Sanhedrin 103b · Talmud

״כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי. יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ. אוֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי״. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר״? מִפְּנֵי מָה עַיִן שֶׁל רְשָׁעִים תְּלוּיָה? כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשֶׂה אָדָם רָשׁ מִלְּמַטָּה, נַעֲשֶׂה רָשׁ מִלְּמַעְלָה. וְלָא נִכְתְּבַיהּ כְּלָל? רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר: חַד אָמַר, מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל דָּוִד; וְחַד אָמַר, מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שֶׁל נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה. תָּנוּ רַבָּנַן: מְנַשֶּׁה הָיָה שׁוֹנֶה חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁה פָּנִים בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, כְּנֶגֶד שְׁנֵי מַלְכוּתוֹ. אַחְאָב – שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה, יָרׇבְעָם – מֵאָה וּשְׁלֹשָׁה. תַּנְיָא: הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַבְשָׁלוֹם אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּכּוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיְמִיתֻהוּ״. ״וַיַּכּוּהוּ״ – בְּעוֹלָם הַזֶּה, ״וַיְמִיתֻהוּ״ – לָעוֹלָם הַבָּא. תַּנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, אָחָז וַאֲחַזְיָה וְכׇל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּתוּב בָּהֶן ״וַיַּעַשׂ הָרָע בְּעֵינֵי ה׳״ – לֹא חַיִּין וְלֹא נִידּוֹנִין. ״וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַים פֶּה לָפֶה לְבַד מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה׳״. הָכָא תַּרְגִּימוּ: שֶׁהָרַג יְשַׁעְיָה. בְּמַעְרְבָא אָמְרִי: שֶׁעָשָׂה צֶלֶם מַשּׂאוֹי אֶלֶף בְּנֵי אָדָם, וּבְכׇל יוֹם וָיוֹם הוֹרֵג (אֶת) כּוּלָּם. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: שְׁקוּלָה נְשָׁמָה שֶׁל צַדִּיק אֶחָד כְּנֶגֶד כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ? כְּמַאן דְּאָמַר יְשַׁעְיָה הָרַג. כְּתִיב ״פֶּסֶל״, וּכְתִיב ״פְּסִילִים״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּתְּחִלָּה עָשָׂה לוֹ פַּרְצוּף אֶחָד, וּלְבַסּוֹף עָשָׂה לוֹ אַרְבָּעָה פַּרְצוּפִים, כְּדֵי שֶׁתִּרְאֶה שְׁכִינָה וְתִכְעוֹס. אָחָז הֶעֱמִידוֹ בַּעֲלִיָּיה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עַל הַגָּג עֲלִיַּת אָחָז וְגוֹ׳״. מְנַשֶּׁה הֶעֱמִידוֹ בַּהֵיכָל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר ה׳ אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה [בְנוֹ] בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַים אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם״. אָמוֹן הִכְנִיסוֹ לְבֵית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס״. מַאי ״כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ״? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: [כִּי] קָצַר הַמַּצָּע זֶה מִלְּהִשְׂתָּרֵר עָלָיו שְׁנֵי רֵעִים כְּאֶחָד. מַאי ״וְהַמַּסֵּכָה צָרָה וְגוֹ׳״? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: רַבִּי יוֹנָתָן כִּי הֲוָה מָטֵי לְהַאי קְרָא הֲוָה קָא בָכֵי, מִי שֶׁכָּתַב בּוֹ ״כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם״ תֵּעָשֶׂה לוֹ מַסֵּכָה צָרָה? [אָחָז בִּטֵּל אֶת הָעֲבוֹדָה], וְחָתַם אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמּוּדָי״. מְנַשֶּׁה קָדַר אֶת הָאַזְכָּרוֹת, וְהָרַס אֶת הַמִּזְבֵּחַ. אָמוֹן שָׂרַף אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱלָה שְׂמָמִית עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. אָחָז הִתִּיר אֶת הָעֶרְוָה. מְנַשֶּׁה בָּא עַל אֲחוֹתוֹ. אָמוֹן בָּא עַל אִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הוּא אָמוֹן הִרְבָּה אַשְׁמָה״. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר, חַד אָמַר: שֶׁשָּׂרַף אֶת הַתּוֹרָה, וְחַד אָמַר: שֶׁבָּא עַל אִמּוֹ. אָמְרָה לוֹ אִמּוֹ: כְּלוּם יֵשׁ לְךָ הֲנָאָה מִמָּקוֹם שֶׁיָּצָאתָ מִמֶּנּוּ? אָמַר לָהּ: כְּלוּם אֲנִי עוֹשֶׂה אֶלָּא לְהַכְעִיס אֶת בּוֹרְאִי. כִּי אֲתָא יְהוֹיָקִים אָמַר: קַמָּאֵי לָא יָדְעִי לְאַרְגּוֹזֵי, כְּלוּם אָנוּ צְרִיכִין אֶלָּא לְאוֹרוֹ? יֵשׁ לָנוּ זְהַב פַּרְוַיִים שֶׁאָנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ, יִטּוֹל אוֹרוֹ. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁלּוֹ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה׳ צְבָאוֹת״? אָמַר לָהֶם: כְּבָר נְתָנוֹ לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי: מִפְּנֵי מָה לֹא מָנוּ אֶת יְהוֹיָקִים? מִשּׁוּם דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹיָקִים וְתֹעֲבֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְהַנִּמְצָא עָלָיו״. מַאי ״וְהַנִּמְצָא עָלָיו״? רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר – חַד אָמַר: שֶׁחָקַק שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה עַל אַמָּתוֹ, וְחַד אָמַר: שֶׁחָקַק שֵׁם שָׁמַיִם עַל אַמָּתוֹ. אֲמַר לֵיהּ: בִּמְלָכִים לֹא שָׁמַעְתִּי, בְּהֶדְיוֹטוֹת שָׁמַעְתִּי. מִפְּנֵי מָה לֹא מָנוּ אֶת מִיכָה? מִפְּנֵי שֶׁפִּתּוֹ מְצוּיָה לְעוֹבְרֵי דְּרָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל הָעוֹבֵר וְשָׁב אֶל הַלְוִיִּם״. ״וְעָבַר בַּיָּם צָרָה וְהִכָּה בַיָּם גַּלִּים״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה פִּסְלוֹ שֶׁל מִיכָה. תַּנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִגָּרֵב לְשִׁילֹה שְׁלֹשָׁה מִילִין, וְהָיָה עֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה וַעֲשַׁן פֶּסֶל מִיכָה מִתְעָרְבִין זֶה בָּזֶה. בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְדוֹחְפוֹ. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַנִּיחוּ לוֹ, שֶׁפִּתּוֹ מְצוּיָה לְעוֹבְרֵי דְּרָכִים. וְעַל דָּבָר זֶה נֶעְנְשׁוּ אַנְשֵׁי פִּלֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּכְבוֹדִי לֹא מְחִיתֶם, עַל כְּבוֹדוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם מְחִיתֶם! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא: גְּדוֹלָה לְגִימָה, שֶׁהִרְחִיקָה שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם״. וְרַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר: מְרַחֶקֶת אֶת הַקְּרוֹבִים, וּמְקָרֶבֶת אֶת הָרְחוֹקִים, וּמַעֲלֶמֶת עֵינַיִם מִן הָרְשָׁעִים, וּמַשְׁרָה שְׁכִינָה עַל נְבִיאֵי הַבַּעַל, וְשִׁגְגָתוֹ עוֹלָה זָדוֹן. מְרַחֶקֶת אֶת הַקְּרוֹבִים –

כי בי חשק - לא שייך אלא ברבונא דעלמא כלומר אותו שחפץ בי וביראתי אפלטהו: ע' שברשעים תלויה - שאינה כתובה בשיטת אותיות התיבה אלא תלויה היא למעלה ונראה ככתוב רשים: כיון שנעשה אדם רש מלמטה - שיש לו שונאין ואין רוח הבריות נוחה הימנו: נעשה רש מלמעלה - בידוע ששונאין אותו מלמעלה להכי כתוב רשים שני מיני רשות: ולא נכתביה - לעי"ן כלל: משום כבודו של דוד - שאין הדבר נוהג בצדיקים ודוד היו לו שונאים הרבה: ונחמיה בן חכליה - שהיו לו שונאים הרבה מנכרים שמבקשין להרגו על שהיה בונה בית המקדש כדכתיב בעזרא (נחמיה ד׳:י״א) ואחת מחזקת השלח וגו' ל"א היו לו קנאים מישראל דכתיב (שם ז) רבים ביהודה בעלי שבועה לו כי הוא חתן לשכניה בן ארח שהיו מבזין אותו. בקדושין (דף ע.) מפרש להאי קרא ולהכי איכתבא לומר שברשעים אמרינן ולא בצדיקים: היה שונה חמשים וחמשה פנים בתורת כהנים - ספר ויקרא היה מחדש בו כל שנה ושנה ודורשו מפלפולו: לא חיין - לא יחיו לעולם הבא עם הצדיקים ואין נדונין נמי בגיהנם ודוקא קאמר מלכי ישראל אבל שלמה וצדקיה מבית דוד אתו ואף על גב דכתיב בהו ויעש הרע חיין הן לעתיד: אחז ואחזיה - ממלכי יהודה וקים להו שהיו רשעים ואמון ויהויקים לא חשיב ואף על גב דהוו רשעים מאד כדלקמן בהנהו קים להו דחיין: הורג את כולן - שהיו נבקעין בכובד המשאוי: כמ"ד שהרג ישעיה - ואהא קאמר קרא מלא את ירושלים פה לפה שנשמתו של צדיק שקולה כמו שמלא את ירושלים חללים: כתוב - (במלכים) [דה"ב לג] וישם את פסל הסמל אשר עשה בבית האלהים: וכתיב והעמיד את האשרים והפסילים בד"ה (שם): ולבסוף עשה - מנשה לאותו דמות ד' פרצופים: כדי שתראה שכינה מכל צד - שתכנס להיכל תראה פרצוף כנגדו ותכעוס: מלהשתרר עליו שני רעים - שכינה ודמות הפרצוף: מצע - בית המקדש: תעשה לו מסכה צרה - כאשה שנעשית צרה לחברתה: העלה שממית - קורי עכביש שבטל עבודה מכל וכל עד שארגו עכביש קוריהן ע"ג המזבח: היתר - נעשה לו כהיתר: ממקום שיצאת משם - מקום שאדם יוצא ממנו שבע הוא ממנו ואינו מתאוה להנאת אותו מקום: קמאי לא ידעי לארגוזי - מלכים ראשונים שלפנינו לא היו יודעים להכעיס המקום כמו שהוא חרף ואמר כלום אנו צריכין אלא לאורו שמאיר לנו השמש יבא ויטול אורו: שאנו משתמשין בו - שמאיר ביותר: אמרו לו - בני דורו והלא כסף וכו' דבני דורו צדיקים היו כדאמרן נסתכל בדורו של יהויקים ונתקררה דעתו: מפני מה לא מנו את יהויקים - בהדי הנך שאין להם חלק לעולם הבא: משום דכתיב ויתר דברי יהויקים - בתמיהה משום דכתיב ביה רשע כזה לא מנאוהו: שם עבודת כוכבים על גופו - מתוך שהיה אדוק בה: שם שמים - משום בזיון: במלכים לא שמעתי - מפני מה לא מנו את יהויקים: בהדיוטות שמעתי - מפני מה לא מנו מיכה בהדי ארבעה הדיוטות דמתניתין: פתו מצויה לעוברי דרכים - שהיו כל העולם מתארחין אצלו כדכתיב (במקרא) כל העובר ושב אל הלוים זה מיכה: זה פסלו של מיכה - כשכתב משה את השם והשליכו על נילוס להעלות ארונו של יוסף בא מיכה ונטלו בהחבא והיינו דכתיב ועבר בים צרה כשהעביר הקדוש ברוך הוא לישראל עבר מיכה עמהם שבידו השם לעשות העגל ל"א מיכה עשה פסל והביאו עמו כשעברו ישראל הים: גרב - מקומו של מיכה בגרב הוה פסלו של מיכה קבוע ובשילה היה המשכן: לדוחפו - למיכה: ועל דבר זה - על פסלו של מיכה שלא מיחו ישראל בידו נענשו אנשי פילגש בגבעה שנפלו ביד בנימין והרגו מהם ארבעים אלף: לגימה - אכילה שמאכילין אורחים: שתי משפחות - עמון ומואב שלפי שלא קדמו ישראל בלחם ובמים נכתב שלא יבאו בקהל: מעלמת עינים מן הרשעים - מעלמת מעיני המקום שלא להביט ברשעו לשלם לו כדרכו הרעה אלא עושה כאילו אינו רואה במעשיו:

סנהדרין קג:

Navigate the library