סנהדריןטו:
טוען את הדף…
אֵימָא לִקְטָלָא הוּא דַּאֲתָא! אִם כֵּן, לִיכְתּוֹב ״וְגַם בְּעָלָיו״, וְלִישְׁתּוֹק! אִי כְּתַב רַחֲמָנָא הָכִי, הֲוָה אָמֵינָא בִּסְקִילָה. בִּסְקִילָה סָלְקָא דַּעְתָּךְ? קְטַל אִיהוּ – בְּסַיִיף, מָמוֹנוֹ – בִּסְקִילָה? וְדִילְמָא הַאי דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״יוּמָת״ לְאַקּוֹלֵי עִילָּוֵיהּ, לְאַפּוֹקֵי מִסַּיִיף לְחֶנֶק? הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר חֶנֶק חָמוּר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר חֶנֶק קִיל, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו״. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בַּר קְטָלָא הוּא, וְהָכְתִיב: ״לֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ״! אַדְּרַבָּה, מִשּׁוּם הִיא גּוּפַהּ: קְטַל אִיהוּ – לָא תִּיסְגֵּי לֵיהּ בְּמָמוֹנָא אֶלָּא בִּקְטָלָא. קְטַל שׁוֹרוֹ – לִיפְרוֹק נַפְשֵׁיהּ בְּמָמוֹנָא. אֶלָּא, אָמַר חִזְקִיָּה וְכֵן תָּנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה: אָמַר קְרָא ״מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא״ – עַל רְצִיחָתוֹ אַתָּה הוֹרְגוֹ, וְאִי אַתָּה הוֹרְגוֹ עַל רְצִיחַת שׁוֹרוֹ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: שׁוֹר סִינַי בְּכַמָּה? מִי גָּמַר שָׁעָה מִדּוֹרוֹת, אוֹ לָא? תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל: ״אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה״ – מָה אִישׁ בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, אַף בְּהֵמָה בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. הָאֲרִי וְהַזְּאֵב כּוּ׳. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: וְהוּא שֶׁהֵמִיתוּ, אֲבָל לֹא הֵמִיתוּ – לָא. אַלְמָא קָסָבַר: יֵשׁ לָהֶן תַּרְבּוּת וְיֵשׁ לָהֶן בְּעָלִים. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵמִיתוּ. אַלְמָא קָסָבַר: אֵין לָהֶם תַּרְבּוּת וְאֵין לָהֶם בְּעָלִים. תְּנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כׇּל הַקּוֹדֵם לְהוֹרְגָן זָכָה. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹחָנָן, לְמַאי זָכָה? זָכָה לְעוֹרָן. אֶלָּא לְרֵישׁ לָקִישׁ, לְמַאי זָכָה? כֵּיוָן שֶׁהֵמִיתוּ, שַׁוִּינְהוּ רַבָּנַן כְּמַאן דִּגְמַר דִּינַיְיהוּ, וְאִיסּוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ. מַאי ״זָכָה״? זָכָה לַשָּׁמַיִם. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: אֶחָד שׁוֹר שֶׁהֵמִית וְאֶחָד בְּהֵמָה וְחַיָּה שֶׁהֵמִיתוּ – בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שׁוֹר שֶׁהֵמִית – בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, וּשְׁאָר בְּהֵמָה וְחַיָּה שֶׁהֵמִיתוּ – כׇּל הַקּוֹדֵם לְהוֹרְגָן זָכָה בָּהֶן לַשָּׁמַיִם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר וְכוּ׳. רַבִּי עֲקִיבָא הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ נָחָשׁ. אֵין דָּנִין כּוּ׳. הַאי שֵׁבֶט דַּחֲטָא בְּמַאי? אִילֵימָא שֵׁבֶט שֶׁחִלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, אֵימַר דְּפַלֵּיג רַחֲמָנָא בֵּין יְחִידִים לִמְרוּבִּין לְעִנְיַן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, בִּשְׁאָר מִצְוֹת מִי פְּלִיג? אֶלָּא בְּשֵׁבֶט שֶׁהוּדַּח. לְמֵימְרָא דִּבְדִינָא דְּרַבִּים דָּיְינִינַן לֵיהּ? כְּמַאן: לָא כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה וְלָא כְּרַבִּי יוֹנָתָן! דְּתַנְיָא: עַד כַּמָּה עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת? מֵעֲשָׂרָה וְעַד מֵאָה, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מִמֵּאָה וְעַד רוּבּוֹ שֶׁל שֵׁבֶט. וַאֲפִילּוּ רַבִּי יוֹנָתָן לָא קָאָמַר אֶלָּא רוּבּוֹ, אֲבָל כּוּלּוֹ לָא. אָמַר רַב מַתְנָה: הָכָאאימא לקטלא - לחייב מיתה לבעליו וניחייביה מיתה והיכי מפקינן לה מפשטיה לגמרי: אי כתב הכי - קושיא היא כלומר איצטריך יומת לדונו במיתה האמורה בתורה סתם דאינו אלא חנק דלא תימא גם בעליו יסקל: קטל איהו בסייף - דקי"ל לקמן (סנהדרין ד' נב) רוצח בסייף: קטל שורו נימא בסקילה - דחמירה מכולן בתמיה: הניחא - הא דעקרת ליה לקרא מפשטיה ולא מוקמינן ליה למיתת חנק ממש: למ"ד חנק חמור - מסייף בפ' ד' מיתות (לקמן סנהדרין נ:) הלכך איכא למיפרך קטל איהו בסייף קטל שורו בחנק: אלא למ"ד חנק קל - אימא למיתת חנק אתא: משום היא גופה - משום הך קשיא גופא דלא תימא לא תקחו כופר כתב רחמנא וליקטול כתב רחמנא ונתן פדיון נפשו למימר דהיכא דקטל איהו לא תסגי ליה בממונא כו' אבל קטל שורו סגי ליה בממונא ואי לא יהיב כופר חייב חנק: שור סיני - בהמה שקרבה להר בעוד שהשכינה שם דכתיב אם בהמה אם איש לא יחיה: בכמה - דיינים נידון: מה איש בכ"ג - דאיש פשיטא לן דכבר הוקבעו לישראל סנהדראות מיתרו ואילך: ברדלס - חיה היא ובלע"ז קורין אות' פוטויו"ש: אמר ריש לקיש - הא דאמר ר' אליעזר כל הקודם להורגן זכה והוא שהמיתו נפש ואמילתא דת"ק דאיירי כשהמיתו קאי ר' אליעזר: יש להם תרבות - מותר לגדלן לפי שאדם יכול ללמדן שלא יזיקו הלכך שם בעלים נקרא עליהן ולא הוי כהפקר ואסור להורגן אם לא המיתו אבל אם המיתו סופן מוכיח על תחילתן שלא אלו בני תרבות ואין צריכין לדונן: ר' יוחנן אמר אע"ג שלא המיתו - א"ר אליעזר כל הקודם להרגן זכה וה"ק ליה לת"ק דקאמרת כשהמיתו צריכי כ"ג דיינין אני אומר אפילו לא המיתו מותר להורגן כל הקודם וכ"ש אם המיתו: ואין להם בעלים - כלומר אין שם הבעלים חל עליהם ולא הוו אלא כהפקר לפי שלא היה לו לגדלן: זכה - משמע נשתכר: זכה בעורן - העור שלו כיון דאין להם בעלים: כיון דהמיתו - ואמור רבנן דאין צריך לדונן בב"ד הוו להו כמאן דגמר דינייהו ואסירי בהנאה כדקי"ל שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור בפרק שור שנגח (ב"ק מא.): זכה לשמים - צדקה עשה: איכא בינייהו נחש - דת"ק חשיב ליה בהדי הנך ובעי כ"ג ור"ע באינך סבירא ליה כוותיה בר מנחש כדאמרינן בארבעה אבות נזיקין (שם דף טו:) נחש מועד לעולם דברי הכל: לענין ע"ז - חלק בין יחידים למרובים דעיר הנדחת בעי סנהדרי גדולה כדיליף לקמן (סנהדרין דף טז.) ויחיד נידון בכ"ג דכתיב (דברים י״ז:ה׳) והוצאת את האיש ההוא וגו' אל שעריך ב"ד שבשעריך: למימרא - דשבט שלם שהודח בדינא דרבים דיינינן ליה כדינא דעיר הנדחת דמיקרי מרובין דיינינן ליה בסייף ובסנהדרי גדולה: מעשרה ועד מאה - בציר מעשרה לא מקרי עיר וטפי ממאה נפקא מתורת עיר והוו להו ציבור ובציבור לא כתיב סייף הלכך כל א' נידון בפני עצמו ובסקילה:אימא לקטלא הוא דאתא - תימה דמשמע דאי לקטלא אתא תו לא דרשינן מיניה כמיתת בעלים כך מיתת השור ותימה הא גבי רובע דדריש לעיל מדאיתקיש וכ"ת משום דחדא מיתה כתיב אתרווייהו דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה הא גבי שוכב דרשינן מדאיתקיש אע"ג דכתיב מיתה בכל חד באפי נפשיה ואיש כי יתן שכבתו בבהמה מות יומת וגו' וי"ל דהתם בהמה כתיב בתריה לאקשויי בהמה לאיש אבל הכא כתיב שור ברישא והדר בעלים לאקשויי בעלים לשור ולא שור לבעלים אי לאו משום דמייתר דלא איצטריך לגופיה וא"ת והא אכתי אצטריך יומת למיתה בידי שמים כדדרשינן באלו נערות (כתובות לז: ושם) לפי שמצינו מומתין בידי שמים נותנין ממון ומתכפר להם שנאמר ואם כופר יושת עליו וי"ל דאי למיתה בידי שמים לחוד אתא הל"ל ימות אבל יומת משמע בב"ד לכך מוקמי ליה למיתה ממש או לכמיתת בעלים כך מיתת השור ומ"מ כי מוקמינן ליה לכמיתת בעלים כו' דרשינן נמי מיתה בידי שמים דאין מקרא יוצא מידי פשוטו דמשמע דבעלים חייבין מיתה ועי"ל דה"פ ואימא לקטלא נמי הוא דאתא ולא למעוטי דרשה דכמיתת בעלים כך. מיתת השור קא אתי דקדרשינן ליה נמי מדאיתקש: שור סיני בכמה - איש סיני לא קמיבעיא ליה כדמוכח בסמוך דדריש אם בהמה אם איש מה איש בכ"ג משמע דאיש פשיטא ליה אע"ג דאכתי לא מכתב קרא דושפטו העדה והצילו העדה (במדבר ל״ה:כ״ה) מ"מ כיון דתקון יתרו סנהדראות סתמא דמילתא סנהדרי קטנה נמי לדיני נפשות תקון וא"ת ומאי קמיבעיא ליה משור סיני דמ"נ מינה מאי דהוה הוה וכן קשה בפ"ב דמסכת ע"ז (דף לד.) במה שימש משה כל ז' ימי המילואים ושמא מיבעי ליה למיסבר קראי כדאשכחן פ"ק דיומא (ד' ה. ושם) גבי כיצד הלבישן: מי גמרי' שעה מדורות או לא - תימה הא אפילו דורות מדורות לא ילפינן לעיל דמיבעי לן קרא לרובע ונרבע ושור הנסקל וי"ל דהכא אית לן למילף טפי משום דכל דיני סקילה ילפינן לקמן מסיני בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מה.) מניין שבדחייה הוא ת"ל ירה מניין שבסקילה ת"ל סקול: והברדלס. פ"ה פוטיי"ש ולא משמע כן דאותו אינו עז כל כך וכאן משמע שהוא עז ביותר ודרכו להמית את האדם וכן בפרק אלו מציאות (ב"מ דף כד.) אמרי' המציל מן הארי ומן הדוב כו' ובפ"ק דב"ק (טו: ושם) תנן הרי אלו מועדים ואפשר שהוא מין נחש דהא מפרש התם בגמ' (טז: ושם) דברדלס היינו אפא וצבוע זהו אפא וצבוע זהו אפעה שהרי גיא הצבועים מתרגמינן מישר אפעיא (שמואל א יג) וכתיב אפעה ושרף מעופף (ישעיהו ל׳:ו׳) ומיהו יש עדיין ברדלס אחר דהא בפ"ק דבכורות (דף ח.) חשיב אפעה לע' שנה ברדלס לג' שנים ואע"ג דחשיב לה התם בהדי זאב וארי ע"כ לאו היינו ההוא דהכא ודב"ק דהא מפרש התם דהיינו אפא דהוא אפעה ויתכן דההוא דבכורות הוא פוטיי"ש שפ"ה בכאן וכן ההיא דפ"ק דפסחים (דף ט.) אם חולדה וברדלס מצויין שם משמע שהיא חיה קטנה כעין חולדה: ור' יוחנן אמר אע"פ שלא המיתו - אדר"א דמתני' קאי דקסבר (אית) להם תרבות ואין להם בעלים ותימה דבפ"ק דב"ק (דף טו:) תנן ר"א אומר בזמן שהם בני תרבות אינן מועדים ואומר ר"ת דהתם גרס ר' אלעזר שמזכירו אחר ר"מ התם בגמרא והכא ר' אליעזר שהוא קודם ר"ע ומיהו אכתי קשה דהתם תנן והנחש מועד לעולם אליבא דכ"ע והכא קאמר ריש לקיש והוא שהמיתו אבל לא המיתו לא דיש להם תרבות ויש להם בעלים אפי' נחש ושמא יש לחלק דלענין דאין להורגן כל הקודם קאמר הכא דיש להם תרבות אפי' נחש אבל לא לענין נזק שלם ועוד אר"ת תרבות דהתם הוא שגידלם בביתו ותרבות דהכא היינו בקשורים בשלשלאות כגון ארי בגוהרקי שלו דאין להורגם אלא כשהמיתו אפי' נחש: מאי זכה זכה לעורן - במרובה (ב"ק דף פ: ושם) גבי חתול כולהו מודו דזכה לעורו: תניא כוותיה דר"ל - הא דלא חשיב הך בריש החולץ (יבמות דף לו. ושם) בהדי תלת דהלכה כר"ל משום דהכא אליבא דר"א פליגי: מעשרה עד ק' - הא דלמר חשיב עיר בק' ולמר בעשרה נראה דפליגי בקרא דעמוס ה' דכתיב העיר היוצאת אלף תשאיר. מאה והיוצאת מאה תשאיר עשרה: