טוען את הדף…
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״סָקוֹל יִסָּקֵל״. וְאִם לָאו, עֵד הַשֵּׁנִי נוֹטֵל אֶת הָאֶבֶן. נוֹטֵל? וְהָתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אֶבֶן הָיְתָה שָׁם מַשּׂוֹי שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, נוֹטְלָהּ וְנוֹתְנָהּ עַל לִבּוֹ. אִם מֵת בָּהּ – יָצָא. וְלִיטַעְמָיךְ, תִּיקְשֵׁי לָךְ הִיא גּוּפַהּ: מַשּׂוֹי שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, נוֹטְלָהּ וְנוֹתְנָהּ עַל לִבּוֹ? אֶלָּא, דְּמַדְלֵי לַהּ בַּהֲדֵי חַבְרֵיהּ, וְשָׁדֵי לַהּ אִיהוּ, כִּי הֵיכִי דְּתֵיתֵי מֵרַזְיָא. וְאִם לָאו, רְגִימָתוֹ כּוּ׳. וְהָתַנְיָא: מֵעוֹלָם לֹא שָׁנָה בָּהּ אָדָם! מִי קָאָמֵינָא דְּעָבֵיד? דְּאִי מִצְּרִיךְ קָאָמֵינָא. אָמַר מָר: אֶבֶן הָיְתָה כּוּ׳. וְהָתַנְיָא: אַחַת אֶבֶן שֶׁנִּסְקָל בָּהּ, וְאַחַת עֵץ שֶׁנִּתְלֶה עָלָיו, וְאֶחָד סַיִיף שֶׁנֶּהֱרָג בּוֹ, וְאֶחָד סוּדָר שֶׁנֶּחְנָק בּוֹ – כּוּלָּן נִקְבָּרִין עִמּוֹ. לָא צְרִיכָא דִּמְתַקְּנִי וּמַיְיתִי אַחֲרִינֵי חִלּוּפַיְיהוּ. נִקְבָּרִין עִמּוֹ. וְהָתַנְיָא: אֵין נִקְבָּרִין עִמּוֹ? אָמַר רַב פָּפָּא: מַאי ״עִמּוֹ״? עִמּוֹ בִּתְפִיסָתוֹ. אָמַר שְׁמוּאֵל: נִקְטְעָה יַד הָעֵדִים – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? דְּבָעֵינָא ״יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה,״ וְלֵיכָּא. אֶלָּא מֵעַתָּה, עֵדִים גִּידְמִין דְּמֵעִיקָּרָא, הָכִי נָמֵי דִּפְסִילִי? שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״יַד הָעֵדִים״, שֶׁהָיְתָה כְּבָר. מֵיתִיבִי: כׇּל מָקוֹם שֶׁיְּעִידוּהוּ שְׁנַיִם וְיֹאמְרוּ, ״מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית דִּין פְּלוֹנִי, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו״ – הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג. תַּרְגְּמָא שְׁמוּאֵל בְּ״הֵּן הֵן עֵדָיו״. וּמִי בָּעֵינַן קְרָא כְּדִכְתִיב? וְהָתַנְיָא: ״מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רוֹצֵחַ הוּא״ – אֵין לִי אֶלָּא בְּמִיתָה הַכְּתוּבָה בּוֹ. מִנַּיִן שֶׁאִם אִי אַתָּה יָכוֹל לַהֲמִיתוֹ בְּמִיתָה הַכְּתוּבָה בּוֹ שֶׁאַתָּה מְמִיתוֹ בְּכׇל מִיתָה שֶׁאַתָּה יָכוֹל לַהֲמִיתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה״ – מִכׇּל מָקוֹם. שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״מוֹת יוּמַת״. וְלִיגְמַר מִינֵּיהּ? מִשּׁוּם דְּהָוֵה רוֹצֵחַ וְגוֹאֵל הַדָּם שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכׇל שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין. רוֹצֵחַ – הָא דַּאֲמַרַן. גּוֹאֵל הַדָּם מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: ״גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ״ – מִצְוָה בְּגוֹאֵל הַדָּם. וּמִנַּיִין שֶׁאִם אֵין לוֹ גּוֹאֵל שֶׁבֵּית דִּין מַעֲמִידִין לוֹ גּוֹאֵל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּפִגְעוֹ בּוֹ״ – מִכׇּל מָקוֹם. אֲמַר לֵיהּ מָר קַשִּׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְרַב אָשֵׁי: וּמִי לָא בָּעֵינַן קְרָא כְּדִכְתִיב? וְהָתְנַן: הָיָה אֶחָד מֵהֶן גִּידֵּם, אוֹ אִילֵּם, אוֹ חִיגֵּר, אוֹ סוֹמֵא, אוֹ חֵרֵשׁ – אֵינוֹ נַעֲשָׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתָפְשׂוּ בוֹ״ – וְלֹא גִּידְמִין, ״וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ״ – וְלֹא חִיגְּרִין, ״וְאָמְרוּ״ – וְלֹא אִילְּמִין, ״בְּנֵנוּ זֶה״ – וְלֹא סוֹמִין, ״אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ״ – וְלֹא חֵרְשִׁין. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּבָעֵינַן קְרָא כְּדִכְתִיב? לָא, שָׁאנֵי הָתָם, דְּכוּלֵּיהּ קְרָא יַתִּירָא הוּא. תָּא שְׁמַע: אֵין לָהּ רְחוֹב – אֵין נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין לָהּ רְחוֹב – עוֹשִׂין לָהּ רְחוֹב. עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי, אֶלָּא דְּמָר סָבַר: ״רְחוֹבָהּ״ דְּמֵעִיקָּרָא בָּעִינַן, וּמָר סָבַר: רְחוֹבָהּ דְּהַשְׁתָּא נָמֵי כִּדְמֵעִיקָּרָא דָּמֵי. אֲבָל דְּכוּלֵּי עָלְמָא בָּעֵינַן קְרָא כְּדִכְתִיב. תַּנָּאֵי הִיא, דִּתְנַן: אֵין לוֹ בֹּהֶן יָד, בֹּהֶן רֶגֶל, אֹזֶן יָמָנִית – אֵין לוֹ טׇהֳרָה עוֹלָמִית. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נוֹתֵן עַל מְקוֹמוֹ וְיוֹצֵא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נוֹתֵן עַל שְׂמֹאלוֹ וְיוֹצֵא. מַתְנִי׳ כׇּל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ נִתְלֶה אֶלָּא הַמְגַדֵּף וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. הָאִישׁ תּוֹלִין אוֹתוֹ פָּנָיו כְּלַפֵּי הָעָם, וְהָאִשָּׁה פָּנֶיהָ כְּלַפֵּי הָעֵץ; דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הָאִישׁ נִתְלֶה וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית. אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וַהֲלֹא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח תָּלָה נָשִׁים בְּאַשְׁקְלוֹן? אָמְרוּ לוֹ: שְׁמוֹנִים נָשִׁים תָּלָה, וְאֵין דָּנִין שְׁנַיִם בְּיוֹם אֶחָד. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהוּמָת וְתָלִיתָ״ – יָכוֹל כׇּל הַמּוּמָתִין נִתְלִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי״. מָה מְקַלֵּל זֶה שֶׁבִּסְקִילָה, אַף כֹּל שֶׁבִּסְקִילָה. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מָה מְקַלֵּל זֶה שֶׁכָּפַר בָּעִיקָּר, אַף כֹּל שֶׁכָּפַר בָּעִיקָּר. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבָּנַן דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי. רַבָּנַן דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי: ״וְהוּמָת וְתָלִיתָ״ – כְּלָל, ״כִּי קִלְלַת״ – פְּרָט. אִי הֲווֹ מְקָרְבִי לַהֲדָדֵי, אָמְרִינַן: אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט. הָנֵי – אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא.תלמוד לומר סקול יסקל - לשון עתיד ולא כתב כי סקל סקל או ירה ירה: ושדי ליה איהו - חד מינייהו: דתיתי מרזיא - מכח גדול דשנים אין יכולין לכוון כחם להשליך כאחד כשזה משליך זה מעכבו אבל היחידי משליך בכח: היתה - משמע כל הימים היתה לכך והיא נקברת עמו: כולם נקברים עמו - מקבור תקברנו יתירא נפקא לן לקמן בפירקא (סנהדרין דף מו:): בתפיסתו - בתוך ארבע אמות אבל לא נקברו עמו ממש: גידמין הכי נמי דפסילי - ואם כן נימא עדי גידמין פסולין למה לי דנקט נקטעה לאחר מכאן: יד העדים - יד שהיתה להם תהיה להם בשעת מיתה אבל גידמין מעיקרא לא מישתמעו מיניה דזו היא יד שלהם: הרי זה יהרג - ואע"פ שאין כאן יד עדים הראשונים אלמא לא בעי קרא כדכתיב דלאו דוקא איכתיב אלא למצוה בעלמא: בהן הן עדיו - כגון דהנך שנים המעידים עליו שנגמר דינו בבית דין הן הן עדים שהעידו עליו מתחילה ונתחייב על פיהם: אין לי - אי לא כתיב אלא יומת: אלא מיתה הכתובה בו - סייף כדיליף לקמן [בד' מיתות] (ד' נב:): מות יומת - ריבוייא הוא: משום דהוי רוצח - הנידון בבית דין: וגואל הדם - כלומר מיתה שגואל הדם ממיתו לרוצח שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו שני כתובין הבאים כאחד כו': היה אחד מהן גידם - אביו או אמו של סורר ומורה: בננו זה - משמע שרואין אותו: ולא חרשין - שאינן שומעין מה שמשיב להם ואינן יודעין אם שמע תוכחתם אם לאו: כולי קרא יתירא הוא - דהוה ליה למיכתב והוציאוהו אל שער העיר ההיא וסקלוהו כדכתיב בכל שאר נסקלין ותו לא מידי כל אורך דברים זה למה: רבי אליעזר - לא בעי קרא כדכתיב וכן ר"ש: מתני' אלא מגדף - מברך את השם ובגמרא מפרש טעם: אין דנין שנים ביום א' - בב"ד א' משום דלא מצו להפוכי בזכותיה דכל חד חד צריך לבקש ראיות למיתה זו ולמיתה זו ובגמרא מפרש דבשתי עבירות קאמר דאין ראיותיהן שוות ושמעון בן שטח שעה הוצרכה לכך שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים ועשה סייג לשעה ותלאן לפרסומא למילתא ודן את כולם ביום אחד מפני קרוביהם שלא יתקשרו להצילן: גמ' כי קללת אלהים - מפני שבירך את השם נתלה והעוברים והשבים אומרים מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם וגנאי הדבר כלפי מעלה להיזכר: מה מקלל בסקילה - ונתלה דכתיב ביה ותלית אף כל שבסקילה נתלה: אף כל שכפר בעיקר - אין לך לרבות אלא העובד ע"ז: דרשי כללי ופרטי - דורשין את התורה בכלל ופרט כל מקום שסתם ואח"כ פירש דורשין את האחרון בפרט: ורבי אליעזר דורשו במיעוט - ויש חילוק בין זה לזה פרט היינו פירוש הכלל ואין בכלל אלא מה שבפרט ואפילו הדומה לפרט אין מתרבה מן הכלל אבל הדורשו במיעוט לא עקר את הכלל ממקומו אלא מיעוטי במקצת שמתחילה היה משמע כל דבר ובא המיעוט ומיעט משמעו שלא תאמר הכל במשמע אלא כגון זה הכתוב אחריו והדומין לו:משום דהוי רוצח וגואל הדם שני כתובים הבאים כאחד - ולמאן דאמר מלמדין איכא עיר הנדחת דדרשינן בפ' אלו מציאות (ב"מ דף לא:) מדכתיב הכה תכה ונסקלין נמי דבפ' ארבע מיתות (לקמן סנהדרין דף נג:) דרשינן מדכתיב מות יומתו דמיהם בם וא"ת בפרק אלו הנשרפין (לקמן סנהדרין דף עט:) דתנן חייבי מיתות שנתערבו זה בזה ידונו בקלה ואמר בגמרא שמע מינה מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל והיכי דייק מיניה דשאני התם דמיתתם בכל מיתות שיכול כיון דחייב מיתה וי"ל דדייק מדקתני כל חייבי מיתות אפי' הנך דלא דרשי הכי אי נמי בורח שאני: אין לו בהן יד - וכגון שנקטעה משנזקק לטומאה דאי קודם לכן הא אפילו שמואל דבעי קרא כדכתיב מודה בעדים גידמים כדאמר לעיל ויש תימה היכי דייק מהכא דבעי קרא כדכתיב דילמא שאני (התם) דכתיב תהיה דדרשינן מיניה לעכב כל מילי: רבי אליעזר אומר נותן על מקומו - הך מתניתין מיתניא איפכא בפ' ג' מינין (נזיר מו:) בסופו ורבים כיוצא בהן בההיא שמעתתא גופא פלוגתא דב"ש וב"ה דנזיר ממורט מיתניא איפכא בפ' הוציאו לו (יומא דף סא: ושם) וכן בההיא פירקא (נזיר דף לח:) פלוגתא דאביי ורבא דזג וחרצן איפכא [בפסחים] (דף מא:) ופלוגתא דאביי ורבא בידים שאין מוכיחות בפ' בתרא דנזיר (ד' סב. ושם) איפכא בפ"ק דנדרים (ד' ה:) ופלוגתא דרבה ורב חסדא בפ"ק דבכורות (ד' ג. ושם) דטריפה חיה איפכא בפ"ק דתמורה (ד' יא: ושם):