סנהדריןטז.
טוען את הדף…
בִּנְשִׂיא שֵׁבֶט שֶׁחָטָא עָסְקִינַן. מִי לָא אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: ״כׇּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ״ – דְּבָרָיו שֶׁל גָּדוֹל? הַאי נָמֵי גָּדוֹל הוּא. עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּבָאִין עַל עִסְקֵי נְחָלוֹת, וְכִתְחִילָּתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מָה תְּחִילָּתָהּ שִׁבְעִים וְאֶחָד, אַף כָּאן – שִׁבְעִים וְאֶחָד. אִי, מָה תְּחִילָּתָהּ קַלְפִּי, אוּרִים וְתוּמִּים, וְכׇל יִשְׂרָאֵל – אַף כָּאן קַלְפִּי, אוּרִים וְתוּמִּים, וְכׇל יִשְׂרָאֵל? אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְרַב מַתְנָה. רָבִינָא אָמַר: לְעוֹלָם בְּשֵׁבֶט שֶׁהוּדַּח, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ – בְּדִינָא דְּרַבִּים דָּיְינִינַן לֵיהּ? אִין, אַף עַל גַּב דְּקָטְלִינַן בְּיָחִיד, בֵּי דִינָא דְּרַבִּים דָּיְינִינַן לֵיהּ. מִי לָא אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי יוֹסֵי אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: ״וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא וְגוֹ׳״? אִישׁ וְאִשָּׁה אַתָּה מוֹצִיא לִשְׁעָרֶיךָ, וְאִי אַתָּה מוֹצִיא כָּל הָעִיר כּוּלָּהּ לִשְׁעָרֶיךָ. הָכָא נָמֵי: אִישׁ וְאִשָּׁה אַתָּה מוֹצִיא לִשְׁעָרֶיךָ, וְאִי אַתָּה מוֹצִיא כׇּל הַשֵּׁבֶט כּוּלּוֹ לִשְׁעָרֶיךָ. לֹא אֶת נְבִיא הַשֶּׁקֶר. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: אַתְיָא ״הֲזָדָה״ ״הֲזָדָה״ מִזָּקֵן מַמְרֵא, מָה לְהַלָּן בְּשִׁבְעִים וְאֶחָד – אַף כָּאן בְּשִׁבְעִים וְאֶחָד. וְהָא ״הֲזָדָה״ כִּי כְּתִיבָא, בִּקְטָלָא הוּא דִּכְתִיבָא, וּקְטָלָא בְּעֶשְׂרִין וּתְלָתָא הוּא! אֶלָּא, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גָּמַר ״דָּבָר״ ״דָּבָר״ מֵהַמְרָאָתוֹ. וְלֶהְדַּר זָקֵן מַמְרֵא, וְלִגְמַר ״הֲזָדָה״ ״הֲזָדָה״ מִנְּבִיא הַשֶּׁקֶר? ״דָּבָר״ ״דָּבָר״ גְּמִיר, ״הֲזָדָה״ ״הֲזָדָה״ לָא גְּמִיר. וְלֹא אֶת כֹּהֵן גָּדוֹל. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: דְּאָמַר קְרָא ״כׇּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ״, דְּבָרָיו שֶׁל גָּדוֹל. מֵיתִיבִי: ״דָּבָר גָּדֹל״ – דָּבָר קָשֶׁה. אַתָּה אוֹמֵר דָּבָר קָשֶׁה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא דְּבָרָיו שֶׁל גָּדוֹל? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה״, הֲרֵי דָּבָר קָשֶׁה אָמוּר. הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: ״דָּבָר גָּדֹל״ – דְּבָרָיו שֶׁל גָּדוֹל. אַתָּה אוֹמֵר דְּבָרָיו שֶׁל גָּדוֹל, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא דָּבָר הַקָּשֶׁה? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״הַדָּבָר הַקָּשֶׁה״, הֲרֵי דָּבָר קָשֶׁה אָמוּר. הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״דָּבָר גָּדֹל״? דְּבָרָיו שֶׁל גָּדוֹל. וְהַאי תַּנָּא, תְּרֵי קְרָאֵי לְמָה לִי? חַד לְצַוָּאָה בְּעָלְמָא, וְחַד לַעֲשִׂיָּיה. וְאִידַּךְ? אִם כֵּן, לִכְתּוֹב אוֹ ״גָּדוֹל״ ״גָּדוֹל״, אוֹ ״קָשֶׁה״ ״קָשֶׁה״. מַאי ״גָּדוֹל״ וּמַאי ״קָשֶׁה״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: שׁוֹרוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, בְּכַמָּה? לְמִיתַת בְּעָלִים דִּידֵיהּ מְדַמֵּינַן לֵיהּ, אוֹ דִילְמָא לְמִיתַת בְּעָלִים דְּעָלְמָא מְדַמֵּינַן לֵיהּ? אָמַר אַבָּיֵי: מִדְּקָא מִבַּעְיָא לֵיהּ שׁוֹרוֹ, מִכְלָל דְּמָמוֹנוֹ פְּשִׁיטָא לֵיהּ. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: הוֹאִיל וְכָתַב ״כׇּל הַדָּבָר הַגָּדֹל״, כׇּל דְּבָרָיו שֶׁל גָּדוֹל – קָא מַשְׁמַע לַן. אֵין מוֹצִיאִין וְכוּ׳. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: דְּאָמַר קְרָא ״וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד״. ״הוּא״ – זֶה מֶלֶךְ, ״וְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ״ – זֶה מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, ״וְכׇל הָעֵדָה״ – זֶה סַנְהֶדְרֵי. וְדִילְמָא לְסַנְהֶדְרֵי הוּא דְּקָאָמַר לְהוּ רַחֲמָנָא, דְּלִישַׁיְּילוּ בְּאוּרִים וְתוּמִּים? אֶלָּא, כִּי הָא דְּאָמַר רַב אַחָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה, רוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ וְהָיָה מְנַגֵּן מֵאֵלָיו. מִיָּד הָיָה דָּוִד עוֹמֵד וְעוֹסֵק בְּתוֹרָה עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לְפַרְנָסָה. אָמַר לָהֶן: לְכוּ וְהִתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין הַקּוֹמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי, וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחוּלְיָיתוֹ. אָמַר לָהֶם: לְכוּ פִּשְׁטוּ יְדֵיכֶם בִּגְדוּד. מִיָּד יוֹעֲצִין בַּאֲחִיתוֹפֶל, וְנִמְלָכִין בְּסַנְהֶדְרִין, וְשׁוֹאֲלִין בְּאוּרִים וְתוּמִּים. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קְרָא?בנשיא שבט שחטא - ובאחת מכל מיתות ב"ד: דרב אדא בר אהבה - לקמן: וכתחילתה של א"י - כך דינה לעולם אם נפלה מחלוקת נחלה בשבט: קלפי אורים ותומים - ביש נוחלין (ב"ב דף קכב.) מפורש: אע"ג דקטלינן ביחיד - דדינא של שבט בסקילה אפ"ה בדינא דרבים דיינינן ליה דבעי ע"א ולא בדינא דיחיד בכ"ג: דרבי חמא בר' יוסי - לקמן: לשעריך - לב"ד שבשעריך דהיינו סנהדרי קטנה ואי אתה מוציא כולה אלא בסנהדרי גדולה: אתיא הזדה הזדה - בנביא השקר כתיב (דברים י״ח:כ׳) אך הנביא אשר יזיד ובזקן ממרא כתיב (שם יז) והאיש אשר יעשה בזדון מה זקן אינו נהרג אא"כ המרה על פי ב"ד הגדול דכתיב (שם) וקמת ועלית אף נביא אינו נידון אלא בבית דין הגדול: והא הזדה - דזקן ממרא: כי כתיבא בקטלא כתיבא - וקטלא דידיה בעשרים ושלשה דכי כתיב וקמת ועלית בהוראה כתיב שבאין לשואלו מה יורו וחוזר לעירו ואם הורה לעשות כבתחילה נידון כשאר המומתין בכ"ג דהא לא תני במתניתין (דף ב.) ולא את זקן ממרא: דבר דבר מהמראתו - בנביא בקטליה כתיב (דברים יז) אשר יזיד לדבר דבר וגו' ובהמראת זקן כתיב (שם) ועשית ע"פ הדבר: וליהדר זקן ממרא וניגמר - קטלי' בסנהדרי גדולה הזדה הזדה מנביא דהא בקטלא דתרווייהו כתיב הזדה ונימא מה נביא בסנהדרי גדולה דהא גמרינן מהמראת זקן אף מיתת זקן בסנהדרי גדולה וניתני במתני' (דף ב.) ולא את הזקן ממרא אלא בב"ד של ע"א: דבר דבר - הך גזירה שוה דדבר דבר גמיר ליה האי תנא מרביה אבל הך דהזדה הזדה לא גמיר ליה מרביה וקל וחומר אדם דן מעצמו ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קיבל מרבו הלכה למשה מסיני דאיכא למימר קרא למילתא אחריתא אתא וכן הלכה רווחת בישראל: יביאו אליך - ומשה במקום שבעים ואחד קאי: דבריו של גדול - דינו של בעל שררה כגון נשיא וכהן גדול: והאי תנא - דדרש דבר גדול דבר קשה למה לי תרי קראי: שורו של כהן גדול - אם המית איש: מדקא מיבעיא ליה שורו - שמע מינה שורו הוא דמספקא ליה משום דכתיב (שמות כ״א:כ״ט) וגם בעליו יומת כמיתת בעלים אבל שאר ממונו פשיטא לן דבשלשה ככל דיני ממונות: כל דבריו - ואפילו ממונו ליבעי סנהדרי גדולה: ודילמא - הא דקא מדכר קרא בסנהדרי גדולה משום שאילת אורים ותומים הוא אתא לאשמעינן דנשאלין לסנהדרין באורים ותומים וכן למלך וכן למשוח מלחמה אבל לא להדיוט ולעולם לענין לצאת למלחמה יוצאין בלא רשות סנהדרי: כנור - נקב שלו כלפי צפון היה ובלילה רוח צפונית מנשבת דקיימא לן (בבבא בתרא ד' כה.) ארבע רוחות מנשבות בכל יום מזרחית בבקר ורוח דרומית בחצי היום ומערבית בתחילת לילה וצפונית בחצי לילה כמהלך חמה שמהלכת ממזרח לדרום ומדרום למערב וממערב לצפון ותניא ביבמות (דף עב.) כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר אף על פי שנזופים היו ולא נשבה להם רוח צפונית ביום לא היה יום שלא נשבה להם רוח צפונית בחצי הלילה אלמא חצות לילה עת נשיבתה לעולם ופעמים שהיא מנשבת אף ביום והיא רוח נוחה ויפה לבריות והיום מאיר בה: והיה דוד עומד ועוסק בתורה - כדכתיב חצות לילה אקום (תהילים קי״ט:ס״ב): קומץ - פרנסה מועטת: ואין הבור מתמלא מחולייתו - עוקר חוליא מבור עמוק וחוזר והשליכה לתוכו אינו מתמלא בכך כלומר אין סיפק בידינו לפרנס עניים שבתוכנו: ונמלכין בסנהדרין - נוטלין רשות מהן והיינו מתני':מה תחילתה קלפי אורים ותומים - הא דאמר בריש הדר (עירובין דף סג.) גבי יהושע דלא אשכחן דאיצטריך ליה לאלעזר לשאול באורים ותומים לאו אחלוקת הארץ קאמר דגזירת הכתוב היא אלא בשאר דברים הצריכים לשאול באורים ותומים שהיה נגלה לו בנבואה: איש ואשה אתה מוציא לשעריך - הכא לא חשיב עיר איש ואף על גב דבפ' אלו דברים (פסחים דף סו: ושם ודף עו.) גבי פסח בטומאה אמר איש נדחה ואין ציבור נדחים ואפילו כל העיר טמאה נדחים לפסח שני עד דאיכא רוב ישראל שאני הכא משום דמצינו שחילק הכתוב בין יחידים למרובים כמו בין עיר הנדחת ליחיד: אין הבור מתמלא מחולייתו - פ"ה כגון אם עקר חוליא מבור עמוק וחזר והשליכו לתוכו אין הבור מתמלא ממנה ולא יתכן דאמרינן בפ' הרואה (ברכות דף נט.) כשנטל הקב"ה ב' כוכבים מכימה והביא מבול לעולם ומילא הנקב מעש ופריך ולימלייה מדידיה ומשני אין הבור מתמלא מחולייתו וי"מ דקרקע שרגילין להניח על שפת הבור קורין חוליא כי ההיא דתנן (עירובין דף פג:) חוליית הבור והסלע שהם גבוהים עשרה וקאמר אין הבור מתמלא מאותה חוליא ור"ת פירש מחולייתו היינו ממקורו דאין מתמלא הבור מים ממקור נביעתו וכן מוכח במדרש דאמר אין הבור מתמלא מחולייתו אלא אם כן ממשיכין לו מים ממקום אחר: