סנהדריןמ.
טוען את הדף…
הָיוּ בּוֹדְקִין אוֹתָן בְּשֶׁבַע חֲקִירוֹת: בְּאֵיזוֹ שָׁבוּעַ, בְּאֵיזוֹ שָׁנָה, בְּאֵיזוֹ חוֹדֶשׁ, בְּכַמָּה בַּחֹדֶשׁ, בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, בְּאֵיזֶה מְקוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, בְּאֵיזֶה מָקוֹם. מַכִּירִין אַתֶּם אוֹתוֹ? הִתְרֵתֶם בּוֹ? הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה: אֶת מִי עָבַד, וּבַמֶּה עָבַד? כָּל הַמַּרְבֶּה בִּבְדִיקוֹת – הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח. מַעֲשֶׂה וּבָדַק בֶּן זַכַּאי בְּעוּקְצֵי תְּאֵנִים. מָה בֵּין חֲקִירוֹת לִבְדִיקוֹת? חֲקִירוֹת – אֶחָד אוֹמֵר ״אֵינִי יוֹדֵעַ״, עֵדוּתָן בְּטֵילָה. בְּדִיקוֹת – אֶחָד אוֹמֵר ״אֵינִי יוֹדֵעַ״, וַאֲפִילּוּ שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״אֵין אָנוּ יוֹדְעִין״, עֵדוּתָן קַיֶּימֶת. אֶחָד חֲקִירוֹת וְאֶחָד בְּדִיקוֹת, בִּזְמַן שֶׁמַּכְחִישִׁין זֶה אֶת זֶה – עֵדוּתָן בְּטֵילָה. אֶחָד אוֹמֵר: ״בִּשְׁנַיִם בְּחֹדֶשׁ״, וְאֶחָד אוֹמֵר: ״בִּשְׁלֹשָׁה בַּחֹדֶשׁ״ – עֵדוּתָן קַיֶּימֶת, שֶׁזֶּה יוֹדֵעַ בְּעִיבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ, וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּעִיבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ. אֶחָד אוֹמֵר: ״בִּשְׁלֹשָׁה״, וְאֶחָד אוֹמֵר ״בַּחֲמִשָּׁה״ – עֵדוּתָן בְּטֵילָה. אֶחָד אוֹמֵר: ״בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת״, וְאֶחָד אוֹמֵר: ״בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת״ – עֵדוּתָן קַיֶּימֶת. אֶחָד אוֹמֵר: ״בְּשָׁלֹשׁ״, וְאֶחָד אוֹמֵר: ״בְּחָמֵשׁ״ – עֵדוּתָן בְּטֵילָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: קַיֶּימֶת. אֶחָד אוֹמֵר ״בְּחָמֵשׁ״, וְאֶחָד אוֹמֵר ״בְּשֶׁבַע״ – עֵדוּתָן בְּטֵילָה, שֶׁבְּחָמֵשׁ חַמָּה בַּמִּזְרָח וּבְשֶׁבַע חַמָּה בַּמַּעֲרָב. וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ. אִם נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶם מְכֻוָּונִים, פּוֹתְחִין בִּזְכוּת. אָמַר אֶחָד מִן הָעֵדִים: ״יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת״, אוֹ אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים: ״יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה״ – מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. אָמַר אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים: ״יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת״ – מַעֲלִין אוֹתוֹ וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בֵּינֵיהֶם, וְלֹא הָיָה יוֹרֵד מִשָּׁם כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. אִם יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו, שׁוֹמְעִין לוֹ. וַאֲפִילּוּ הוּא אוֹמֵר: ״יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת״, שׁוֹמְעִין לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו. וְאִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, פְּטָרוּהוּ. וְאִם לָאו, מַעֲבִירִין אוֹתוֹ לְמָחָר, וּמִזְדַּוְּוגִין זוּגוֹת זוּגוֹת. הָיוּ מְמַעֲטִין מִמַּאֲכָל, וְלֹא הָיוּ שׁוֹתִין יַיִן כׇּל הַיּוֹם, וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין כׇּל הַלַּיְלָה. וְלַמׇּחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין לְבֵית דִּין. הַמְזַכֶּה אוֹמֵר: ״אֲנִי מְזַכֶּה, וּמְזַכֶּה אֲנִי בִּמְקוֹמִי״. וְהַמְחַיֵּיב אוֹמֵר: ״אֲנִי מְחַיֵּיב, וּמְחַיֵּיב אֲנִי בִּמְקוֹמִי״. הַמְלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵּד זְכוּת, אֲבָל הַמְלַמֵּד זְכוּת אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזוֹר וּלְלַמֵּד חוֹבָה. טָעוּ בַּדָּבָר – שְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּינִין מַזְכִּירִין אוֹתוֹ. אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת – פְּטָרוּהוּ, וְאִם לָאו – עוֹמְדִים לַמִּנְיָן. שְׁנֵים עָשָׂר מְזַכִּין וְאַחַד עָשָׂר מְחַיְּיבִין – זַכַּאי. שְׁנֵים עָשָׂר מְחַיְּיבִין וְאַחַד עָשָׂר מְזַכִּין, וַאֲפִילּוּ אַחַד עָשָׂר מְזַכִּין וְאַחַד עָשָׂר מְחַיְּיבִין וְאֶחָד אוֹמֵר ״אֵינִי יוֹדֵעַ״, וַאֲפִילּוּ עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ מְחַיְּיבִין וְאֶחָד אוֹמֵר ״אֵינִי יוֹדֵעַ״ – יוֹסִיפוּ הַדַּיָּינִין. וְכַמָּה מוֹסִיפִין? שְׁנַיִם שְׁנַיִם, עַד שִׁבְעִים וְאֶחָד. שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה מְזַכִּין וּשְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְחַיְּיבִין – זַכַּאי. שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה מְחַיְּיבִין וּשְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְזַכִּין – דָּנִין אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ, עַד שֶׁיִּרְאֶה אֶחָד מִן הַמְחַיְּיבִין דִּבְרֵי הַמְזַכִּין. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב יְהוּדָה: דְּאָמַר קְרָא ״וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב״, וְאוֹמֵר ״וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב״, וְאוֹמֵר ״וְדָרְשׁוּ הַשּׁוֹפְטִים הֵיטֵב״.מתני' היו בודקין אותן - אסידרא דמתניתין דסליק מיניה קאי אחר שאיימו עליהן היו בודקין אותן: בשבע חקירות - בגמרא יליף להו מקראי: באיזה שבוע - של יובל: באיזה שנה - של שבוע: בכמה בחודש - בעשרים או בעשרים וחמשה: באיזה יום - של שבת אע"פ שאמרו בכך וכך בחודש אעפ"כ שואלין להן באיזה יום בשבת היה לפי שכל השבע הללו באות להביאן לידי הזמה ושמא יש עדים להזימן ואין מעלין על לבן חשבון של חודש אם היו אלו עמהן אותו היום במקום אחר וכששואלין אותן באיזה יום והם אומרים ביום פלוני נזכרים עדי הזמה להזימם: באיזו שעה - של יום שמא אין עדים להזימן לכל היום ויש עדים להזימן אותה שעה: באיזה מקום - שזו היא המועלת להביא את כל החקירות להזמה דבלאו הכי לא מתזמי: רבי יוסי אומר כו' - טעמיה קאמר בברייתא בגמרא: מכירים אתם אותו - את ההרוג שמא נכרי הוא וזו אינה מן החקירות של הזמה אלא כל שאר בדיקות אינו אלא להכחיש שמא לא יאמר כדברי חבירו ותבטל עדותם והוא והם פטורין אבל מן החקירות של הזמה אי אתה מוצא יותר משבעה כדאמרי' בגמ': העובד ע"ז - אם מעידין בכך שואלין את מי עבד פעור או מרקוליס: ובמה עבד - למרקוליס בשחיטה או בהשתחואה: בעוקצי תאנים - שהיו מעידים עליו שהרגו תחת תאנה ובדק בן זכאי תאנה זו עוקציה גסין או דקין. עוקץ זנב הפרי מקום חיבורו לאילן: חקירות אמר אחד איני יודע עדותן בטלה - דשבע חקירות מקראי נפקי לן ובעינן בכולהו שתהא יכול להזימן דהזמה כתיבא בהו וכיון דאמר איני יודע אי אתה יכול להזימו באותה חקירה וכיון דאי אפשר לקיים בה מצות הזמה באותו העד בטלה כל העדות ואפילו הן מאה דאין עדים נעשין זוממין עד שיזומו כולן כדאמרינן במס' מכות (דף ה:) מניין שאפילו הן מאה תלמוד לומר עדים: בדיקות - אפילו אמרו כולם אין אנו יודעין מצות הזמה ראויה להתקיים בהן דאין הזמה תלויה אלא בחקירות לומר עמנו הייתם באותה שעה במקום אחר: כל עדותן בטלה שבגמרא הוא והן פטורין: שזה יודע בעיבורו של חודש - זה שאמר בשנים יודע שהחדש שעבר מלא היה ויום ראשון של חדש שהוא יום (של) שלשים מחדש שעבר היה: אחד אומר בשתי שעות כו' - דטעי איניש בהכי: רבי יהודה אומר עדותן קיימת - דכולי האי טעי איניש: נמצאו דבריהם מכוונים - ומעתה צריכין לישא וליתן בדבר: פותחין לזכות - אי לא קטלת לא תדחול כדאמרן בפירקא דלעיל (סנהדרין דף לב:): אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות משתקין אותו - וכ"ש אם היה בא ללמד עליו חובה וטעמא אמר בפירקא דלעיל (סנהדרין דף לג:) דעד אחד לא יענה בנפש בין לזכות בין לחובה משום דמיחזי כנוגע בעדות: אמר אחד מן התלמידים - היושבים לפני הדיינים יש לי ללמד עליו חובה משתקין אותו כדאמרן לעיל (סנהדרין דף לד.) דעד אחד לא יענה בנפש למות למות הוא דאינו עונה הא לזכות עונה: מעבירין אותו למחר - מעבירין את הדין עד למחר משום הלנת דין כדאמרינן בפירקא דלעיל (שם): היו מזדווגין - ביום ראשון לאחר שהעבירוהו לדון ממקום הישיבה היו מזדווגין בבתיהן או בשוק ונושאין ונותנין בדבר: כל הלילה - איש איש לעצמו: המזכה - אתמול אומר אני הוא המזכה אתמול ועדיין מזכה אני על כרחו שאינו יכול לחזור בו והמחייב אומר אם לא מצאו הלילה זכות אני המחייב ומחייב אני במקומי: המלמד - אתמול חובה אם מצא לו הלילה זכות מלמד זכות אבל המלמד זכות כו': שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין - והטייתך ע"פ אחד לרעה ליתא הלכך יוסיפו הדיינין אפילו עשרים ושנים מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין דהאי דאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי ואין דנין דיני נפשות לא לזכות ולא לחובה בפחות מעשרים ושלשה: שנים שנים - אם נתחלקו השנים שהוסיפו זה לכאן וזה לכאן דאכתי ליכא הטייה לא לטובה ע"פ אחד ולא לרעה ע"פ שנים צריך להוסיף עוד שנים וכן עד שבעים ואחד: עד שיראה אחד מן המחייבין את דברי המזכין - דאיכא הטייה לטובה ע"פ עד אחד וה"ה אם יראה אחד מן המזכין את דברי המחייבין דהוו להו שלשים ושבעה מחייבין ואיכא הטייה לרעה ע"פ שלשה ובשעת גמר דין הא אוקימנא דאף המלמד זכות יכול לחזור וללמד חובה והא דתנן הכי משום לישנא מעליא דאזכות קא מהדר והכי תריצנא בפירקא דלעיל (סנהדרין דף לד.): גמ' מנא הני מילי - דעבדינן שבע חקירות: ודרשת וחקרת - משמע יפה יפה (יפה). ושאלת לא משמע חקירה אלא עד דכתב היטב בהדיה הא תלתא ובעיר הנדחת כתיבי וביחיד העובד ע"ז כתיב ודרשת היטב הא תרי דאילו ודרשת בלא היטב משמע דרישה מעליא ובעדים זוממין כתיב ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד מזהירך הכתוב לדרוש היטב את עדים האחרונים המזימין את הראשונים הרי שבע חקירות:מתני' שבחמש חמה במזרח - בפ"ק דפסחים (דף יב:) פריך בו' נמי ניכול ומשני שית יומא בי קרנתא קאי וקשה כיון שאין היכר בין ו' לז' לאביי דאמר התם לר' יהודה אדם טועה חצי שעה ומשהו ותלינן טעות בשניהם א"כ א' אומר בה' וא' אומר בז' אמאי עדותן בטילה נימא האי דקאמר ה' סוף ה' והאי דקאמר ז' תחלת ז' ומעשה כי הוה בפלגא דשית והאי טעה פלגא שעתא קמיה והאי טעי פלגא לאחוריה וי"ל דהא דקאמר דשית יומא בי קרנתא קאי דטעו בין תחלת ו' לז' היינו דוקא לענין חמץ דלכל מסור אבל עדות מסורה לזריזין: