טוען את הדף…
בִּמְזוּמָּנִין לָהּ. מַעֲשֵׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר: הַשְׁכִּימוּ לִי שִׁבְעָה לַעֲלִיָּיה. הִשְׁכִּים וּמָצָא שְׁמוֹנָה. אָמַר: מִי הוּא שֶׁעָלָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת? יֵרֵד! עָמַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְאָמַר: אֲנִי הוּא שֶׁעָלִיתִי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וְלֹא לְעַבֵּר הַשָּׁנָה עָלִיתִי אֶלָּא לִלְמוֹד הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה הוּצְרַכְתִּי. אָמַר לוֹ: שֵׁב בְּנִי, שֵׁב. רְאוּיוֹת כׇּל הַשָּׁנִים כּוּלָּן לְהִתְעַבֵּר עַל יָדֶךָ, אֶלָּא אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא בַּמְזוּמָּנִין לָהּ. וְלָא שְׁמוּאֵל הַקָּטָן הֲוָה, אֶלָּא אִינִישׁ אַחֲרִינָא, וּמֵחֲמַת כִּיסּוּפָא הוּא דַּעֲבַד. כִּי הָא דְּיָתֵיב רַבִּי וְקָא דָרֵישׁ, וְהֵרִיחַ רֵיחַ שׁוּם. אָמַר: מִי שֶׁאָכַל שׁוּם יֵצֵא. עָמַד רַבִּי חִיָּיא וְיָצָא. עָמְדוּ כּוּלָּן וְיָצְאוּ. בַּשַּׁחַר מְצָאוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי לְרַבִּי חִיָּיא. אֲמַר לֵיהּ: אַתָּה הוּא שֶׁצִּיעַרְתָּ לְאַבָּא? אָמַר לוֹ: לֹא תְּהֵא כְּזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל! וְרַבִּי חִיָּיא מֵהֵיכָא גְּמִיר לַהּ? מֵרַבִּי מֵאִיר, דְּתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁבָּאתָה לְבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, אֶחָד מִכֶּם קִדְּשַׁנִי בְּבִיאָה. עָמַד רַבִּי מֵאִיר וְכָתַב לָהּ גֵּט כְּרִיתוּת וְנָתַן לָהּ. עָמְדוּ כָּתְבוּ כּוּלָּם וְנָתְנוּ לָהּ. וְרַבִּי מֵאִיר מֵהֵיכָא גְּמִיר לַהּ? מִשְּׁמוּאֵל הַקָּטָן. וּשְׁמוּאֵל הַקָּטָן מֵהֵיכָא גְּמִיר לַהּ? מִשְּׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מִבְּנֵי עֵילָם וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נׇכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת״. וּשְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מֵהֵיכָא גְּמַר לַהּ? מִיהוֹשֻׁעַ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ חָטָא יִשְׂרָאֵל״. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי חָטָא? אָמַר לוֹ: וְכִי דֵּילָטוֹר אֲנִי? לֵךְ הַטֵּל גּוֹרָלוֹת. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִמֹּשֶׁה, דִּכְתִיב: ״עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם״. תָּנוּ רַבָּנַן: מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָאַחֲרוֹנִים חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי, נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל. וְאַף עַל פִּי כֵן הָיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּבַת קוֹל. פַּעַם אַחַת הָיוּ מְסוּבִּין בַּעֲלִיַּית בֵּית גּוּרְיָה בִּירִיחוֹ, וְנִתְּנָה עֲלֵיהֶם בַּת קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם: יֵשׁ כָּאן אֶחָד שֶׁרָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו שְׁכִינָה כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ זַכַּאי לְכָךְ. נָתְנוּ חֲכָמִים אֶת עֵינֵיהֶם בְּהִלֵּל הַזָּקֵן. וּכְשֶׁמֵּת, אָמְרוּ עָלָיו: הִי חָסִיד, הִי עָנָיו, תַּלְמִידוֹ שֶׁל עֶזְרָא. שׁוּב פַּעַם אַחַת הָיוּ מְסוּבִּין בַּעֲלִיָּה בְּיַבְנֶה, וְנִתְּנָה עֲלֵיהֶם בַּת קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם: יֵשׁ כָּאן אֶחָד שֶׁרָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו שְׁכִינָה, אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ זַכַּאי לְכָךְ. נָתְנוּ חֲכָמִים אֶת עֵינֵיהֶם בִּשְׁמוּאֵל הַקָּטָן. וּכְשֶׁמֵּת, אָמְרוּ עָלָיו: הִי חָסִיד, הִי עָנָיו, תַּלְמִידוֹ שֶׁל הִלֵּל. אַף הוּא אָמַר בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ: שִׁמְעוֹן וְיִשְׁמָעֵאל לְחַרְבָּא, וְחַבְרוֹהִי לִקְטָלָא, וּשְׁאָר עַמָּא לְבִיזָּא, וְעָקָן סַגִּיאָן עֲתִידָן לְמֵיתֵי עַל עָלְמָא. וְעַל יְהוּדָה בֶּן בָּבָא בִּקְּשׁוּ לוֹמַר כֵּן, אֶלָּא שֶׁנִּטְרְפָה שָׁעָה, שֶׁאֵין מַסְפִּידִין עַל הֲרוּגֵי מַלְכוּת. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא אִם כֵּן יִרְצֶה נָשִׂיא. וּמַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָלַךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת אֵצֶל הֶגְמוֹן אֶחָד שֶׁבְּסוּרְיָא, וְשָׁהָה לָבוֹא, וְעִיבְּרוּ אֶת הַשָּׁנָה עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וּכְשֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאָמַר ״רוֹצֶה אֲנִי״, נִמְצֵאת שָׁנָה מְעוּבֶּרֶת. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה צְרִיכָה, מִפְּנֵי הַדְּרָכִים, וּמִפְּנֵי הַגְּשָׁרִים, וּמִפְּנֵי תַּנּוּרֵי פְסָחִים, וּמִפְּנֵי גָּלִיּוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּעֶקְרוּ מִמְּקוֹמָן וַעֲדַיִין לֹא הִגִּיעוּ. אֲבָל לֹא מִפְּנֵי הַשֶּׁלֶג, וְלֹא מִפְּנֵי הַצִּינָּה, וְלֹא מִפְּנֵי גָּלִיּוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא עָקְרוּ מִמְּקוֹמָן. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה לֹא מִפְּנֵי הַגְּדָיִים, וְלֹא מִפְּנֵי הַטְּלָאִים, וְלֹא מִפְּנֵי הַגּוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פֵּירְחוּ, אֲבָל עוֹשִׂין אוֹתָן סַעַד לַשָּׁנָה. כֵּיצַד? רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מְהוֹדְעִין אֲנַחְנָא לְכוֹן דְּגוֹזָלַיָּיא רַכִּיכִין, וְאִימְּרַיָּא דַּעְדְּקִין, וְזִימְנָא דַאֲבִיבָא לָא מְטָא, וּשְׁפַרַת מִילְּתָא בְּאַנְפַּאי, וְאוֹסֵיפִית עַל שַׁתָּא דָּא תְּלָתִין יוֹמִין. מֵיתִיבִי: כַּמָּה עִיבּוּר הַשָּׁנָה? שְׁלֹשִׁים יוֹם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: חֹדֶשׁ. אָמַר רַב פָּפָּא: רָצוּ – חֹדֶשׁ, רָצוּ – שְׁלֹשִׁים יוֹם. תָּא חֲזִי מַאי אִיכָּא בֵּיןבמזומנין לה - שהזמינן הנשיא מבערב: השכימו לי - מחר ז' לעלייה המיוחדת לישב בה בית דין: ולא לעבר שנה עליתי - להצטרף עמכם עכשיו: אלא ללמוד - תורה מכם היאך תעשו: מחמת כיסופא הוא דעבד - שלא יכירו מי היה העולה שלא ברשות וילבינו פניו: שציערת לאבא - שאכלת השום ונדף הריח: חס ושלום - שאוכל השום בבואו לבית מדרשו אלא כדי שלא להלבין פניו של אוכל השום יצאתי כדי שיצאו כולם ולא יבינו מי הוא: משמואל הקטן - כדאמרן: אנחנו מעלנו - והוא לא נשא נכרית והכניס עצמו בכלל שלא להלבין פניהם: מיהושע - ממעשה דיהושע שלא רצה הקדוש ברוך הוא לגלות לו מי הוא החוטא והכניס את כולן בכלל שנאמר חטא ישראל במעשה דעכן: דילטור - רכיל: מאנתם - כולן בכלל והרי כולן לא יצאו ללקוט אלא מקצת דכתיב (שמות טז) יצאו מן העם ללקוט וגו': משמתו נביאים כו' - משום שמואל הקטן נקט לה הכא: אף הוא - הוכיח סופו ששרתה עליו שכינה שנתנבא בשעת מיתתו: שמעון וישמעאל לחרבא - רשב"ג הנשיא ורבי ישמעאל בן אלישע כ"ג יהרגו בחרב: וחביריו - כגון ר"ע ורבי חנניא בן תרדיון: לקטלא - לשאר מיתות ר"ע במסרקות של ברזל בפרק הרואה (ברכות דף סא:) ר' חנניא בשריפה במסכת ע"ז (דף יח.): לומר כן - אותו הספד: אלא שאין מספידין על הרוגי מלכות - מפני יראת המלך מיהרו לקוברן: ליטול רשות - לדבר על עסקי ציבור: מפני הדרכים - שנתקלקלו בימות החורף ומפני הגשמים ועדיין לא נתקנו ולא יוכלו עולי רגל לבא: תנורי פסחים - שצולין בהם פסחיהם ונמוקו בגשמי החורף וצריכין חמה להתייבש: ומפני גליות ישראל - בני הגולה הרחוקים ונשמע לבית דין שנעקרו ממקומן לעלות לרגל לעשות פסחיהם ועדיין לא הגיעו שאם לא יעברוה לא ירגילו לבא בפסח: לא מפני השלג - שלא יחדלו בכך מלבוא: גדיים וטלאין - שהן דקין אין מעברין עליהן כדי שיגדלו ויעשו מהם פסחים שהרי יכול להקריב קטנים: גוזלות - שצריכין לקיני יולדות שבכל א"י וכן זבין וזבות שכולן משהין קיניהם עד עלותן לרגל אעפ"כ אין מעברין על כך שיכולין להביא בני יונה שכשרים כשהם קטנים: אבל עושין אותן סעד - סייג וסמך לדבריהם לעבר את השנה אם צריכה לעבר מפני א' מן הדברים שמעברין עליהן כגון על האביב ועל פירות האילן ואמרי' לקמן על שתים מהן מעברין ועל א' מהן אין מעברין הללו גדיים וטלאים וגוזלות נעשו סעד ומצטרפין לאחד מהן ומעברין: וזימנא דאביבא לא מטא - הוא אחד מן הסימנים שמעברין עליהם כדלקמן: חדש - כ"ט ימים:בת קול. יש אומרים שלא היו שומעין קול היוצא מן השמים אלא מתוך אותו קול יוצא קול אחר כמו פעמים שאדם מכה בכח ושומע קול אחר היוצא ממנו למרחוק ואותו קול היו שומעין לכך קורין אותו בת קול: מפני הדרכים והגשרים - והאי דלא חשיב ג' סימנין דלקמן משום דעל שנים מהן מעברין אבל הני אפילו אחד מהני מעברין ובברייתא דבסמוך גבי גדיים וטלאים וגוזלות שלא פרחו נמי לא חשיב להו משום דאהנך דבסמוך אפי' אשנים מהם אין מעברין עליו אלא שעושין אותו סעד עם אחד מג' סימנים: ומפני גליות ישראל שנעקרו ממקומן - משום דהנך דיתבי בא"י אין צריך לעבר דאפי' האחרון יכול להגיע מר"ח ניסן עד פסח כדתניא פ"ק דתענית (דף י.) גבי שאלת גשמים ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת: רשב"ג אומר חדש - הכא משמע דחדש סתם הוא חדש חסר וכן בפרק המדיר (כתובות דף עא.) גבי חדש מלא וחדש חסר איכא בינייהו וקשה דבסוף החולץ (יבמות דף מח: ושם) אמרינן ירח שלשים ימים שלשים וכן בפרק קמא דנזיר (ה. ושם) פריך ואימא שלשים כדכתיב עד חדש ימים וי"ל דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד א"נ הכא ובהמדיר דקאמר ת"ק שלשים מוכחא מילתא דאידך תנא חדש חסר (וע"ע תוס' כתובוח עא. ד"ה רבי):