סנהדריןמב:
טוען את הדף…
נִגְמַר הַדִּין, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְסוֹקְלוֹ. בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה חוּץ לְבֵית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל״. אֶחָד עוֹמֵד עַל פֶּתַח בֵּית דִּין, וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ, וְסוּס רָחוֹק מִמֶּנּוּ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רוֹאֵהוּ. אוֹמֵר אֶחָד: ״יֵשׁ לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת״, הַלָּה מֵנִיף בְּסוּדָרִין, וְהַסּוּס רָץ וּמַעֲמִידָן. וַאֲפִילּוּ הוּא אוֹמֵר: ״יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת״, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, אֲפִילּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ פְּעָמִים, וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו. גְּמָ׳ וּבֵית הַסְּקִילָה חוּץ לְבֵית דִּין הֲוָה, וְתוּ לָא? וְהָא תַּנְיָא: בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת. אִין, כִּדְקָאָמְרַתְּ. וְהָא דְּקָתָנֵי הָכִי, נָפְקָא מִינַּהּ דְּאִי נָפֵיק בֵּי דִינָא וְיָתֵיב חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, עָבְדִינַן בֵּית הַסְּקִילָה חוּץ לְבֵית דִּין, כִּי הֵיכִי דְּלָא מִיתְחֲזֵי בֵּית דִּין רוֹצְחִין. אִי נָמֵי, כִּי הֵיכִי דְּתִיהְוֵי לֵיהּ הַצָּלָה. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת. אַתָּה אוֹמֵר חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת? נֶאֱמַר כָּאן ״מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״, וְנֶאֱמַר בְּפָרִים הַנִּשְׂרָפִין ״חוּץ לְמַחֲנֶה״. מָה לְהַלָּן – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, אַף כָּאן – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת. וְהָתָם מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהוֹצִיא אֶת כׇּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת. אַתָּה אוֹמֵר חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ בְּפַר הָעֵדָה, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן״ – לִיתֵּן לוֹ מַחֲנֶה שְׁנִיָּה. וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אַל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ בְּדֶשֶׁן, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף״ – לִיתֵּן לוֹ מַחֲנֶה שְׁלִישִׁית. וְלֵילַף מִשְּׁחוּטֵי חוּץ? מָה לְהַלָּן חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת, אַף כָּאן חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת. מִסְתַּבְּרָא, מִפָּרִים הַנִּשְׂרָפִין הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן ״הוֹצֵא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״, מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר. אַדְּרַבָּה, מִשְּׁחוּטֵי חוּץ הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן אָדָם חוֹטֵא, בִּנְשָׁמָה, פִּיגּוּל. מַכְשִׁיר מִמַּכְשִׁיר עֲדִיף לֵיהּ. רַב פָּפָּא אָמַר: מֹשֶׁה הֵיכָא הֲוָה יָתֵיב? בְּמַחֲנֵה לְוִיָּיה. וַאֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא: ״הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – חוּץ לְמַחֲנֵה לְוִיָּיה. ״וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – חוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לַעֲשִׂיָּיה? עֲשִׂיָּיה בְּהֶדְיָא כְּתִיבָא:מתני' נגמר הדין - לחובה: מוציאין אותו לסקלו - איידי דסקילה רישא דכולהו ארבע מיתות היא מפרש מילי דידה ברישא והדר מפרש שארא בפירקין דלקמן כסדר: חוץ לבית דין - רחוק מבית דין קצת: שנאמר הוצא - אלמא לאו במקום הועד קטלוהו: והסודרין בידו - לקמיה מפרש למאי מיבעי: והסוס רחוק ממנו כדי שיהא - אדם רוכב על סוס ונמשך על צד בית הסקילה שיהא קרוב לרדוף אחר הנסקלין ומציל ומתרחק מזה שהסודרין בידו מלא עיניו ובלבד שיוכל לראותו אם יניף בסודרין: אמר אחד - מב"ד יש לי ללמד עליו זכות: הלה - העומד על הפתח ורוכב הסוס היה מכיר בו והוא רץ אחר המנהיגים ומעמידן עד שיחקרו ב"ד אם יהא טעם בדבריו של זה: ובלבד שיהא ממש בדבריו - קצת ראיה הדומה לזכות ובגמרא פריך מנא ידעי הנך סוקלין אם יש ממש בדבריו והלא לא תלמידים הם: גמ' ובית הסקילה חוץ לבית דין - הוא דבעינן אבל חוץ לשלש מחנות לא בעינן: חוץ לשלש מחנות - בירושלים הוא דשייך למימר דאיכא עזרה מחנה שכינה והר הבית מחנה לוייה וכל העיר מחנה ישראל ובבתי דינים שבכל עיר ועיר נמי הוי בית הסקילה חוץ לעיר דומיא דירושלים: ומשני נ"מ - מדתנן חוץ לבית דין: דאי נפיק בי דינא - וקבעי מקום הוועד שלהם חוץ לעיר כגון שתי סנהדראות קטנות שהיו בירושלים אחת על פתח העזרה ואחת יושב על פתח הר הבית וכן כל שאר עיירות אי קבעי מקומן חוץ לחומה עבדינן בית הסקילה חוץ לב"ד רחוק מהן: כי היכי דלא ליתחזי בית דין רוצחין - דגנאי הדבר דתנן (מכות דף ז.) סנהדרין ההורגת פעם אחת בשבוע נקראת חבלנית וכל שכן אם יהיה קרוב למקומן מיחזי מקום איבוד נפשות: אי נמי - לכך היו מרחיקין בית הסקילה כדי שתהא שהות לסקילה באורך הדרך ובתוך כך ימצא אחד ראיה של זכות ויצילהו ויחזירהו ותיהוי ליה הצלה: מנא הני מילי - דבית הסקילה חוץ לשלש מחנות: פרים הנשרפים - פר העלם דבר של ציבור ופר כהן משיח שאינן נאכלין אלא נשרפין כדכתיב והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה וגו': שאין ת"ל - אין אנו למידים ממנו כלום שהרי כבר נאמר כאשר שרף את הפר הראשון של משיח ובההוא כבר נאמר אל מחוץ למחנה ומה בא זה ללמדנו אלא ליתן להם מחנה שניה: וכשהוא אומר אל מחוץ למחנה - בצו את אהרן בהוצאת הדשן של תפוח שעל המזבח החיצון שאין מלמדנו כלום שהרי כבר נאמר בפר כהן המשיח אל שפך הדשן ישרף וכתיב בדידהו חוץ למחנה ממילא שמעינן דשפך הדשן חוץ למחנה הוא ולמה נאמר כאן ליתן לכולם מחנה שלישית דעל כרחיך כולהו בחד דוכתא עביד להו: ולילף - מקלל מחוץ למחנה דשחוטי חוץ דהוי חוץ למחנה אחת כדכתיב (ויקרא יז) ואל פתח אהל מועד לא הביאו: שכן הוצא אל מחוץ מכשיר ומכפר - סימן הוא שדומה מקלל לפרים נשרפין בכל אלה ולא לשחוטי חוץ: הוצא - במקלל ופרים נאמר הוצאה ולא בשחוטי חוץ ונאמר בהן אל מחוץ למחנה ובשחוטי חוץ לא כתיב אלא אשר ישחט מחוץ ומחוץ למחנה האמור בשניהם הכשר מצותן בכך ומחוץ למחנה האמור בשחוטי חוץ אין הכשירן אלא עבירה היא ובמקלל ופרים מכפר הוצאתן כדאמרינן במתני' (לקמן סנהדרין דף מג:) היום הזה אתה עכור כו' אבל שחוטי חוץ אינה כפרה אלא חטא: שכן אדם - מחוץ למחנה דמקלל באדם כתיב וכן האמור בשחוטי חוץ אאדם השוחט קאי שלא ישחט מחוץ למחנה ומחוץ למחנה האמור בפרים אפר קאי ולאו אאדם דלא כתיב יצא אלא והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה: חוטא - מקלל חוטא הוא ושוחט חוץ חוטא לאפוקי פר דלאו חוטא הוא: בנשמה - מחוץ למחנה של שניהם נטילת נשמה נאמר זה נסקל וזה שוחט אבל פר (שוחט)[שחוט] ועומד. לישנא אחרינא נטילת נשמה דשוחט חוץ היינו חיוב כרת שמתחייב בשחיטה זו: פיגול - מחוץ למחנה דשחוטי חוץ ומקלל אי אתה מוצא פיגול על יד אותו חוץ למחנה אבל פרים ראויין להתפגל על יד אותו חוץ למחנה שאם שחטו על מנת להקטיר אימוריהן בחוץ מתפגלין ולישנא דקרא נקט דקרי חוץ למקומו פיגול כדאמרי' בזבחים (דף כח.) ואע"ג דלישנא דרבנן לא קרי פיגול אלא חוץ לזמנו: מכשיר עדיף ליה - למילף חוץ למחנה האמור בשני אלו כך היא חובתו וראויין ללמוד זה מזה ולא מחוץ למחנה דשחוטי חוץ שהוא שלא כדת וכמצוה: רב פפא אמר - מהכא נפקא לן בית סקילה חוץ לג' מחנות: משה - לוי היה ושרוי במחנה לויה ואמר ליה רחמנא הוצא כו': לעשייה - לומר שכמו שנצטוו כך עשו:בית הסקילה היתה חוץ לשלש מחנות - היינו בירושלים דאיכא שלש מחנות ובתי דינין שבכל עיר ועיר היתה בית הסקילה חוץ לעיר כדפי' הקונטרס והיינו משום דכל עיירות המוקפות חומה יש להן דין מחנה ישראל כדתנן בפרק קמא דכלים: כי היכי דלא לתחזו בית דין רוצחים - אמאי דמרחיקין רחוק מב"ד בית הסקילה יהיב טעמא כדפ"ה אבל חוץ לב"ד קרא קא דריש במתני' הוצא את המקלל והא דאמר בפ' נערה שנתפתתה (כתובית דף מד. ומה: ושם) נערה המאורסה שאין לה פתח בית אב ועובד ע"ז בעיר שרובה נכרים סוקלין אותם על פתח בית דין שאני התם דכתיב שעריך וכיון דלא אפשר מוקמינן אשער ב"ד והאי דלא יליף שאר נסקלין מהתם דנבעי שעריך דדלמא הוו להו נערה המאורסה ועובד ע"ז שני כתובים הבאים כאחד ועוד הא כתיב הוצא כדתנן במתניתין: ונאמר בפרים הנשרפים - תימה והא בקדשים דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בגזרה שוה ואיכא למ"ד בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ.) דבתר המלמד אזלינן כיון דמלמד קדש אע"ג דלמד חול והיא גופה תימה בפר העדה מנא לן כיון דפר כהן משיח לא גמר אלא מהיקישא דדשן ולמאן דגמר בסוף איזהו מקומן (זבחים דף נז.) הימנו ודבר אחר א"ש דאגב דגמרינן ההוא מחנה שכתוב בו בהדיא גמרינן מיניה אחריני: שכן אדם - דחוץ למחנה דשחוטי חוץ אאדם קאי כדפ"ה מיהו אע"ג דהיינו ודאי פשטיה דקרא מ"מ אם עמד בחוץ והכניס ידו לפנים ושחט או ששחט בסכין ארוכה שחיטתו כשירה כדאמרינן פרק שני דזבחים (דף לב.) ובריש חולין (דף ב:) ואם עמד בפנים והושיט ידו בחוץ ושחט בחוץ חייב דלאו בשוחט תליא מילתא אלא בבהמה דקדשים דקיימא בחוץ: פיגול - הא דלא נקט נותר וטמא דלא חשיב אלא מידי דשייך בהוצאת מחנה מיהו קשה דלא חשוב פסול יוצא: משה היכא הוה יתיב - וא"ת כל הני דפרים למה לי וי"ל דלא תימא נילף משחוטי חוץ דקדשים מקדשים: