Sanhedrin 69a · Talmud

וְאָמַר רַחֲמָנָא: ״אִישׁ״. אִישׁ – אַתָּה צָרִיךְ לַחֲזוֹר עָלָיו אִם יֵשׁ לוֹ גּוֹאֲלִין וְאִם לָאו. קָטָן – אִי אַתָּה צָרִיךְ לַחֲזוֹר עָלָיו, בְּיָדוּעַ שֶׁאֵין לוֹ גּוֹאֲלִין. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: ״אִישׁ״ – אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ. בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁרָאוּי לְבִיאָה מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִישׁ״. אֲמַר לֵיהּ: יֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ מוֹלִיד, כִּתְבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ דָּמֵי. דְּבֵי חִזְקִיָּה תָּנָא: ״וְכִי יָזִד אִישׁ״ – אִישׁ מֵזִיד וּמַזְרִיעַ, וְאֵין קָטָן מֵזִיד וּמַזְרִיעַ. אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי: מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״מֵזִיד״ לִישָּׁנָא דְּבַשּׁוֹלֵי הוּא? דִּכְתִיב: ״וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד״. וְהָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״בֵּן״ – וְלֹא אָב? הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּאִיעַבַּר בָּתַר דְּאַיְיתִי שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וְאוֹלֵיד מִקַּמֵּי דְּלַקֵּיף זָקָן – מִי אִיכָּא שְׁהוּת כּוּלֵּי הַאי? וְהָא אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפָּדַאי: כׇּל יָמָיו שֶׁל בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינוֹ אֶלָּא שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים בִּלְבַד! אֶלָּא לָאו דְּאִיעַבַּר מִקַּמֵּי דְּלַיְיתֵי שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וְאוֹלֵיד מִקַּמֵּיהּ דְּלַקֵּיף זָקָן, וּשְׁמַע מִינַּהּ: קָטָן מוֹלֵיד! לָא, לְעוֹלָם דְּאִיעַבַּר בָּתַר דְּאַיְיתִי שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וְאוֹלִיד בָּתַר דְּאַקֵּיף זָקָן. וּדְקָא קַשְׁיָא דְּרַבִּי כְּרוּסְפָּדַאי – כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: אָמְרִי בְּמַעְרְבָא ״בֵּן״ – וְלֹא הָרָאוּי לִקְרוֹתוֹ אָב. גּוּפָא, אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפָּדַאי אָמַר רַבִּי שַׁבְּתַי: כׇּל יָמָיו שֶׁל בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינָן אֶלָּא שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים בִּלְבַד. וְהָאֲנַן תְּנַן: מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְעַד שֶׁיַּקִּיף זָקָן! הִקִּיף זָקָן – אַף עַל גַּב דְּלָא מְלוֹ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. מְלוֹ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים – אַף עַל גַּב דְּלֹא הִקִּיף. יָתֵיב רַבִּי יַעֲקֹב מִנְּהַר פְּקוֹד קַמֵּיהּ דְּרָבִינָא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: שְׁמַע מִינַּהּ מִדְּרַבִּי כְּרוּסְפָּדַאי אָמַר רַבִּי שַׁבְּתַי, יוֹלֶדֶת לְשִׁבְעָה אֵין עוּבָּרָהּ נִיכָּר לִשְׁלִישׁ יָמֶיהָ. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ: עוּבָּרָהּ נִיכָּר לִשְׁלִישׁ יָמֶיהָ, לְמָה לִי שְׁלֹשָׁה? בִּתְרֵי וְתִילְתָּא סַגִּיא! אֲמַר לֵיהּ: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ, עוּבָּרָהּ נִיכָּר לִשְׁלִישׁ יָמֶיהָ. זִיל בָּתַר רוּבָּא. אַמְרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר לֵיהּ: וּבְדִינֵי נְפָשׁוֹת מִי אָזְלִינַן בָּתַר רוּבָּא? הַתּוֹרָה אָמְרָה: ״וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה וְהִצִּילוּ הָעֵדָה״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ זִיל בָּתַר רוּבָּא?! אַהְדְּרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרָבִינָא. אֲמַר לֵיהּ: וּבְדִינֵי נְפָשׁוֹת לָא אָזְלִינַן בָּתַר רוּבָּא? וְהָתְנַן: אֶחָד אוֹמֵר ״בִּשְׁנַיִם בַּחֹדֶשׁ״ וְאֶחָד אוֹמֵר ״בִּשְׁלֹשָׁה״, עֵדוּתָן קַיֶּימֶת, שֶׁזֶּה יוֹדֵעַ בְּעִיבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לָא אָמְרִינַן זִיל בָּתַר רוּבָּא, נֵימָא: הָנֵי דַּוְקָא קָא מַסְהֲדִי, וְאַכְחוֹשֵׁי הוּא דְּקָא מַכְחֲשִׁי אַהֲדָדֵי! אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן זִיל בָּתַר רוּבָּא, וְרוּבָּא דְאִינָשֵׁי עֲבִדִי דְּטָעוּ בְּעִיבּוּרָא דְּיַרְחָא! אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד מִתְקַדֶּשֶׁת בְּבִיאָה, וְאִם בָּא עָלֶיהָ יָבָם – קְנָאָהּ, וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ. וּמְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ, לְטַמֵּא מִשְׁכָּב הַתַּחְתּוֹן כְּעֶלְיוֹן. נִישֵּׂאת לַכֹּהֵן – אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה. בָּא עָלֶיהָ אֶחָד מִן הַפְּסוּלִין – פְּסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה. וְאִם בָּא עָלֶיהָ אֶחָד מִכׇּל הָעֲרָיוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּתוֹרָה – מוּמָתִין עָלֶיהָ, וְהִיא פְּטוּרָה.

ואמר רחמנא איש - ולא כתיב ואם אין לו גואל מאי טעמא כתיב איש אלא משום דכתיב ואם דמשמע פעמים שיש לו יורשים ולהכי כתיב איש ללמדך איש הוא דאיכא לספוקי שמא יוליד בנים משנתגייר ואינך רשאי להפקיע קרן שלו ולתתו לכהן עד שתדע שאין לו יורשים אבל קטן גר מסתמא גזל שלו שנשבע עליו ישראל לשקר לכהן הוא בידוע שאין לו גואלים: איש - גבי שפחה חרופה כתיב (ויקרא י״ט:כ׳) ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע וגו': שלא הביאה שליש - שאם אתה זורעה אינה מצמחת: וכי יזיד - מדאפקיה בלשון מזיד ולא כתוב וכי ירשיע איש למימר דרוש ביה נמי האי מזיד מבשל: בן ולא אב - לגבי בן סורר ומורה בן ולא אב וקס"ד דממעיט בן שכבר נולד לו בן דשוב אינו נעשה בן סורר ומורה ואי קטן לא מוליד ה"ד דאיצטריך למעוטי: אי נימא דאיעברא - אמיה מהאי בתר דאייתי שתי שערות ושיהה בו ט' חדשים להקיף זקן ובתוך כך נולד בן וקא ממעט קרא דאע"ג דראוי הוא לבן סורר ומורה נפטר בשביל שנולד לו בן: והא א"ר כרוספדאי - כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא שלשה חדשים בלבד ואע"ג דלא הקיף זקן אינו נעשה בן סורר ומורה לאחר ג' חדשים לאחר שהביא שתי שערות והשתא לא דייק טעמא דרבי כרוספדאי מהיכא ולקמן בעינן ליה מיהו קרא לא צריך למעוטי דאפילו לא אב הוא יהא מפטר בג' חדשים: אלא לאו - כי איצטריך למעוטי כגון דאוליד מקמי ג' חדשים בתר שתי שערות ועל כרחיך איעברא ו' חדשים מקמי דאייתי ב' שערות ואוליד מקמי דאקיף זקן וג' חדשים נמי לא עברו עליו ושמע מינה קטן מוליד: לא לעולם דאיעבר בתר דאייתי שתי שערות וכו' - והאי דקאמר רבי ישמעאל בן ולא אב לא כשילדתו אמו כבר לבנו קא ממעט דבלאו הכי מפטר מדין בן סורר ומורה או בג' חדשים או בהקפת זקן: אלא כי אתא רב דימי - פרשה לדתנא דבי רבי ישמעאל דאתא לאשמועינן האי דרבי כרוספדאי דמי שעברו עליו ג' חדשים לאחר שהביא שתי שערות פטור וה"ק בן ולא הראוי להיות אב והיינו לאחר ג' חדשים אחר שהביא שערות שראוי להיות העובר ניכר אם היה בא על האשה משהביא שתי שערות והיא מתעברת: והא אנן תנן עד שיקיף - אבל בג' חדשים לא מיפטר: הקיף - אשמועינן מתני' דמפטר אפי' ממהר להקיף מקמי דמלוי ורבי כרוספדאי אשמעינן מלוי אע"ג דלא הקיף ונפקא לן מדתנא דבי ר' ישמעאל בן ולא הראוי להיות אב: ש"מ - מדלא קרי ליה ראוי לקרותו אב עד ג' חדשים ש"מ אפי' אשתו היתה יולדת לשבעה אינו ניכר בפחות מג' חדשים דאי לשליש ימים ניכר בתרי ירחי ותילתא נפטר כל אדם מדין סורר ומורה דהא ראוי לקרותו אב ונפקא מינה לאשה שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונשאת ונתעברה ספק מן הראשון ספק מן האחרון אם הוכר עוברה לב' חדשים ושליש לנשואי האחרון ודאי מן הראשון דאפילו היא עתידה לילד לשבעה לאחרון לא היה ניכר לשליש ימיה: זיל בתר רובא - להכי לא מפטר כל אדם בתרי ירחי ותילתא לאחר הבאת שתי שערות דלא קרינן ביה ראוי דאזלינן בתר רוב נשים שיולדות לט' ואין עוברה ניכר בפחות מג' חדשים: והצילו העדה - לדונו לזכות ואנן מצינן למפטריה משום האי טעמא דראוי להיות אב ביולדת לז' ואת אמרת זיל בתר רובא ולא מפטר עד שראוי לקרותו אב ביולדת לט' כרוב נשים: בעבורו של חדש - שהיה חדש שעבר מלא ור"ח ביום ל"א וזה שאמר בג' סבור שהחדש שעבר חסר וחשב ר"ח מיום ל': ואי לא אזלינן בתר רובא - דאינשי דעבידי דטעו בעבורא דירחא אמאי מצרפין לסהדותייהו וקטלינן ליה להאי נימא לא טעה אלא האי דוקא ג' אמר והאי דוקא אמר שנים ואין עדותן מכוונת ליום אחד: אף אנן נמי תנינא - דאזלינן בתר רובא וקטלינן: מתקדשת בביאה - אם מסרה אביה לאחד לבא עליה לשום קדושין אבל לא מדעת עצמה דאין מעשה קטנה כלום: קנאה - ליורשה וליטמא לה ולצאת בגט ובלא חליצה ובלבד שיקבל אביה את גיטה: וחייבין עליה משום אשת איש - אם קבל אביה קדושיה מאיש אחד ובא עליה איש אחר: ומטמא את בועלה - בנדתה: לטמא משכב התחתון כעליון - כבר פירשתיו בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נה:) שיהא תחתונו כעליונו של זב שמטמא אוכלין ומשקין אפילו לא נגע בו מפני ששכב עליו אבל פחותה מבת שלש הבא עליה בנדותה אינו כבועל נדה אלא כנוגע בנדה ואין משכבו מטמא אפילו אוכלין ומשקין אפילו נגע בו דנוגע בנדה אינו אלא ראשון לטומאה ואינו מטמא כלים ואפילו נגע וכ"ש דאינו מטמא משכב בלא נגיעה: נשאת לכהן - ע"י קדושי אביה ואמרו רבנן אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה וזו אם נכנסה לחופה אוכלת אבל פחותה מכן אפילו נכנסה לחופה אינה אוכלת אע"ג דגדולה כיון שנכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה אוכלת אלמא לאו בביאה תליא מילתא אלא בחופה מיהו ראויה לביאה בעינן וכל שאין לה ביאה אין לה חופה: בא עליה אחד מן הפסולין - כגון כותי חלל נתין וממזר עשאה חללה ופסלה כדאמרינן ביבמות (דף סח.) כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה: והיא פטורה - מפני שהיא קטנה ואינה בת עונשין קתני מיהא חייבין עליה משום אשת איש וקס"ד חייבין מיתה קאמר ובמזיד:

קטן אי אתה צריך לחזור כו' - וא"ת ומנא ליה להאי קטן ממונא האמרי' בפרק מי שמת (ב"ב דף קנז.) אין זכייה לקטן ואי בשזיכו לו ע"י אחר הא איכא למ"ד בפ' מי שמת זכין לגדול ואין זכין לקטן ואפי' למ"ד זכין לקטן היינו מדרבנן ולא מדאורייתא דזכייה מתורת שליחות כדמוכח בפ"ק דבבא מציעא (דף י. ע"ש) דאמרי' חצר משום ידה איתרבי ולא גרע משליחות וקטן לאו בר שליחות הוא ומיהו בפ' התקבל (גיטין דף סד: ושם) גבי צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים חפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה בין לעצמו בין לאחרים משמע דהיינו מדאורייתא מדפריך למ"ד אחד זה וא' זה זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים מההיא דמערימין על מעשר שני דמשמע דזוכה לאחרים מדאורייתא והא דתנן בהנזקין (שם דף נט:) מציאת חרש וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום אבל מדאורייתא לא דעת אחרת מקנה אותן שאני והשתא ניחא הא דאמר בפ' לולב וערבה (סוכה דף מו:) לא ליקני איניש לוליביה לינוקא דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני דמיקנא קני אפילו מדאורייתא דע"י דעת אחר' מקנה אותן זוכה מדאורייתא לאחרים לרב אסי דגיטין ולעצמו לכולי עלמא והא דאמר בריש פ"ב דקידושין (דף מב. ושם) איש זוכה ואין קטן זוכה היינו דאין ממנה אחרים על פסחו אי נמי שאין זוכה לאחרים קאמר אע"ג דדעת אחרים מקנה אותן ודלא כרב אסי וא"ת והיאך מדקדק בגיטין דזוכה לאחרים מדפודה מעשר שני לאחרים והלא אפי' לעצמו לא זכי מדאורייתא כשאין דעת אחרים מקנה אותן ובחילול מעשר מי איכא דעת אחרת מקנה לאחרים ע"י זכיית קטן וי"ל דקסבר המקשה דכמו שזוכה לעצמו בחילול מעשר מן התורה מחמת דמופלא סמוך לאיש דאורייתא כמו כן זוכה לאחרים מן התורה וקצת משמע בירושלמי בפרק חלון דאם הוא בן דעת אית ליה זכייה מדאורייתא דאמרינן רבנן דקיסרי אמרי כאן בתינוק שיש בו דעת כאן בתינוק שאין בו דעת ובאיזהו נשך (ב"מ דף עא) משמע דלית ליה זכייה מדאורייתא דגרסי' ברוב ספרים קטן נהי דשליחות לית ליה זכייה מדרבנן אית ליה ויש ספרים דלא גרסי' מדרבנן ועוד משכחת לה שיש לו ממון לקטן כגון שירש את אביו קודם שנתגייר כדאמרינן בפ"ק דקידושין (דף יח.) דעובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה שנא' כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר אי נמי במעשה ידיו דמלאכתו ושכר טרחו שלו מדאורייתא וא"ת היאך יתחייב אדם אשם על גזילו הא אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן כדדרשינן בהגוזל קמא (ב"ק דף קו:) ובפרק שבועת הדיינים (שבועות דף מב.) כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום וי"ל דהני מילי בטענת כפירה והודאה אבל ע"פ עד אחד נשבעים אי נמי בקופץ ונשבע וא"ת והיאך נתגייר כי אמרינן נמי דקטן אית ליה זכייה מדאורייתא ה"מ ישראל אבל עובד כוכבים אמרינן באיזהו נשך (ב"מ דף עב.) דכיון דלא אתי לכלל שליחות לית ליה זכייה אפי' מדרבנן ומיהו הא לאו קושיא היא דא"כ תיקשי לן כל גרים היאך מטבילין אותן אלא כיון דזכייתו וידו באין כאחד שאני אבל אי קטן לית ליה זכייה מדאורייתא ודאי קשה היאך נתגייר וי"ל כגון שנתגיירה אמו כשהיא מעוברת כדאמרי' בפרק הערל (יבמות דף עח. ושם) אשת עובד כוכבים מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה ואפשר השתא דאחרי כן יורש את אמו ומיהו קשה מההיא דפ"ק דכתובות (דף יא. ושם) דאמרי' גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד ולכל מילי חשיב גר להתירו בבת ישראל וקידושיו קדושין ובניו חולצין ומייבמין ולכל מילי דאורייתא ולא משמע שיהא מטעם דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה חדא דה"מ בשב ואל תעשה והאי קום עשה הוא ועוד מדפריך מאי קמ"ל תנינא זכין לאדם שלא בפניו ונראה דזכייה דגירות לא דמי לשאר זכיות דמה שב"ד מטבילין אותו אינם זוכין בעבורו אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה והא דפריך בכתובות (שם) תנינא זכין לאדם שלא בפניו ומשני מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה היינו משום דאם היתה חובתו לא היה לב"ד להתמצע להכניס גופו בדבר שיש לו חובה ואפילו בתינוק דלאו בר דעת חשיב גר מדמייתי מקטנה פחותה מבת שלשה שהזכייה בעצמו הוא כדפרישית שהמילה והטבילה בגופו וגם מצינו שאבותינו נכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים וכמה קטנים היו בשעת מתן תורה ובפרק עשרה יוחסין (קידושין דף עד.) אמר ר"ש דגיורת שנתגיירה פחותה מבת שלש כשירה לכהונה שנזרעו בתוליה בישראל ומייתי ראיה מדכתיב בשלל מדין וכל הטף בנשים וגו' והרי פנחס היה עמהן ואע"ג דאמרינן בכתובות (דף יא.) הגדילו יכולין למחות הא אמרינן דכשגדלו שעה אחת ולא מיחו שוב אין יכולין למחות דמועיל להו מילה וטבילה של קטנות שהיתה בגופם ואין חסירים אלא קבלת מצות ומתוך שגדלו ולא מיחו היינו קבלה: בידוע שאין לו גואלים - וא"ת דמשמע דקטן בידוע שאין לו גואלים משום דאינו מוליד וכן בפ' אין בין המודר (נדרים דף לה:) זאת תורת היולדת בין גדולה בין קטנה ופריך קטנה בת לידה היא מאי קושיא הא אמרינן לקמן בשמעתין דורות הראשונים היו מולידין בח' שנים ויש לומר דאף ע"פ שבדורות האחרונים נתנו חכמים סימן להבאת שערות לקטנה בת י"ב שנה ויום אחד ולקטן בן י"ג שנה ויום אחד בדורות הראשונים שהיו ממהרים להביא שערות היה זמן גדלות מקודם הרבה והא דקאמר לקמן וכי עבד בצלאל משכן בר י"ג שנה הוה דכתיב איש איש ממלאכתו התם רוצה להוכיח על דורות הראשונים דאפילו כי אזלת בתר דורות דהשתא לפי שלא תרצה להוכיח שנחשבים גדולים בפחות א"כ בעל כרחיך בר תליסר שנין הוה: אחד אומר בשנים בחדש - פירשתיה לעיל בפרק היו בודקין (סנהדרין דף מא:) ד"ה שזה: בת ג' שנים ויום אחד - פירשתי בפ' ארבע מיתות (לעיל סנהדרין נה:):

סנהדרין סט.

Navigate the library