סנהדריןנ.
טוען את הדף…
קָסָבְרִי רַבָּנַן: נְשׂוּאָה יוֹצְאָה לִשְׂרֵיפָה, וְלֹא אֲרוּסָה. וּמִדְּאַפְּקַהּ רַחֲמָנָא לַאֲרוּסָה בִּסְקִילָה, שְׁמַע מִינַּהּ: סְקִילָה חֲמוּרָה. סְקִילָה חֲמוּרָה מִסַּיִיף, שֶׁכֵּן נִיתְּנָה לִמְגַדֵּף וּלְעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וּמַאי חוּמְרָא? כְּדַאֲמַרַן. אַדְּרַבָּה: סַיִיף חָמוּר, שֶׁכֵּן נִיתַּן לְאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת. וּמַאי חוּמְרָא? שֶׁכֵּן מָמוֹנָן אָבֵד. אָמַרְתָּ: אֵיזֶה כֹּחַ מְרוּבֶּה, כֹּחַ הַמַּדִּיחַ אוֹ כֹּחַ הַנִּידָּח? הֱוֵי אוֹמֵר: כֹּחַ הַמַּדִּיחַ. וְתַנְיָא: מַדִּיחֵי עִיר הַנִּדַּחַת – בִּסְקִילָה. סְקִילָה חֲמוּרָה מֵחֶנֶק, שֶׁכֵּן נִיתַּן לִמְגַדֵּף וּלְעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וּמַאי חוּמְרָא? כְּדַאֲמַרַן. אַדְּרַבָּה: חֶנֶק חָמוּר – שֶׁכֵּן נִיתַּן לְמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ. וּמַאי חוּמְרָא? שֶׁכֵּן הוּקַּשׁ כְּבוֹדָן לִכְבוֹד הַמָּקוֹם. מִדְּאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא לַאֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל מִכְּלַל נְשׂוּאָה בַּת יִשְׂרָאֵל מֵחֶנֶק לִסְקִילָה, שְׁמַע מִינַּהּ: סְקִילָה חֲמוּרָה. שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה מִסַּיִיף, שֶׁכֵּן נִיתְּנָה לְבַת כֹּהֵן שֶׁזִּינְּתָה. וּמַאי חוּמְרָא? שֶׁכֵּן מְחַלֶּלֶת אֶת אָבִיהָ. אַדְּרַבָּה: סַיִיף חָמוּר, שֶׁכֵּן נִיתַּן לְאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת. וּמַאי חוּמְרָא? שֶׁכֵּן מָמוֹנָן אָבֵד. נֶאֱמַר ״אָבִיהָ״ בִּסְקִילָה, וְנֶאֱמַר ״אָבִיהָ״ בִּשְׂרֵיפָה. מָה ״אָבִיהָ״ הָאָמוּר בִּסְקִילָה – סְקִילָה חֲמוּרָה מִסַּיִיף, אַף ״אָבִיהָ״ הָאָמוּר בִּשְׂרֵיפָה – שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה מִסַּיִיף. שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה מֵחֶנֶק, שֶׁכֵּן נִיתְּנָה לְבַת כֹּהֵן שֶׁזִּינְּתָה. וּמַאי חוּמְרָא? כְּדַאֲמַרַן. אַדְּרַבָּה: חֶנֶק חָמוּר, שֶׁכֵּן נִיתַּן לְמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ. וּמַאי חוּמְרָא? שֶׁכֵּן הוּקַּשׁ כְּבוֹדָן לִכְבוֹד הַמָּקוֹם. מִדְּאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא לִנְשׂוּאָה בַּת כֹּהֵן מִכְּלַל נְשׂוּאָה בַּת יִשְׂרָאֵל מֵחֶנֶק לִשְׂרֵיפָה, שְׁמַע מִינַּהּ: שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה. סַיִיף חָמוּר מֵחֶנֶק, שֶׁכֵּן נִיתַּן לְאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת. וּמַאי חוּמְרָא? שֶׁכֵּן מָמוֹנָם אָבֵד. אַדְּרַבָּה: חֶנֶק חָמוּר שֶׁכֵּן נִיתַּן לְמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ. וּמַאי חוּמְרָא? שֶׁכֵּן הוּקַּשׁ כּוּ׳. אֲפִילּוּ הָכִי, פּוֹשֵׁט יָדוֹ בָּעִיקָּר עָדִיף. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כּוּ׳. שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה מִסְּקִילָה, שֶׁכֵּן נִיתְּנָה לְבַת כֹּהֵן שֶׁזִּינְּתָה. וּמַאי חוּמְרָא? שֶׁכֵּן מְחַלֶּלֶת אֶת אָבִיהָ. אַדְּרַבָּה: סְקִילָה חֲמוּרָה, שֶׁכֵּן נִיתְּנָה לִמְגַדֵּף וּלְעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וּמַאי חוּמְרָא? שֶׁכֵּן פּוֹשֵׁט יָדוֹ בָּעִיקָּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: אַחַת אֲרוּסָה וְאַחַת נְשׂוּאָה יָצְאָה לִשְׂרֵיפָה. וּמִדְּאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא לַאֲרוּסָה בַּת כֹּהֵן מִכְּלַל אֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל מִסְּקִילָה לִשְׂרֵיפָה, שְׁמַע מִינַּהּ: שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה. שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה מֵחֶנֶק, שֶׁכֵּן נִיתְּנָה לְבַת כֹּהֵן שֶׁזִּינְּתָה. וּמַאי חוּמְרָא? כְּדַאֲמַרַן. אַדְּרַבָּה: חֶנֶק חָמוּר, שֶׁכֵּן נִיתַּן לְמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ. וּמַאי חוּמְרָא? שֶׁכֵּן הוּקַּשׁ כְּבוֹדָם לִכְבוֹד הַמָּקוֹם. מִדְּאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא לִנְשׂוּאָה בַּת כֹּהֵן מִכְּלַל נְשׂוּאָה בַּת יִשְׂרָאֵל, מֵחֶנֶק לִשְׂרֵיפָה, שְׁמַע מִינַּהּ: שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה. שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה מִסַּיִיף, שֶׁכֵּן נִיתְּנָה לְבַת כֹּהֵן שֶׁזִּינְּתָה. וּמַאי חוּמְרָא? כְּדַאֲמַרַן. אַדְּרַבָּה: סַיִיף חָמוּר, שֶׁכֵּן נִיתַּן לְאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת. וּמַאי חוּמְרָא? שֶׁכֵּן מָמוֹנָם אָבֵד. אָמַרְתָּ: וְכִי אֵיזֶה כֹּחַ מְרוּבֶּה, כֹּחַ הַמַּדִּיחַ אוֹ כֹּחַ הַנִּידָּח?קסברי רבנן - דמתני': נשואה - בת כהן יצאה מכלל נשואה בת ישראל מחנק לשריפה אבל ארוסה דגבי בת ישראל בסקילה לא יצאה בבת כהן מכלל ארוסה בת ישראל: ומדאפקיה רחמנא לארוסה - בת כהן מכלל נשואה בת כהן משריפה לסקילה ש"מ סקילה חמורה דעל כרחיך ארוסה חמורה מנשואה שמחללת ומזנה בית אביה והכתוב החמיר עליה דהא נשואה בת ישראל בחנק שהיא קלה מכולן וארוסה בסקילה. לפום ריהטא דסוגיא הכי מיפרשא כדפרישית ומיהו כי דייקת בה שפיר לא אשכחת קרא לרבנן מנא להו דנשואה יצאה ולא ארוסה אלא משום דאית להו סקילה חמורה הוא דקאמרי על כרחיך לא יצאה ארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל מסקילה לשריפה להקל ויש להקשות היכי ילפינן מהכא דסקילה חמורה הא איהי לא קמה להו לרבנן אלא משום דקסברי סקילה חמורה הלכך על כרחיך האי מדאפקיה רחמנא לארוסה בת כהן בסקילה דנקט הכא לאו טעמא למילתייהו היא אלא יתובי מילתא בעלמא ועיקר טעמייהו מדניתנה למגדף ולעובד עבודת כוכבי' הוא ודקשיא לך אדרבה שריפה חמורה שכן ניתנה לבת כהן ומאי חומרא שכן מחללת את אביה הכי מתרצה לה כדמתרצינא לקמן גבי מכה אביו ואמו אפ"ה פושט ידו בעיקר עדיף והאי דקאמר דקסברי רבנן נשואה יצאה לשריפה כו' על כרחיך נקט ליה דלא תימא מדיצאה ארוסה בת כהן מארוסה בת ישראל מסקילה לשריפה ש"מ שריפה חמורה וה"ק לעולם סקילה חמורה דפושט ידו בעיקר עדיף וגבי בת כהן דאחשבה לשריפה לאו לגבי סקילה אחשבה אלא לגבי חנק אחשבה דנשוא' היא דיצאה ולא ארוסה והאי מדאפקיה רחמנא כו' אורך דברים הוא ונראה בעיני דלא גרסינן לה: כדאמרן - שכן פושט ידו בעיקר: איזה כח מרובה - כלומר אי זה עון חמור: מדיחי עיר הנדחת בסקילה - באלו הן הנחנקין (לקמן סנהדרין דף פט:) יליף טעמא ומדמדיח בסקילה ונידחין בסייף ש"מ סקילה חמורה: מכה אביו ואמו בחנק - דכתיב ביה (שמות כ״א:ט״ו) יומת סתמא וקיימא לן (לקמן סנהדרין דף נב:) כל מיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק: הוקש כבודם לכבוד המקום - נאמר כאן (שמות כ׳:י״ב) כבד את אביך ונאמר להלן (משלי ג׳:ט׳) כבד את ה' מהונך: על כרחיך ארוסה חמורה מנשואה שרעה לשמים ולבריות ולעצמה שפוגמת כבודה ומשפחתה ואיכא קלון טפי מנשואה שכבר נפגמה ומדאפקה רחמנא מכלל מות יומת הנואף (ויקרא כ׳:י׳) דהיינו חנק דאף ארוסה היתה בכלל אשת רעהו (שם) ואפקה בהדיא לסקילה כדכתיב (דברים כ״ב:כ״ג) כי תהיה נערה בתולה מאורסה וגו' ש"מ סקילה חמורה ואי קשיא לך למה לי להדורי בתר טעמא בכולהו דתיהוי סקילה חמורה מינייהו מכיון דאשכח סקילה חמורה משריפה ולקמן יליף שריפה חמורה מסייף ממילא ידעינן דסקילה חמורה מסייף תריץ משום דלקמן לא קיימא לן שריפה חמורה מסייף אלא מגזירה שוה מסקילה דאשכחן בה דחמיר מסייף הלכך מיבעי ליה לאהדורי אטעמא דחמורה סקילה מסייף: נאמר אביה בסקילה - בנערה המאורסה לזנות בית אביה (דברים כ״ב:כ״א): ונאמר אביה בשריפה - בבת כהן את אביה היא מחללת (ויקרא כ״א:ט׳): סקילה חמורה מסייף - כדיליף טעמא לעיל ממדיחין ונידחין: מדאפקיה לנשואה דבת כהן - סתמא כתיב ארוסה ונשואה משמע ורבנן הוא דמפקי ארוסה מההיא כלל ושבקי לה במילתא כדין ישראלית בסקילה משום דאית להו סקילה חמורה שכן ניתנה למגדף ונשואה מיהת אפקה קרא מדין נשואה ישראלית מחנק לשריפה אלמא שריפה חמורה ואע"ג דמצי לאיתויי בגזירה שוה דאביה אביה כדאייתיה לסייף ניחא לאיתויי מגופה: ר"ש לטעמיה - לקמן (שם) יליף מקרא דכתיב בת כהן סתמא:קסברי רבנן נשואה יצאה כו' - פ"ה דעיקר טעמא דאפ"ה פושט ידו בעיקר עדיף וכן משמע בפ' הנשרפין (לקמן סנהדרין דף עט:) דתנן אמרו לו אילו לא היתה סקילה חמורה לא ניתנה למגדף ולעובד עבודת כוכבים וא"ת סייף יוכיח שניתן לאנשי עיר הנדחת שפושטין ידיהם בעיקר ואפ"ה שריפה חמורה ממנו כדמוכח בשמעתתא וי"ל דסייף יש לו חומרא אחריתי עמו שממונו אבד ושקולין שניהם כסקילה ואע"ג דאמרינן בסמוך אדרבה סייף חמור מסקילה שכן ניתן לאנשי עיר הנדחת ומאי חומרא שכן ממונו אבד דמשמע שזה גורם לו שהוא חמור כיון שיש בו חומרא זו התם היינו טעמא דאכתי לא ידעינן דסייף קל ואית לן למימר מסברא דכיון דיש בו חומרא זו דממונו אבד מיתתו נמי חמורה אבל כיון דידעינן דסייף קל איכא למימר שזה גורם לו שניתן לפושט יד בעיקר משום חומרא דאיכא בהדיה דממונו אבד: סקילה חמורה מחנק - ה"ה דהמ"ל מק"ו משריפה או מסייף דחמורין מחנק וסקילה חמורה מהן דכה"ג קאמר לקמן לר"ש: אדרבה חנק חמור שכן ניתן למכה אביו - ותימה סקילה נמי ניתנה למקלל אביו ואמו דהוקש כבודן לכבוד המקום ועוד וכי מפני שהוקש יהא חמור מכבוד המקום עצמו ועוד דבכיצד הרגל (ב"ק דף כה.) אמר ק"ו לשכינה י"ד יום וי"ל דלא קאמר שיהא חמור מסקילה אלא כלומר חמור כסקילה שכן הוקש: נאמר אביה בסקילה כו' - תימה אע"ג דמסברא סייף חמור אתיא ג"ש ומפיק ליה ואם כן לעיל נמי דמסברא סקילה חמורה משריפה כדפ"ה דפושט ידו בעיקר עדיף אמאי לא אתי גזירה שוה ומפקא מסברא ונימא אחת ארוסה ואחת נשואה יצאה לשריפה דמה אביה האמור בסקילה בארוסה אף אביה האמור בשריפה בארוסה: