סנהדריןי:
טוען את הדף…
לִמְחֲיֵיהּ עֶשְׂרִים וַחֲדָא, וְכִי מָיֵית בְּהָךְ חֲדָא – לֵימוּת, דְּהָא כִּי מָחֵי אַגַּבָּא דְּחַיָּיא קָא מָחֵי. אֲמַר לֵיהּ: אָמַר קְרָא ״וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ״ – אַחַר שֶׁלָּקָה, ״אָחִיךָ״ בָּעֵינָא, וְלֵיכָּא. עִיבּוּר הַחֹדֶשׁ בִּשְׁלֹשָׁה. חִישּׁוּב לָא קָתָנֵי, קִידּוּשׁ לָא קָתָנֵי, אֶלָּא עִיבּוּר. לָא לִיקַדְּשֵׁיהּ, וּמִמֵּילָא לִעַבַּר? אָמַר אַבָּיֵי: תְּנִי קִידּוּשׁ הַחֹדֶשׁ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: קִידּוּשׁ הַחֹדֶשׁ וְעִיבּוּר הַשָּׁנָה בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רָבָא: וְהָא ״עִיבּוּר״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא: קִידּוּשׁ בְּיוֹם עִיבּוּר בִּשְׁלֹשָׁה, אַחַר עִיבּוּר לֵיכָּא קִידּוּשׁ. וּמַנִּי? רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק אוֹמֵר: אִם לֹא נִרְאָה בִּזְמַנּוֹ – אֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ, שֶׁכְּבָר קִידְּשׁוּהוּ בַּשָּׁמַיִם. רַב נַחְמָן אָמַר: קִידּוּשׁ אַחַר עִיבּוּר – בִּשְׁלֹשָׁה, בְּיוֹם עִיבּוּר – לֵיכָּא קִידּוּשׁ. וּמַנִּי? פְּלֵימוֹ הִיא, דְּתַנְיָא, פְּלֵימוֹ אוֹמֵר: בִּזְמַנּוֹ – אֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ, שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ – מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ. רַב אָשֵׁי אָמַר: לְעוֹלָם חִישּׁוּב קָתָנֵי, וּמַאי עִיבּוּר? חִישּׁוּב דְּעִיבּוּר. וְאַיְּדֵי דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי עִיבּוּר שָׁנָה, תְּנָא נָמֵי עִיבּוּר חוֹדֶשׁ. חִישּׁוּב חוֹדֶשׁ – אִין, קִידּוּשׁ חוֹדֶשׁ – לָא. מַנִּי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בֵּין בִּזְמַנּוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ אֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה״. שָׁנִים אַתָּה מְקַדֵּשׁ, וְאִי אַתָּה מְקַדֵּשׁ חֳדָשִׁים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בִּשְׁלֹשָׁה כּוּ׳. תַּנְיָא: כֵּיצַד אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? בִּשְׁלֹשָׁה מַתְחִילִין, וּבַחֲמִשָּׁה נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין, וְגוֹמְרִין בְּשִׁבְעָה. אֶחָד אוֹמֵר לֵישֵׁב, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים שֶׁלֹּא לֵישֵׁב – בָּטֵל יָחִיד בְּמִיעוּטוֹ. שְׁנַיִם אוֹמְרִים לֵישֵׁב, וְאֶחָד אוֹמֵר שֶׁלֹּא לֵישֵׁב – מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם עוֹד שְׁנַיִם, וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר. שְׁנַיִם אוֹמְרִים צְרִיכָה, וּשְׁלֹשָׁה אוֹמְרִים אֵינָהּ צְרִיכָה – בָּטְלוּ שְׁנַיִם בְּמִיעוּטָן. שְׁלֹשָׁה אוֹמְרִים צְרִיכָה, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים אֵינָהּ צְרִיכָה – מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם עוֹד שְׁנַיִם, שֶׁאֵין הַמִּנְיָן פָּחוֹת מִשִּׁבְעָה. הָנֵי שְׁלֹשָׁה חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעָה, כְּנֶגֶד מִי? פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי וְחַד דְּעִימֵּיהּ, וּמַנּוּ? רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי. וְאָמְרִי לַהּ: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי וְחַד דְּעִימֵּיהּ, וּמַנּוּ? רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי. חַד אָמַר: כְּנֶגֶד בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, וְחַד אָמַר: שְׁלֹשָׁה – כְּנֶגֶד שׁוֹמְרֵי הַסַּף, חֲמִשָּׁה – מֵרוֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, שִׁבְעָה – רוֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: הָנֵי שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעָה, שְׁלֹשָׁה – כְּנֶגֶד שׁוֹמְרֵי הַסַּף, חֲמִשָּׁה – מֵרוֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, שִׁבְעָה – רוֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: עַד הָאִידָּנָא מַאי טַעְמָא לָא פָּרֵישׁ לַן מָר הָכִי? אֲמַר לְהוּ: לָא הֲוָה יָדַעְנָא דִּצְרִיכִיתוּ. מִי בְּעֵיתוּ מִנַּאי מִילְּתָא וְלָא אֲמַרִי לְכוּ? זְמַן, נָשִׂיא, צָרִיךְ, גְּדִי – סִימָן. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּאלמחייה עשרים וחדא - דהא אכתי חי הוא ואגבא דחיי מחי: חישוב לא קתני - דנימא שצריך שלשה לחשב אם יעברו את החודש דבחושבנא תליא אע"פ שצריך לעברו כגון משום ירקיא ומשום מתיא אפילו הכי חושבנא בעי כדתנן במסכת ערכין (דף ח:) אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברין בשנה ולא נראה לעבר יותר על שמנה אבל תשעה מעוברין לא עבדינן דאם כן קדים ואתי סיהרא תלתא יומי ומחזי שיקרא הלכך צריך לחשב תולדות הלבנה אם תקדום שלשה ימים או שנים לקביעות החדש לא מעברינן ליה דתמהי בה אינשי: קידוש לא קתני - דנימא דצריך ג' לקבל עדות החדש מפי העדים ולומר מקודש החדש: אלא עיבור החדש - משמע שצריך שלשה לומר מעובר החדש אמירה זו למה: לא ליקדשיה ביום שלשים - וממילא כי מקדשינן ליה למחר מיעבר החדש שעבר דיום שלשים בתריה שדית ליה: תני קידוש - ועל כל חדשי השנה קאי: והא עבור קתני - דרך תנא טועה בגירסא לחסר תיבה על ידי שכחה אבל אין נחלף לתנא בין גירסת קידוש לגירסת עיבור: ביום עיבור - יום עיבור הוא יום שלשים שממנו נעשה החדש מעובר כשרוצין לעברו: קידוש ביום עיבור - כגון בחדש חסר שעבר צריך שלשה לקדש ראש חדש הבא ביום ל' לחדש שעבר: לאחר עיבור - אם עשו חודש שעבר מלא וקבעו ר"ח ביום ל' ואחד אין אומרין בו מקודש מקודש: בזמנו - ביום ל' דתולדתו ביום ל' הוא דאין חדש לבנה פחות מכ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים: שכבר קידשוהו בשמים - ב"ד שלמעלה מאתמול: פלימו אומר בזמנו אין מקדשין אותו - שא"צ לעשות חיזוק לדבר שהרי בזמנו בא: חישוב דעבור - לחשב אם יעברוהו דאילו קידוש סבר תנא דידן דלא צריך לקדושי לא מלא ולא חסר וכר"א בר' שמעון לקמן ואיידי דתני עיבור השנה דהוי נמי חישוב דעיבור השנה והתם לא סגי דלא תני עיבור דאמירה בעי שיקדשו אדר השני לשם אדר דאי שתקי ממילא לשם ניסן מיקבע תנא נמי גבי חדש עיבור החדש וקרייה נמי לחישוב עיבור ואשמעינן דחישוב בעינן אבל קידוש לא בעינן לא למלא ולא לחסר כר"א: שנים אתה מקדש - שנת של כל יובל ויובל מקדשין ב"ד לשם יובל: א' אומר לישב - א' מן השלשה אומר צריך לישב ולעיין אם צריכה לעבר שנה זו מפני האביב או התקופות או פירות האילנות כדלקמן (סנהדרין דף יא:): ושנים אומרים - אינו צריך להושיב ב"ד על כך שאין כאן ספק דודאי אינה צריכה לעבר: בטל יחיד במיעוטו - ולא ישבו החמשה עוד לעיין בדבר: שנים אומרים לישב ואחד אומר שלא לישב - הולכין אחר השנים ויושבין לישא וליתן אם צריכה לעבר אם לאו ומשא ומתן של עיבור צריך חמשה לפיכך מוסיפין עוד שנים ולקמן מפרש שלשה וחמשה ושבעה כנגד מי: שנים אומרים צריכה - לעבר ושלשה אומרים אין צריכה בטלו שנים במיעוטן ועומדין והולכין להם: שנים אומרים אינה צריכה ושלשה אומרים צריכה - הולכין אחר הרוב ומוסיפין עוד שנים להשלמת המנין ומעברין: כנגד ברכת כהנים - בפסוק ראשון ג' תיבות והשני ה' ושלישי ז' תיבות: שלשה כנגד שומרי הסף כו' - כלומר אשכחנא דמלכותא דארעא שלשה ממונין וחמשה ממונין ושבעה ממונין ג' כנגד שומרי הסף בצדקיהו (מלכים ב כה) גבי גלות נבוזראדן והתם נמי משכחת חמשה מרואי פני המלך ובאחשורוש (אסתר א) אשכחן שבעה שרי פרס ומדי ועיבור שנה מטכסיסי מלכות שמים הוא ליישב סדר השנים על מכונן:שכבר קידשוהו בשמים - י"מ דב"ד של מעלה מקדשין אותו לעולם בשעת המולד ואין נראה דאם כן בזמנו נמי כבר קדשו בשמים אלא נראה כפירוש הקונטרס בפ"ב דר"ה דביום שלשים ממתינים ב"ד של מעלה לב"ד של מטה שמא יעברו אבל יום שלשים ואחד שאי אפשר שלא קדשו היום מקדשין אותו בשמים מן השחר והא דאמר בירושלמי רבא בר זבדא בשם רב טעמא דר' אלעזר בר' צדוק בשעה שב"ד שלמעלה רואין שאין מקדשין אותה מקדשין הן יש ליישבו כפירוש הקונטרס דהכי פירש בשעה שב"ד שלמעלה רואין שאין מקדשין אותו מלמטה ביום ל' מקדשין אותו הן מן הבוקר ביום ל"א דאין כאן ספק דודאי יקבע היום: ואיידי דתנא עיבור שנה - פירש בקונטרס דהתם לא סגי דלא תני עיבור דאמירה בעי שיקדשו אדר השני לשם אדר דאי שתקי ממילא מיקבע לשם ניסן מה שפירש שיקדשו אדר השני לשם אדר לא דק דלשון קידוש אין להזכיר להאי תנא דלא בעי קידוש לא מלא ולא חסר ואין אומר בו מקודש מקודש והיה לו לומר שקובעין אותו לשם אדר ומה שמשמע מתוך פי' דביום שלשים קובעין אותו לשם אדר שני אין נראה דאמרינן לקמן (סנהדרין דף יב.) אין מעברין את השנה ביום שלשים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן אלא צריך לומר דאמירה של עיבור היינו בשעה שגומרין השבעה שתהא השנה מעוברת קודם שלשים של אדר ובשעה שבאו עדים שראו את החדש אפילו יקבעו אותו סתם לית לן בה וממילא הוי אדר השני: חישוב חדש אין קידוש חדש לא מני ר"א - תימה א"כ תיקשי דר' מאיר אדר' מאיר דבמתני' קתני עיבור החדש בשלשה ועיבור השנה בג' דברי ר"מ ולעיל קתני בברייתא קידוש החדש ועיבור השנה בג' דברי ר"מ ואין לומר דברי ר"מ דמתניתין אעיבור שנה קאי ולא אעיבור החדש מדקאמר דאיידי דבעי למיתני עיבור שנה תנא נמי עיבור חדש משמע דחד תנא תני תרווייהו: שבעה רואי פני מלך - פירש בקונטרס דאאחשורוש קאי ואין נראה שתקנו כנגד שרי העו"ג ומפרש ר"ת דהם שרי ישראל דאשכחן בסוף מלכים (ב כה) דהגלה נבוזראדן ג' שומרי הסף וה' רואי פני המלך ובסוף ירמיה (נב) כתיב ושבעה אנשים מרואי פני המלך וכן מוכח בירושלמי ומונה אותן גבי סנהדרי גדולה והכי איתא התם אית תנא תני ע"א שנאמר ויקח רב הטבחים את שלשה שומרי הסף הרי שלשה ושבעה אנשים מרואי פני המלך הרי עשר וששים איש מעם הארץ הרי שבעים ומן העיר לקח סריס אחד אשר הוא פקיד על אנשי המלחמה הרי שבעים ואחד ולמה קרא אותו סריס שיושב ומסרס בהלכה כתוב אחד אומר ה' וכתוב אחד אומר שבעה להביא שני סופרי הדיינין: