתְרֵיהּ, כִּדְרָהֵיט אַרְבַּע פְּסִיעוֹת, אֲתָא גַּבְרִיאֵל וְאוֹקְמֵיהּ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִילְמָלֵא לֹא בָּא גַּבְרִיאֵל וְהֶעֱמִידוֹ, לֹא הָיָה תַּקָּנָה לְשׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. מַאי ״בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן״? אָמְרִי: בַּלְאֲדָן מַלְכָּא הֲוָה, וְאִישְׁתַּנִּי אַפֵּיהּ וַהֲוָה כִּי דְּכַלְבָּא. הֲוָה יָתֵיב בְּרֵיהּ עַל מַלְכוּתָא. כִּי הֲוָה כָּתֵיב, הֲוָה כָּתֵיב שְׁמֵיהּ וּשְׁמֵיהּ דַּאֲבוּהּ ״בַּלְאֲדָן מַלְכָּא״. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו״. ״בֵּן יְכַבֵּד אָב״ – הָא דַּאֲמַרַן, ״וְעֶבֶד אֲדֹנָיו״ – דִּכְתִיב: ״וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עָמַד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל בִּירוּשָׁלִָם וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה׳ וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ״.

אשני נפשך - שנה עצמך כדי שלא יכירוך: ואגזייך אנא - אני אגלחך: קשייתא - גרעיני תמרים: טחון - אלו גרעינין וניתן לך מספרים והיינו דכתיב בתער השכירה על שם שטרח נתנו לו תער לגלח ואיזהו שכר נתנו לו בעברי נהר דברים שדרכן לעשות על ידי נהר דהיינו טחינת ריחים: וגם הזקן תספה - דלא כתיב גלוח אלא אראש אבל אזקן כתיב תספה לשון כלוי על ידי אור שכלתה לגמרי: גרירתיה לארמאה ושפר באפיה - אם אתה מחרך את הארמאי והוטב בעיניו הבער לו אש בזקנו ולא שבעת חוכא מיניה: בית נסרך אלהיו - לשון נסר שהשתחוה לנסר ועשאו אלוה: היינו דכתיב ויהי הוא משתחוה - משמע מפני שמשתחוה לשם הכוהו: ויחלק עליהם - איידי דאיירי במלאכים איירי נמי בהאי קרא דכתיב ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' וגו' נקט ויחלק עליהם לילה וגו': מלאך שנזדמן לאברהם לילה שמו - והוא סייעו: מעשה לילה - שנלחמו בשבילו כוכבי לילה כמו שעשו בשביל ברק: טבא מליה דר' יצחק נפחא מדבר נפחא - ר' יוחנן דמקרי בר נפחא בכולא הש"ס כמו (ב"מ דף פה:) מאן עייל בר נפחא נראה למורי דאביו של ר' יוחנן הוי נפחא ולהכי מיקרי בר נפחא ואית דמפרשי בר נפחא על שם יופיו: הזהרו בזקן - אע"פ ששכח תלמודו הואיל ומחמת אונסו הוא: הזהרו בורידין כר' יהודה - דאמר בשחיטת חולין (דף כז.) עד שישחוט את הורידין של עוף הואיל וצולהו כולו כאחד אינו חותכו ומולחו כבשר חיה ובהמה: הזהרו בבני עמי הארץ - שנעשו תלמידי חכמים לעשות להם כבוד שמהם תצא תורה לישראל שהרי יצאו שמעיה ואבטליון מבני בניו של סנחריב ומבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק כדלקמן ואע"ג דאמר רבי יהודה הכי הזהרו בבני עמי הארץ: כי הא מילתא - דלקמן מודעינן להו כי היכי דחזינן לקמן דלא זכה נבוכדנצר לאותו כבוד אלא מפני זכות ד' פסיעות כדאמרינן לקמן ה"נ אמרי' לבני עמי הארץ דלא זכו לאותו כבוד אלא מחמת זכות מעט שהיה באביהם מ"ר. ואית דאמרי דרבי זירא אדלעיל קאי אבני סנחריב אע"ג דשלח רבי יהודה הזהרו בבני ע"ה לכבדן שמהם תצא תורה כי היכי דנפקו מסנחריב כי הא מילתא מודיעים להו לבני ע"ה דהא דמוקרין להו לאו משום אביהם אלא משום תורה שבהם שלא תזוח דעתם עליהם ויאמרו אבותיהם צדיקים היו: מדוע דרך רשעים צלחה - מפני מה הצליח נבוכדנצר וכבש ירושלים: אהדרו ליה - לירמיה: בצעי מים - מרש"קו בלעז: ד' פסיעות - מפורש לקמן: על אחת כמה וכמה - שיהו כל אדם יכולין לתמוה על מתן שכר גדול שישתלם עליהם: לנביאים - אברהם יצחק ויעקב: נשבר לבי בקרבי - כלומר תמהתי על מתן שכרן: שתי שעות - כדי שלא יהא פנאי לספדו ולקברו: אתפח - נתרפא: אהדרינהו הקב"ה - להנך שעות לחזקיהו דאותו היום שנתרפא חזקיה היה של כ"ב שעות: רהט בתריה - דשליח: לא היה להם תקנה - שהיה שכרו מרובה והיה לו רשות לאבד שאריתנו: הוה כתיב שמיה ושמיה דאבוה - כדי שיתכבד אביו לכך נקרא שם אביו עליו שנקרא מרודך בלאדן דאי לא כתיב אלא מרודך בן בלאדן לא הוי מיתקרי עליה שמיה דאבוה דהכי כתבי כולהו אינשי פלוני בן פלוני להכי כתיב מרודך בלאדן: בחדש החמישי בעשור לחדש בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלם - אלמא נבוכדנצר סליק לירושלם:

סנהדרין צו.

Navigate the library