סנהדריןצא:
טוען את הדף…
בַּכּוּרוֹת נָאוֹת, וְהוֹשִׁיב בּוֹ שְׁנֵי שׁוֹמְרִים: אֶחָד חִיגֵּר וְאֶחָד סוֹמֵא. אָמַר לוֹ חִיגֵּר לַסּוֹמֵא: בַּכּוּרוֹת נָאוֹת אֲנִי רוֹאֶה בַּפַּרְדֵּס. בֹּא וְהַרְכִּיבֵנִי וּנְבִיאֵם לְאׇכְלָם. רָכַב חִיגֵּר עַל גַּבֵּי סוֹמֵא, וֶהֱבִיאוּם וַאֲכָלוּם. לְיָמִים בָּא בַּעַל פַּרְדֵּס. אָמַר לָהֶן: בַּכּוּרוֹת נָאוֹת הֵיכָן הֵן? אָמַר לוֹ חִיגֵּר: כְּלוּם יֵשׁ לִי רַגְלַיִם לְהַלֵּךְ בָּהֶן? אָמַר לוֹ סוֹמֵא: כְּלוּם יֵשׁ לִי עֵינַיִם לִרְאוֹת? מָה עָשָׂה? הִרְכִּיב חִיגֵּר עַל גַּבֵּי סוֹמֵא, וְדָן אוֹתָם כְּאֶחָד. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא נְשָׁמָה וְזוֹרְקָהּ בַּגּוּף, וְדָן אוֹתָם כְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ״. ״יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל״ – זוֹ נְשָׁמָה, ״וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ״ – זֶה הַגּוּף. אֲמַר לֵיהּ אַנְטוֹנִינוּס לְרַבִּי: מִפְּנֵי מָה חַמָּה יוֹצְאָה בַּמִּזְרָח וְשׁוֹקַעַת בְּמַעֲרָב? אֲמַר לֵיהּ: אִי הֲוָה אִיפְּכָא נָמֵי הָכִי הֲוָה אָמְרַתְּ לִי. אֲמַר לֵיהּ, הָכִי קָאָמֵינָא לָךְ: מִפְּנֵי מָה שׁוֹקַעַת בַּמַּעֲרָב? אֲמַר לֵיהּ: כְּדֵי לִיתֵּן שָׁלוֹם לְקוֹנָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים״. אֲמַר לֵיהּ: וְתֵיתֵי עַד פַּלְגָא דְרָקִיעַ, וְתִתֵּן שְׁלָמָא, וְתֵיעוֹל! מִשּׁוּם פּוֹעֲלִים וּמִשּׁוּם עוֹבְרֵי דְרָכִים. וְאָמַר לוֹ אַנְטוֹנִינוּס לְרַבִּי: נְשָׁמָה מֵאֵימָתַי נִיתְּנָה בָּאָדָם, מִשְּׁעַת פְּקִידָה אוֹ מִשְּׁעַת יְצִירָה? אָמַר לוֹ: מִשְּׁעַת יְצִירָה. אָמַר לוֹ: אֶפְשָׁר חֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר עוֹמֶדֶת שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּלֹא מֶלַח וְאֵינָהּ מַסְרַחַת? אֶלָּא מִשְּׁעַת פְּקִידָה. אָמַר רַבִּי: דָּבָר זֶה לִמְּדַנִי אַנְטוֹנִינוּס, וּמִקְרָא מְסַיְּיעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי״. וְאָמַר לוֹ אַנְטוֹנִינוּס לְרַבִּי: מֵאֵימָתַי יֵצֶר הָרָע שׁוֹלֵט בָּאָדָם, מִשְּׁעַת יְצִירָה אוֹ מִשְּׁעַת יְצִיאָה? אָמַר לוֹ: מִשְּׁעַת יְצִירָה. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, בּוֹעֵט בִּמְעֵי אִמּוֹ וְיוֹצֵא! אֶלָּא מִשְּׁעַת יְצִיאָה. אָמַר רַבִּי: דָּבָר זֶה לִמְּדַנִי אַנְטוֹנִינוּס, וּמִקְרָא מְסַיְּיעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ״. רֵישׁ לָקִישׁ רָמֵי: כְּתִיב ״בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּיו״, וּכְתִיב ״אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה״. הָא כֵּיצַד? עוֹמְדִין בְּמוּמָן וּמִתְרַפְּאִין. עוּלָּא רָמֵי: כְּתִיב ״בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה׳ דִּמְעָה מֵעַל כׇּל פָּנִים״, וּכְתִיב ״כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד עוּל יָמִים״. לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בְּיִשְׂרָאֵל, כָּאן – בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם. וְאוּמּוֹת הָעוֹלָם מַאי בָּעוּ הָתָם? הָנָךְ דִּכְתִיב בְּהוּ ״וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם״. רַב חִסְדָּא רָמֵי: כְּתִיב ״וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ ה׳ צְבָאוֹת״, וּכְתִיב ״וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים״. לָא קַשְׁיָא: כָּאן לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, כָּאן לָעוֹלָם הַבָּא. וְלִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁיעְבּוּד גָּלִיּוֹת בִּלְבַד, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּמַחֲנֵה צַדִּיקִים, כָּאן בְּמַחֲנֵה שְׁכִינָה. רָבָא רָמֵי: כְּתִיב ״אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה״, וּכְתִיב ״מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַה שֶּׁאֲנִי מֵמִית – אֲנִי מְחַיֶּה, וַהֲדַר מַה שֶּׁמָּחַצְתִּי – וַאֲנִי אֶרְפָּא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה״ – יָכוֹל שֶׁתְּהֵא מִיתָה בְּאֶחָד וְחַיִּים בְּאֶחָד, כְּדֶרֶךְ שֶׁהָעוֹלָם נוֹהֵג? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא״ – מָה מְחִיצָה וּרְפוּאָה בְּאֶחָד, אַף מִיתָה וְחַיִּים בְּאֶחָד. מִיכָּן תְּשׁוּבָה לָאוֹמְרִין אֵין תְּחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מִנַּיִין לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה׳״. ״שָׁר״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״יָשִׁיר״ – מִכָּאן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר, אַתָּה אוֹמֵר: ״אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה׳״. ״בָּנָה״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״יִבְנֶה״ – מִכָּאן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב״, הָכִי נָמֵי דְּיִבְנֶה? אֶלָּא מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ בָּנָה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִנַּיִין לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה״. ״הִילְּלוּךְ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״יְהַלְלוּךָ״ – מִכָּאן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הָאוֹמֵר שִׁירָה בְּעוֹלָם הַזֶּה זוֹכֶה וְאוֹמְרָהּ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה״. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִין לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ וְגוֹ״. ״רִינְּנוּ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״יְרַנֵּנוּ״ – מִכָּאן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֲתִידִין כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן אוֹמְרִים שִׁירָה בְּקוֹל אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַלְמִיד, כְּאִילּוּ גּוֹזְלוֹ מִנַּחֲלַת אֲבוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב״. מוֹרָשָׁה הִיא לְכׇל יִשְׂרָאֵל מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: כׇּל הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַּלְמִיד, אֲפִילּוּ עוּבָּרִין שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן מְקַלְּלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֹנֵעַ בָּרבכורות - תאני הבכורות: יקרא אל השמים מעל - כלומר יקרא הקב"ה לנשמה הבאה לו לתוך גופו של אדם מאל השמים מעל ויקרא אף אל הגוף שבא מן הארץ: מפני מה שוקעת במערב - תסובב את כל העולם עד שתחזור למקום זריחתה למזרח ותשקע דאי הוה הכי לא הוה אמינא לך מפני מה שוקעת במזרח דנוהג העולם כך הוא ממקום שיצא שם נכנס: כדי ליתן שלום לקונה - להקב"ה שהשכינה במערב וכיון שמגעת עד מערב הולכת ומשתחוה לפני הקב"ה שבראה ולכך שוקעת ונכנסת כפופה לפני הקב"ה: ותיתי עד פלגא דרקיעא - דאם לכך מתכוונת למה הולכת בתוך המערב תבא עד אמצעו של רקיע ותשקע לשם ומשם תשתחוה כלפי מערב שכן דרך ב"א שמשתחוה ברחוק לפני המלך ואינו מתקרב כל כך: משום פועלים - דאילו כן היה מחשיך פתאום שכשחמה באמצע הרקיע מאירה ביותר וסבורים שעדיין יש שהות ביום והיו פועלין שוהין במלאכתן עד שחשיכה ועוברי דרכים נמי לא היו יודעין מתי יחשוך לבקש להם בית לינה ולכך שוקעת במערב שכשהולכת ומשתפלת והולכת וכלה אורה יודעין שמגיע שעת חשיכה: משעת יצירה - שנקרם כולו בבשר וגידין ועצמות: פקידה - משעה שהמלאך פוקד הטיפה ומביאה לפני המקום מה תהא עליה כדאמרינן בפרק כל היד במסכת נדה (דף טז:) מיד נזרקה בו נשמה וחיות: אמר ליה - רבי משעת יצירה: ואמר לו - אנטונינוס וכי אפשר לחתיכה שתתקיים אפילו ג' ימים בלא מלח שאינה מסרחת וה"נ אילו לא היתה נשמה נתונה עד שעת יצירה היאך תתקיים הטיפה שלא תסריח במעיה וכיון שטיפה מסרחת שוב אינה מולדת: למדני אנטונינוס - מדבריו למדתי: ופקודתך שמרה רוחי - משעת פקידה נשמר רוחי: משעת יציאה - כשיוצא ממעי אמו או משעת יצירה: א"ל - רבי משעת יצירה: אמר לו אנטונינוס א"כ בועט במעי אמו ויוצא - אלא משעת יציאתה: בם עור ופסח - שחיין עם מומן: וכתיב אז ידלג כאיל פסח - דמשמע שמתרפאין: עומדין במומן - ואח"כ מתרפאין: בלע המות לנצח - דלעתיד לבא מאחר שחיין שוב אינן מתין: כי הנער - כלומר כשימות אדם לעתיד ומת בן מאה שנה יאמרו נער הוא מת כי הנער בן מאה שנה ימות אלמא מתין: וחפרה הלבנה ובושה החמה - משמע שיהא אורם כהה וכתיב והיתה אור הלבנה כאור החמה: כאן לימות המשיח - כשיכלה השיעבוד והיתה אור הלבנה כאור החמה ולעתיד לבא וחפרה הלבנה ובושה החמה מרוב נגהם של צדיקים: ולשמואל דאמר - בדוכתא אחריתי אין בין העולם הזה וכו'. אידי ואידי לעוה"ב: אלא כאן במחנה שכינה - וחפרה מזיו השכינה: כאן במחנה צדיקים - כאן במחנה רשעים לא גרסינן: כתיב אני אמית ואחיה - דמשמע כשם שאני אמית את האדם כך אני מחייהו כשמת בעל מום עומד וחי בעל מום: וכתיב מחצתי ואני ארפא - שכשהוא מחיה מרפא את המחץ ועומד שלם: והדר מה שמחצתי - שלאחר כן מתרפא וכדלעיל עומדין במומן ומתרפאין: מיתה באחד וחיים באחד - וה"ק אני ממית אדם זה ומחיה אדם אחר: כדרך שהעולם נוהג - שזה מת וזה נולד: מה מחץ ורפוי באחד - ואין רפואה אלא במקום מחץ: ישיר - משמע לעתיד: נשאו קול יחדיו - היינו קול אחד: המונע הלכה - מללמדו: מששת ימי בראשית - דכתיב בראשית ברא בשביל התורה שהיא ראשית וישראל נקראו ראשית תבואתה שעתידין להנחיל' ברא אלהים את השמים וגו': בר - תורה: