סנהדרין מו:

פרק ו׳ · נגמר הדין

Sanhedrin 46b · Chapter 6: Nigmar HaDin

וְלֹא הָיוּ מִתְאַבְּלִין, אֲבָל אוֹנְנִין, שֶׁאֵין אֲנִינוּת אֶלָּא בַּלֵּב. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אִילּוּ נֶאֱמַר ״חֵטְא וְתָלִיתָ״, הָיִיתִי אוֹמֵר תּוֹלִין אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ מְמִיתִין אוֹתוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמַּלְכוּת עוֹשָׂה. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהוּמָת וְתָלִיתָ״ – מְמִיתִין אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ תּוֹלִין אוֹתוֹ. הָא כֵּיצַד? מְשַׁהִין אוֹתוֹ עַד סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה, וְגוֹמְרִין אֶת דִּינוֹ, וּמְמִיתִין אוֹתוֹ, וְאַחַר כָּךְ תּוֹלִין אוֹתוֹ. אֶחָד קוֹשֵׁר וְאֶחָד מַתִּיר, כְּדֵי לְקַיֵּים מִצְוַת תְּלִיָּיה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״עֵץ״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּין בְּתָלוּשׁ בֵּין בִּמְחוּבָּר. תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי קָבוֹר״ – מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא קְבוּרָה, יָצָא זֶה שֶׁמְחוּסָּר קְצִיצָה וּקְבוּרָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא קְבוּרָה – יָצָא זֶה שֶׁמְחוּסָּר תְּלִישָׁה וּקְבוּרָה. וְרַבָּנַן: תְּלִישָׁה לָאו כְּלוּם הִיא. כְּלוֹמַר: מִפְּנֵי מָה זֶה תָּלוּי? מִפְּנֵי שֶׁבֵּירַךְ כּוּ׳. תַּנְיָא, אוֹמֵר רַבִּי מֵאִיר: מָשְׁלוּ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים בְּעִיר אַחַת. אֶחָד מִינּוּהוּ מֶלֶךְ, וְאֶחָד יָצָא לְלִיסְטִיּוּת. צִוָּה הַמֶּלֶךְ וּתְלָאוּהוּ. כׇּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ אוֹמֵר: הַמֶּלֶךְ תָּלוּי. צִוָּה הַמֶּלֶךְ וְהוֹרִידוּהוּ. אָמַר רַבִּי מֵאִיר כּוּ׳. מַאי מַשְׁמַע? אָמַר אַבָּיֵי: כְּמַאן דְּאָמַר ״קַל לֵית״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִם כֵּן, ״כָּבֵד עָלַי רֹאשִׁי״ ״כָּבֵד עָלַי זְרוֹעִי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כְּמַאן דְּאָמַר ״קִיל לִי עָלְמָא״. הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְגוּפֵהּ? אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא ״מְקַלֵּל״. מַאי ״קִלְלַת״? וְאֵימָא: כּוּלֵּיהּ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא ״קַלַּת״. מַאי ״קִלְלַת״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד כּוּ׳. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִנַּיִן לַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ שֶׁעוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא תַעֲשֶׂה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ״. מִכָּאן לַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ שֶׁעוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, רֶמֶז לִקְבוּרָה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ״. מִכָּאן רֶמֶז לִקְבוּרָה מִן הַתּוֹרָה. אֲמַר לֵיהּ שַׁבּוּר מַלְכָּא לְרַב חָמָא: קְבוּרָה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִין? אִישְׁתִּיק וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי. אֲמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אִימְּסַר עָלְמָא בִּידָא דְּטַפְשָׁאֵי, דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְמֵימַר ״כִּי קָבוֹר״. דְּלֶיעֱבֵד לֵיהּ אָרוֹן. ״תִּקְבְּרֶנּוּ״! לָא מַשְׁמַע לֵיהּ. וְנֵימָא: מִדְּאִיקְּבוּר צַדִּיקֵי? מִנְהֲגָא בְּעָלְמָא! מִדְּקַבְרֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה? דְּלָא לִישְׁתַּנֵּי מִמִּנְהֲגָא. תָּא שְׁמַע: ״וְסָפְדוּ לוֹ כׇל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ״. דְּלָא לִישְׁתַּנֵּי מִמִּנְהֲגָא. ״לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ״. דְּלִישְׁתַּנּוֹ מִמִּנְהֲגָא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: קְבוּרָה מִשּׁוּם בִּזְיוֹנָא הוּא, אוֹ מִשּׁוּם כַּפָּרָה הוּא? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דְּאָמַר: לָא בָּעֵינָא דְּלִיקְבְּרוּהּ לְהָהוּא גַּבְרָא. אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם בִּזְיוֹנָא הוּא – לָא כֹּל כְּמִינֵּיהּ, וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם כַּפָּרָה הוּא – הָא אָמַר: לָא בָּעֵינָא כַּפָּרָה. מַאי? תָּא שְׁמַע: מִדְּאִיקְּבוּר צַדִּיקֵי, וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם כַּפָּרָה – צַדִּיקֵי לְכַפָּרָה צְרִיכִי? אִין, דִּכְתִיב: ״אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא״. תָּא שְׁמַע: ״וְסָפְדוּ לוֹ כׇל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ״. וְאִי אָמְרַתְּ, כִּי הֵיכִי דְּתֶיהֱוֵי לֵיהּ כַּפָּרָה, הָנָךְ נָמֵי לִיקַּבְרוּ כִּי הֵיכִי דְּתֶיהֱוֵי לְהוּ כַּפָּרָה? הַאי דְּצַדִּיק הוּא – תֶּיהֱוֵי לֵיהּ כַּפָּרָה, הָנָךְ – לָא לֶיהֱוֵי לְהוּ כַּפָּרָה. תָּא שְׁמַע: ״לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ״, דְּלָא תֶּיהֱוֵי לְהוּ כַּפָּרָה. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֶסְפֵּידָא, יְקָרָא דְּחָיֵי הָוֵי אוֹ יְקָרָא דְּשָׁכְבֵי הָוֵי? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דְּאָמַר: לָא תִּסְפְּדוּהּ לְהָהוּא גַּבְרָא. אִי נָמֵי, לְאַפּוֹקֵי מִיּוֹרְשִׁין. תָּא שְׁמַע: ״וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ״. וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם יְקָרָא דְּחַיֵּי הוּא, מִשּׁוּם יְקָרָא דְּאַבְרָהָם מְשַׁהוּ לַהּ לְשָׂרָה? שָׂרָה גּוּפַהּ נִיחָא לָהּ, כִּי הֵיכִי דְּמִיַּיקַּר בַּהּ אַבְרָהָם. תָּא שְׁמַע: ״וְסָפְדוּ לוֹ כׇל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ״. וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם יְקָרָא דְּחַיֵּי הוּא, הָנָךְ בְּנֵי יְקָרָא נִינְהוּ? נִיחָא לְהוּ לְצַדִּיקַיָּא דְּמִיַּיקְּרִי בְּהוּ אִינָשֵׁי. תָּא שְׁמַע: ״לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ״. לָא נִיחָא לְצַדִּיקַיָּא דְּמִיַּיקְּרִי בַּרְשִׁיעִיָּיא. תָּא שְׁמַע: ״בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּבְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ וְהוֹי אָדוֹן יִסְפְּדוּ לָךְ״. וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם יְקָרָא דְּחָיֵי הוּא, מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינֵּיהּ? הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: לִיַּיקְּרוּ בָּיךְ יִשְׂרָאֵל כִּי הֵיכִי דְּמִתְיַיקְּרִי בַּאֲבָהָתָךְ.

ולא היו מתאבלין - עליהן כדי שתהא בזיונן כפרה להן אלא אוננין בלבד דאין זה כבוד להרוג ואין כפרתו נמנעת בכך שאין אנינות אלא בלב בלבד: גמ' משהין אותו - את גמר דינו ואין תולין אותו שחרית שמא יתרשלו בקבורתו ויבא לידי שכחה אלא סמוך לשקיעת החמה כדי שיקברוהו מיד: אחד קושר ואחד מתיר - כלומר אין שהות בינתים: ת"ל [כי] קבור - מריבויא משמע ליה דאף עץ בעי קבורה: יצא זה - מחובר שמחוסר קציצה אבל נעוץ מיהא הוי: רבי יוסי אומר - אף נעוץ מתמעט מן המשמעות הזה שמחוסר תלישה וקבורה: לאו כלום היא - אין כאן חסרון מעשה: לשני תאומים כו' - אף אדם עשוי בדיוקנו של מקום: קל לית - איני קל: א"כ - דקלני דמתני' לאו כינוי הוא אלא קל איני כבד אני מיבעי ליה: קיל לי עלמא - (אני) מכנה ואינו רוצה להזכיר כבידות בעצמו: לגופה - לומר שהמגדף בתלייה ומיניה ילפינן לאחריני: ה"ג ת"ל כי קבר תקברנו - מריבויא דריש כל המתים: רמז לקבורה - שאדם חייב לקבור את מתו: דליעביד ליה ארון - אבל קבורת הארץ לא משתמע ליה מיניה ולהכי לא אמר ליה מהאי ופרכינן לימא ליה מרבויא דתקברנו ומשני לא משמע ליה לעכו"ם למהוי דרשה מרבויא: ונימא מדאיקבור צדיקי - אברהם יצחק ויעקב. ומשני מנהג בעלמא הוא שנהגו כן קודם לכן: ונימא ליה מדקבר רחמנא למשה - אלמא דעתו הסכימה: ומשני דילמא כי היכי דלא לישתני משה ממנהגא דעלמא: וספדו לו - באביה בן ירבעם כתיב ואחיה השילוני נתנבא עליו דבר זה לשבח יען כי נמצא בו דבר טוב שביטל פרדסאות שהושיב אביו: ולא יקברו - ברשעים כתיב ומדלייט להו הכי ש"מ קבורה משמיא אסכימו עלה: משום בזיונא הוא - שלא יתבזה לעין כל שיראוהו מת ונרקב ונבקע: או - כי היכי דתיהוי ליה כפרה בהטמנה זו שמורידים ומשפילין אותו בתחתיות: לאו כל כמיניה - דבזיון הוא לקרוביו: הא אמר לא בעינא כפרה - ואי נמי קבריה ליה לא מתכפר: לא יקברו - ואי משום כפרה יקברו ויתכפר להם: ומשני לא ניחא להקב"ה דתיהוי להו כפרה לפי שאף על פתח קברם לא היו חוזרין: א"נ לאפוקי מיורשין - על כרחן שכר הספדנין אי יקרא דשכבי כי אמר לא תספדוהו צייתינן ליה ואי לא אמר ואמרי יורשין לא ניחא לן כפינן להו ואי יקרא דחיי הוא לדידיה לא צייתינן ליורשין צייתינן: משהו לה לשרה - עד שבא אברהם מבית עקידת יצחק דמדכתיב ויבא אברהם מכלל דההיא שעתא לא הוה התם: הנך בני יקרא נינהו - בתמיה והלא כל בית ירבעם הנותרים רשעים היו: ולא יקברו - ואי יקרא דחיי הוא והלא הנותרים יש בהן צדיקים: והוי אדון יספדו לך - לצדקיהו נאמר:

תלישה לאו כלום היא - והא דאמרי' בפ' כיסוי הדם (חולין דף פט.) דעפר הנדחת שרי דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושרפה יצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה לא דמי דעפר חשיב טפי מחובר מעץ הנעוץ בארץ: קלילי עלמא - יש גורסין קלי משום דאמר בסמוך קלת ואין לחוש בכך דאשכחן נמי בפרק ד' מיתות (לקמן סנהדרין דף סו.) גבי אלהים לא תקלל דאמר ליכתוב לא תקל: קבורה משום בזיונא או משום כפרה - ע"כ איכא כפרה כדאמרי' לקמן (סנהדרין דף מז:) (בפ' ד' מיתות) כפרה מאימת הוי מכי חזו צערא דקיברא פורתא אלא אפי' אי איכא בזיונא וכפרה מיבעי ליה הי עיקר וא"ת והא איכא כפרה טפי בשלא נקבר משנקבר כדתניא בשמעתין (לקמן סנהדרין מז.) סימן יפה לו למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה מת לא נספד ולא נקבר וי"ל דלאו לא נקבר כלל קאמר אלא לא נקבר לפי כבודו והאי בזיונא דהכא לאו בזיונא דמת קאמר דאם כן אמאי לא כל כמיניה אלא בזיונא דמשפחתו אבל למת אית לו בזיון אם אינו שוכב על המטה בכבוד: לא תקברוהו לההוא גברא - והא דאמר בריש פ"ט דכתובות (דף פד.) דהמוכר קברו באים בני משפחה וקוברים אותו בע"כ משום פגם משפחה שאני התם דבעי דליקברוה בחד דוכתא: הספידא יקרא דחיי - תימה הא דאמר בפ' הערל (יבמות דף עח.) אל שאול ואל בית הדמים אל שאול שלא נספד כהלכה ואי משום יקרא דחיי הרי מחלו ישראל על כבודן שלא הספידוהו וי"ל דיראים היו לסופדו להראות שמצטערין עליו מפני דוד ועוד דאפי' הוי יקרא דחיי שאני מלך דאיכא בזיון טפי לגביה שלא נספד כהלכה: