סנהדרין קה:

פרק יא׳ · חלק

Sanhedrin 105b · Chapter 11: Chelek

כָּרַע נָפַל שָׁכָב וְגוֹ׳״. ״וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן״. הַשְׁתָּא דַּעַת בְּהֶמְתּוֹ לָא הֲוָה יָדַע, דַּעַת עֶלְיוֹן הֲוָה יָדַע? מַאי דַּעַת בְּהֶמְתּוֹ? דְּאָמְרִי לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא רָכְבַתְּ סוּסְיָא? אֲמַר לְהוּ: שְׁדַאי לֵהּוֹ בִּרְטִיבָא. אֲמַרָה לֵיהּ: ״הֲלֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ״! לִטְעִינָא בְּעָלְמָא. ״אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי״! אַקְרַאי בְּעָלְמָא. ״מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה״! וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה [לְךָ] מַעֲשֵׂה אִישׁוּת בַּלַּיְלָה. כְּתִיב הָכָא: ״הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַתְּהִי לוֹ סֹכֶנֶת״. אֶלָּא מַאי ״וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן״? שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לְכַוֵּון אוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס בָּהּ. וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר לְהוּ נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: ״עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה׳״. מַאי ״לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה׳״? אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: דְּעוּ נָא כַּמָּה צְדָקוֹת עָשִׂיתִי עִמָּכֶם, שֶׁלֹּא כָּעַסְתִּי כׇּל אוֹתָן הַיָּמִים בִּימֵי בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁאִילְמָלֵא כָּעַסְתִּי כׇּל אוֹתָן הַיָּמִים לֹא נִשְׁתַּיֵּיר מִשּׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט. הַיְינוּ דְּקָאָמַר לֵיהּ בִּלְעָם לְבָלָק: ״מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וְגוֹ׳״ (אוֹתָן הַיּוֹם [הַיָּמִים] לֹא זָעַם ה׳). ״אֵל זֹעֵם בְּכׇל יוֹם״, וְכַמָּה זַעְמוֹ? רֶגַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ וְגוֹ׳״. אִיבָּעֵית אֵימָא: ״לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבׇר זָעַם״. אֵימַת רָתַח? בִּתְלָת שָׁעֵי קַמָּיָיתָא, כִּי חָוְורָא כַּרְבָּלְתָּא דְּתַרְנְגוֹלָא. כֹּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא נָמֵי חָוְורָא! כֹּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא אִית בֵּיהּ סוּרְיָקֵי סוּמָּקֵי, הָהִיא שַׁעְתָּא לֵית בֵּיהּ סוּרְיָקֵי סוּמָּקֵי. הָהוּא מִינָא דַּהֲוָה בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דַּהֲוָה קָא מְצַעַר לֵיהּ. יוֹמָא חַד נְקַט תַּרְנוּגְלָא, וַאֲסַר לֵיהּ בְּכַרְעֵיהּ, וְאוֹתֵיב. אָמַר: כִּי מְטָא הָהוּא שַׁעְתָּא – אֶילְטְיֵיהּ. כִּי מְטָא הָהוּא שַׁעְתָּא, נַמְנֵם. אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ לָאו אוֹרַח אַרְעָא, דִּכְתִיב ״גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב״. אֲפִילּוּ בְּמִינֵי לָא אִיבְּעִי לֵיהּ לְמֵימַר הָכִי. תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: בְּשָׁעָה שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת, וְהַמְּלָכִים מַנִּיחִין כִּתְרֵיהֶן עַל רָאשֵׁיהֶן וּמִשְׁתַּחֲוִים לַחַמָּה, מִיָּד כּוֹעֵס. ״וַיָּקׇם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ״. תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: אַהֲבָה מְבַטֶּלֶת שׁוּרָה שֶׁל גְּדוּלָּה מֵאַבְרָהָם, דִּכְתִיב: ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר״. שִׂנְאָה מְבַטֶּלֶת שׁוּרָה שֶׁל גְּדוּלָּה מִבִּלְעָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּקׇם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוָה, אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. שֶׁבִּשְׂכַר אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם קׇרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק, זָכָה וְיָצְאָה מִמֶּנּוּ רוּת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר הוּנָא: רוּת בִּתּוֹ שֶׁל עֶגְלוֹן, בֶּן בְּנוֹ שֶׁל בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב הָיְתָה. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי: כְּתִיב ״יֵיטֵב אֱלֹהִים אֶת שֵׁם שְׁלֹמֹה מִשְּׁמֶךָ וִיגַדֵּל [אֶת] כִּסְאוֹ מִכִּסְאֶךָ״. אוֹרַח אַרְעָא לְמֵימְרָא לֵיהּ לְמַלְכָּא הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: מֵעֵין קָאָמְרָה לֵיהּ. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, ״תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ״. נָשִׁים בָּאֹהֶל מַאן נִינְהוּ? שָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל, וְלֵאָה. אוֹרַח אַרְעָא לְמֵימַר הָכִי? אֶלָּא מֵעֵין קָאָמַר. הָכִי נָמֵי, מֵעֵין קָאָמַר. וּפְלִיגָא דְּרַב יוֹסֵי בַּר חוֹנִי, דְּאָמַר רַב יוֹסֵי בַּר חוֹנִי: בַּכֹּל אָדָם מִתְקַנֵּא, חוּץ מִבְּנוֹ וְתַלְמִידוֹ. בְּנוֹ – מִשְּׁלֹמֹה, וְתַלְמִידוֹ – אִיבָּעֵית אֵימָא: ״וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי״, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: ״וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ״. ״וַיָּשֶׂם דָּבָר בְּפִי בִּלְעָם״, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר – מַלְאָךְ, רַבִּי יוֹנָתָן אָמַר – חַכָּה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִבִּרְכָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע אַתָּה לָמֵד מָה הָיָה בְּלִבּוֹ. בִּיקֵּשׁ לוֹמַר שֶׁלֹּא יְהוּ לָהֶם בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת – ״מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב״. לֹא תִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עֲלֵיהֶם – ״וּמִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל״. לֹא תְּהֵא מַלְכוּתָן נִמְשֶׁכֶת – ״כִּנְחָלִים נִטָּיוּ״. לֹא יְהֵא לָהֶם זֵיתִים וּכְרָמִים – ״כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר״. לֹא יְהֵא רֵיחָן נוֹדֵף – ״כַּאֲהָלִים נָטַע ה׳״. לֹא יִהְיוּ לָהֶם מְלָכִים בַּעֲלֵי קוֹמָה – ״כַּאֲרָזִים עֲלֵי מַיִם״. לֹא יִהְיֶה לָהֶם מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ – ״יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו״. לֹא תְּהֵא מַלְכוּתָן שׁוֹלֶטֶת בָּאוּמּוֹת – ״וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים״. לֹא תְּהֵא עַזָּה מַלְכוּתָן – ״וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ״. לֹא תְּהֵא אֵימַת מַלְכוּתָן – ״וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ״. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: כּוּלָּם חָזְרוּ לִקְלָלָה, חוּץ מִבָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּמִבָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּהֲפֹךְ ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. קְלָלָה, וְלֹא קְלָלוֹת. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב ״נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא״? טוֹבָה קְלָלָה שֶׁקִּילֵּל אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי אֶת יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִבְּרָכָה שֶׁבֵּרְכָם בִּלְעָם הָרָשָׁע. אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי קִילֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל בְּקָנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִכָּה ה׳ אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם וְגוֹ׳״. מָה קָנֶה זֶה עוֹמֵד בִּמְקוֹם מַיִם, וְגִיזְעוֹ

כרע נפל - מה כריעה דהתם דאית ביה נפילה בעילה היא אף כריעה דהכא דכתיב נופל בעילה היא שבא על בהמתו: דעת בהמתו לא הוה ידע - מאי בעיא לאהדורי כדמפרש דאמרי ליה שרי בלק מאי טעמא לא רכבת אסוסיא: ברטיבא - באחו לרעות עשבים לחים: אמר להו לטעינא בעלמא - לישא משאות ולא לרכוב: אמרה ליה אשר רכבת עלי: אקראי בעלמא - כשאין לי סוס מזומן: אמרה לו מעודך: מעשה אישות - שאתה בועלי: סוכנת - מחממת: מן השטים ועד הגלגל - משחטאו בשטים ועד שנכנסו לארץ וחטאו בגלגל עשיתי עמהם צדקות הרבה: כל אותן הימים - שהיה בלעם מצפה לקללכם בשעה שהקב"ה כועס בה כל הקללות מתקיימות: ה"ג לא זעם ה' - אותן הימים לא זעם ה': אל זועם בכל יום - קרא הוא: כמה זעמו רגע - כדמפיק ליה מקרא כי רגע באפו חיים ברצונו: בתלת שעי קמייתא - של יום זמן קימה שכל שלש שעות זמן קימה לעמוד ממטתו וכועס הקב"ה בשעה שרואה המלכים שמשתחוים לחמה בשעה שמניחין כתריהם בראשם כדלקמן: כרבלתא - קירשת"א בלע"ז: כל שעתא נמי חיורא - רוב שעות מתלבנות ומכספת שאינה כל שעה בחוזק אדמימות: סורייקי סומקי - אפי' כשמכספת יש בה שורות שורות אדומות מאד כרגילותם אבל אותה שעה כולה מכספת: גם ענוש לצדיק לא טוב - אין נכון לצדיק שיהא מעניש ולא הוה ליה איניש נענש בשבילו: אהבה - שאהב הקב"ה את אברהם ביטלה שורה של גדולה שחבש הוא בעצמו: ושנאה - ששנא בלעם הרשע את ישראל ביטלה שורה של גדולה שחבש הוא בעצמו: מ"ב קרבנות - בין פרים לאילים ז' פרים וז' אילים ג' פעמים הרי מ"ב בין פרים ואילים: אורח ארעא למימר הכי - וכי דרך ארץ כן שיאמרו וייטב אלהים שם שלמה משמך והא חלשא דעתיה דאמרי ליה שיהא גדול מאביו: מעין שמך - קאמר ליה ומעין כסאך ולא גדול ממש: נשים באהל - שרה רבקה רחל ולאה שרה ורבקה דכתיב ויביאה יצחק האהלה שרה אמו וגו' רחל ולאה דכתיב (בראפית לא) ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל: אורח ארעא - שאמרה דבורה ליעל [שתהא] ברוכה משרה ורבקה אלא מעין ברכת שרה קאמרה: ופליגא - האי דמשנינן שם שלמה משמך מעין פליגא דר' יוסי בר חוני: בנו מניין - שאינו מקנא בו: משלמה - דקאמרי ליה לדוד ייטב אלהים שם שלמה משמך: ותלמידו - איבעית אימא דקאמר ליה לאליהו ויהי נא פי שנים ברוחך אלי ונתן לו אליהו ולא נתקנא בו: ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו - אע"ג דהקב"ה לא א"ל אלא וסמכת את ידך עליו חדא אזיל איהו וסמך תרתי: מלאך - שמסרו הקדוש ברוך הוא למלאך שלא יניחנו לקלל: חכה - נתן בפי בלעם שלא היה מניחו לקלל והיינו וישם: מברכותיו אתה למד מה היה בלבו - דכתיב ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה הוא היה רוצה לקללם בכך שלא יהיו בתי כנסיות ולא נתן רשות ואמר מה טובו אוהליך: ריחו נודף - ממצות: וירם מאגג מלכו - מתרגמינן ותתקף מאגג שתהא מלכותו עזה: וכולם - כל הברכות של בלעם חזרו לקללה כמו שהיה כוונתו מתחילה: חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות - שלא יפסקו מישראל לעולם: הקללה לברכה - אחת מן הקללות הפך לברכה שלא חזרה לעולם ולא כל הקללות לברכות שחזרו: נעתרות - נהפכות כמו עתר שמהפך התבואה כלומר נאמנים פצעי אוהב ונהפכות מנאמנות נשיקות שונא: