סנהדרין מב.

פרק ה׳ · היו בודקין

Sanhedrin 42a · Chapter 5: Hayu Bodkin

וְתַרְוַיְיהוּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן סְבִירָא לְהוּ: הָא לְמִיהְוֵי כִּי יִתְרָא, הָא לְמִיהְוֵי כִּי נָפְיָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: וְלִיבָרֵיךְ ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״! אֲמַר לֵיהּ: אַטּוּ כִּי חָסַר מִי מְבָרְכִינַן ״דַּיַּין הָאֱמֶת״, דִּלְבָרֵיךְ ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״? וְלִיבָרְכִינְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ? כֵּיוָן דְּהַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ, לָא מְבָרְכִינַן. וְאָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַמְבָרֵךְ עַל הַחֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ כְּאִילּוּ מְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה. כְּתִיב הָכָא ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה״, וּכְתִיב הָתָם ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אִילְמָלֵא לֹא זָכוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְהַקְבִּיל פְּנֵי אֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם כָּל חֹדֶשׁ וָחֹדֶשׁ, דַּיָּים. אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ נֵימְרִינְהוּ מְעוּמָּד. מָרִימָר וּמָר זוּטְרָא מְכַתְּפִי אַהֲדָדֵי וּמְבָרְכִי. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא לְרַב אָשֵׁי: בְּמַעְרְבָא מְבָרְכִי ״בָּרוּךְ מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים״. אֲמַר לֵיהּ: הַאי נְשֵׁי דִּידַן נָמֵי מְבָרְכִי. אֶלָּא כִּדְרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: ״בָּרוּךְ [וְכוּ׳] אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקֵים, וּבְרוּחַ פִּיו כׇּל צְבָאָם. חֹק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלֹּא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם, שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם. פּוֹעֲלֵי אֱמֶת שֶׁפְּעוּלָּתָן אֱמֶת. וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן, שֶׁהֵן עֲתִידִין לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ וּלְפָאֵר לְיוֹצְרָם עַל שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים״. כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה. אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּמִי אַתָּה מוֹצֵא מִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה? בְּמִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ חֲבִילוֹת שֶׁל מִשְׁנָה. קָרֵי רַב יוֹסֵף אַנַּפְשֵׁיהּ: ״וְרׇב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר״. אֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת כּוּ׳. אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שָׁעוֹת, אֲבָל אֶחָד אוֹמֵר קוֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה וְאֶחָד אוֹמֵר לְאַחַר הָנֵץ הַחַמָּה – עֵדוּתָן בְּטֵילָה. פְּשִׁיטָא! אֶלָּא: אֶחָד אוֹמֵר ״קוֹדֶם הָנֵץ״, וְאֶחָד אוֹמֵר ״בְּתוֹךְ הָנֵץ״. הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: הָא בְּגִילּוּיָא קָאֵי, וְזַהֲרוּרֵי בְּעָלְמָא הוּא דַּחֲזָא – קָא מַשְׁמַע לַן. וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין כּוּ׳. אוֹתוֹ הַיּוֹם וְתוּ לָא? וְהָתַנְיָא: אִם יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו – לֹא הָיָה יוֹרֵד מִשָּׁם לְעוֹלָם, וְאִם אֵין מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו – אֵין יוֹרֵד כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא עֲלִיָּיתוֹ יְרִידָה לוֹ. אָמַר אַבָּיֵי: תַּרְגּוּמַהּ אַאִם אֵין מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו. מָצְאוּ לוֹ זְכוּת כּוּ׳. יַיִן מַאי טַעְמָא לָא? אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: אָמַר קְרָא ״וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר״ – הָעוֹסְקִין בְּרָזוֹ שֶׁל עוֹלָם אַל יִשְׁתַּכְּרוּ. מָצְאוּ לוֹ זְכוּת כּוּ׳. לֹא רָאוּ, מַאי? אָמַר רַבִּי אַחָא: פּוֹטְרִין אוֹתוֹ. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פּוֹטְרִין אוֹתוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְלִיפְטְרֵיהּ מֵעִיקָּרָא! אָמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מִבֵּית דִּין מְעוּרְבָּבִין. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי, וּלְמָה לִי יוֹסִיפוּ? לִיפְטְרֵיהּ מִבֵּי דִּינָא קַמָּא! אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי יוֹסֵי קָאֵי כְּוָותָךְ, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁאֵין מוֹסִיפִין עַל בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, כָּךְ אֵין מוֹסִיפִין עַל בֵּית דִּין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. תָּנוּ רַבָּנַן: אוֹמֵר בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת ״נִזְדַּקֵּן הַדִּין״, וְאֵין אוֹמֵר בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת ״נִזְדַּקֵּן הַדִּין״. מַאי ״נִזְדַּקֵּן הַדִּין״? אִילֵּימָא קַשׁ דִּינָא, אִיפְּכָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ! אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: אֵיפוֹךְ. רַב אָשֵׁי אָמַר: לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ, וּמַאי ״נִזְדַּקֵּן הַדִּין״ – חֲכַם דִּינָא. מֵיתִיבִי: גָּדוֹל שֶׁבַּדַּיָּינִין אוֹמֵר ״נִזְדַּקֵּן הַדִּין״. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא חֲכַם דִּינָא, הַיְינוּ דְּאָמַר גָּדוֹל. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ קַשׁ דִּינָא, לָא סַגִּיא דְּלָא אָמַר גָּדוֹל? כַּסּוֹפֵי הוּא דְּקָא מְיכַסֵּיף נַפְשֵׁיהּ? אִין. אֵינוֹ דּוֹמֶה מִתְבַּיֵּישׁ מֵעַצְמוֹ, לְמִתְבַּיֵּישׁ מֵאֲחֵרִים. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא קַשׁ דִּינָא, הַיְינוּ דְּאֵינוֹ דּוֹמֶה מִתְבַּיֵּישׁ מֵעַצְמוֹ לְמִתְבַּיֵּישׁ מֵאֲחֵרִים. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ חֲכַם דִּינָא, גָּדוֹל אַשְׁבּוֹחֵי מַשְׁבַּח נַפְשֵׁיהּ? וְהָכְתִיב: ״יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ״! שָׁאנֵי מִילְּתָא דְּבֵי דִינָא, דְּאַגָּדוֹל רַמְיָא. כְּדִתְנַן: גָּמְרוּ אֶת הַדָּבָר, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן. גָּדוֹל שֶׁבַּדַּיָּינִין אוֹמֵר: ״אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי״, ״אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּיב״. הֲדַרַן עֲלָיךְ הָיוּ בּוֹדְקִין

ותרווייהו כר' יוחנן - במלתיה דר' יוחנן פליגי ועד שנתמלא סבירא להו מיהו רב יהודה סבר מלוי פגימתה דקאמר ר' יוחנן למהוי כי יתרא דהואי כמו יתר של קשת שתהא כל פגימת הקשת מליאה עד היתר דהיינו חצי העיגול והאי לסוף שבעה הוא ונהרדעי סברי מלוי פגימה דקאמר ר' יוחנן עד דתהוי כי נפיא עגולה במילואתה: וליברך הטוב והמטיב - אדרב יהודה פריך נהי נמי דמשבעה ואילך ליכא למימר מחדש חדשים ליבריך מיהא הטוב והמטיב שכל שעה הוא מטיב לנו במילואתה תמיד שמוספת להאיר לעולם: אטו כי חסר - מי חשבינן לה רעה לגבן לברוכי דיין האמת דנחשוב את מליאתה טיבותא לברוכי הטוב והמטיב: וניבריך לתרוייהו - דיין האמת בחסרונה וטוב המטיב במילואתה: דהיינו אורחיה - בכל חודש בריאת עולם כמנהגו היא ואין כאן דין פורענות בחסרונה ולא הטבתה לנו חסד במילואתה: דיין - אילו לא זכו למצוה אחרת אלא לזו שמקבלין פני שכינה פעם אחת בחדש כדאמרן בג"ש: אמר אביי - הואיל ומקבל פני שכינה הוא מעומד בעי לברוכי מפני כבוד שכינה שהוא מקבל: תפקידם - מצוה שצויתם להתנהג בהילוך תקופותיהם: ששים ושמחים - כדכתיב (תהלים יט) ישיש כגבור: פועלי אמת - הן שאינם משנים את סדרם: וללבנה אמר - הקב"ה שתתחדש בכל חדש: עטרת תפארת - היא זו לעמוסי בטן סימן הוא להם שאף הם שמונים להם עתידים להתחדש בגלותן כמותה ולפאר יוצרם: מלחמתה של תורה - הוריותיה ולעמוד על בוריה ועל עיקרה לא כאדם המפולפל ומחודד ובעל סברא ולא למד משניות וברייתות הרבה כי מהיכן יתגלה הסוד אלא בבעל משניות הרבה שאם יצטרך לו טעם בכאן ילמדנו מתוך משנה אחרת או אם יקשה לו דבר על דבר יבין מתוך משניות הרבה שבידו הא מני פלוני היא ששמענוהו במקום אחר אומר כך: לא שנו אלא שעות - דמר סבר טעי אינש הכי ומר סבר לא טעי כולי האי: אבל - הנץ החמה סימן מובהק הוא ואין לטעות בהנץ החמה בתוך שהיא זורחת: ירידה לו - שאם יורידוהו היום לעין כל בושה היא לו: לא ראו - האחד מאלו את טעמן של אלו והרי הן במחלוקתן מהו: וניפטריה מעיקרא - משהוסיפו עד שבעים ואחד ונחלקו למה אנו מאחרים הדבר לדון אלו כנגד אלו מי אית לן לאהדורי בתר חובה: כדי שלא יצאו מבית דין מעורבבים - גנאי לב"ד שיצאו במחלוקת ואין יודעין לגמור את הדין: וליפטריה מבי דינא קמא - למה מוסיפין משנחלקו הראשונים ידונו אלו כנגד אלו אם ראה א' מאלו את דברי אלו הרי טוב ואם לאו יפטרוהו: קש דינא - זקן דין זה ועמוק וקשה וצריך להמתין בו: איפכא מבעי ליה - בדיני נפשות צריך לעיין יותר: חכם דינא - יפה העמדתנו על בורייו ואין אחד ממנו צריך להפך ולדקדק בו ואין אומרים כן בדיני נפשות שאף משגמרוהו אם ידקדק האחד וימצא לו זכות מחזירין את הדין: אינו דומה כו' - טוב הוא לו שיהא הוא מבייש עצמו ואל יאמר אחד מחביריו קש דינא ויתבייש מאחרים: אגדול רמיא - ואפי' דברים של שבח הוא אומרן:

פועלי אמת. פי' הקונט' שאין משנין את סדרן ואית דגרס פועל אמת ואהקב"ה קאי שבאמת ובדין מיעטה ולהכי קאמר בתר הכי וללבנה אמר שתתחדש: ורב תבואות - משום דיוסף איקרי בכור שור כדכתיב (דברים ל״ג:י״ז) בכור שורו הדר לו ובעל שמועות הוא בעל חטין כדאמר (הוריות ד' יד.) הכל צריכין למרי חיטיא ואמרינן בשילהי הוריות (שם) דרב יוסף סיני: העסקים ברזו של עולם - היינו דיני נפשות אבל לא דיני ממונות והא דאמר (עירובין ד' סד.) שתה רביעית יין אל יורה היינו הוראה דאיסור והיתר: קש דינא - פירוש ואין יכול לעמוד עליו: