סנהדרין עא.

פרק ח׳ · בן סורר ומורה

Sanhedrin 71a · Chapter 8: Ben Sorer Umoreh

חַיָּיב. אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה עַד שֶׁיֹּאכַל בָּשָׂר וְיִשְׁתֶּה יַיִן. תָּנוּ רַבָּנַן: אָכַל כׇּל מַאֲכָל וְלֹא אָכַל בָּשָׂר, שָׁתָה כׇּל מַשְׁקֶה וְלֹא שָׁתָה יַיִן – אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה עַד שֶׁיֹּאכַל בָּשָׂר וְיִשְׁתֶּה יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זוֹלֵל וְסֹבֵא״. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָיה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ״, וְאוֹמֵר: ״כִּי סֹבֵא וְזוֹלֵל יִוָּרֵשׁ וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה״. אָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל הַיָּשֵׁן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ תּוֹרָתוֹ נַעֲשֵׂית לוֹ קְרָעִים קְרָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה״. מַתְנִי׳ גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְאָכַל בִּרְשׁוּת אָבִיו, מִשֶּׁל אֲחֵרִים וְאָכַל בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים, מִשֶּׁל אֲחֵרִים וְאָכַל בִּרְשׁוּת אָבִיו – אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה עַד שֶׁיִּגְנוֹב מִשֶּׁל אָבִיו וְיֹאכַל בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּגְנוֹב מִשֶּׁל אָבִיו וּמִשֶּׁל אִמּוֹ. גְּמָ׳ גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְאָכַל בִּרְשׁוּת אָבִיו. אַף עַל גַּב דִּשְׁכִיחַ לֵיהּ, בְּעִית. מִשֶּׁל אֲחֵרִים וְאָכַל בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים. אַף עַל גַּב דְּלָא בְּעִית – לָא שְׁכִיחַ לֵיהּ. וְכׇל שֶׁכֵּן מִשֶּׁל אֲחֵרִים וְאָכַל בִּרְשׁוּת אָבִיו, דְּלָא שְׁכִיחַ לֵיהּ וּבְעִית. עַד שֶׁיִּגְנוֹב מִשֶּׁל אָבִיו, וְיֹאכַל בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים. דִּשְׁכִיחַ לֵיהּ, וְלָא בְּעִית. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּגְנוֹב מִשֶּׁל אָבִיו וּמִשֶּׁל אִמּוֹ. אִמּוֹ מְנָא לַהּ? מַה שֶּׁקָּנְתָה אִשָּׁה קָנָה בַּעְלָהּ! אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מִסְּעוּדָה הַמּוּכֶנֶת לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ. וְהָאָמַר רַבִּי חָנָן בַּר מוֹלָדָה אָמַר רַב הוּנָא: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּקְנֶה בָּשָׂר בְּזוֹל וְיֹאכַל, יַיִן בְּזוֹל וְיִשְׁתֶּה? אֶלָּא, אֵימָא: מִדְּמֵי סְעוּדָה הַמּוּכֶנֶת לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ. אִיבָּעֵית אֵימָא: דְּאַקְנִי לַהּ אַחֵר, וַאֲמַר לַהּ: ״עַל מְנָת שֶׁאֵין לְבַעְלִיךְ רְשׁוּת בָּהֶן״. מַתְנִי׳ הָיָה אָבִיו רוֹצֶה וְאִמּוֹ אֵינָהּ רוֹצֶה, אָבִיו אֵינוֹ רוֹצֶה וְאִמּוֹ רוֹצָה – אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם רוֹצִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לֹא הָיְתָה אִמּוֹ רְאוּיָה לְאָבִיו, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. גְּמָ׳ מַאי ״אֵינָהּ רְאוּיָה״? אִילֵּימָא חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת וְחַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין, סוֹף סוֹף אֲבוּהּ אֲבוּהּ נִיהוּ, וְאִמֵּיהּ אִמֵּיהּ נִיהִי! אֶלָּא בְּשָׁוָה לְאָבִיו קָאָמַר. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם לֹא הָיְתָה אִמּוֹ שָׁוָה לְאָבִיו בְּקוֹל וּבְמַרְאֶה וּבַקּוֹמָה, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא ״אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ״. מִדְּקוֹל בָּעֵינַן שָׁוִין, מַרְאֶה וְקוֹמָה נָמֵי בָּעֵינַן שָׁוִין. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה לֹא הָיָה וְלֹא עָתִיד לִהְיוֹת, וְלָמָּה נִכְתַּב? דְּרוֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר. כְּמַאן? כְּרַבִּי יְהוּדָה. אִיבָּעֵית אֵימָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁאָכַל זֶה תַּרְטֵימָר בָּשָׂר וְשָׁתָה חֲצִי לוֹג יַיִן הָאִיטַלְקִי, אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְסׇקְלוֹ? אֶלָּא לֹא הָיָה וְלֹא עָתִיד לִהְיוֹת, וְלָמָּה נִכְתַּב? דְּרוֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר. אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: אֲנִי רְאִיתִיו וְיָשַׁבְתִּי עַל קִבְרוֹ. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: עִיר הַנִּדַּחַת לֹא הָיְתָה וְלֹא עֲתִידָה לִהְיוֹת, וְלָמָּה נִכְתְּבָה – דְּרוֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר. כְּמַאן? כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כׇּל עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֲפִילּוּ מְזוּזָה אַחַת אֵינָהּ נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״וְאֶת כׇּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ״. וְכֵיוָן דְּאִי אִיכָּא מְזוּזָה, לָא אֶפְשָׁר, דִּכְתִיב: ״לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״. אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: אֲנִי רְאִיתִיהָ וְיָשַׁבְתִּי עַל תִּילָּהּ. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: בַּיִת הַמְנוּגָּע לֹא הָיָה וְלֹא עָתִיד לִהְיוֹת, וְלָמָּה נִכְתַּב – דְּרוֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר. כְּמַאן? כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דִּתְנַן: רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם אֵין הַבַּיִת טָמֵא עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁתֵּי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים בִּשְׁתֵּי כְתָלִים בְּקֶרֶן זָוִית, אׇרְכּוֹ כִּשְׁנֵי גְרִיסִין וְרׇחְבּוֹ כִּגְרִיס. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? כְּתִיב ״קִיר״ וּכְתִיב ״קִירֹת״. אֵיזֶהוּ קִיר שֶׁהוּא כְּקִירוֹת? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה קֶרֶן זָוִית. תַּנְיָא: אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק, מָקוֹם הָיָה בִּתְחוּם עַזָּה, וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ חוּרְבָּתָא סְגִירְתָּא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ: פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לְגָלִיל וְרָאִיתִי מָקוֹם שֶׁמְּצַיְּינִין אוֹתוֹ, וְאָמְרוּ: אֲבָנִים מְנוּגָּעוֹת פִּינוּ לְשָׁם. מַתְנִי׳ הָיָה אֶחָד מֵהֶם גִּידֵּם, אוֹ חִיגֵּר, אוֹ אִלֵּם, אוֹ סוֹמֵא, אוֹ חֵרֵשׁ – אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ״ – וְלֹא גִּדְמִין, ״וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ״ – וְלֹא חִגְּרִין, ״וְאָמְרוּ״ – וְלֹא אִלְּמִין, ״בְּנֵנוּ זֶה״ – וְלֹא סוֹמִין, ״אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ״ – וְלֹא חֵרְשִׁין. מַתְרִין בּוֹ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, וּמַלְקִין אוֹתוֹ. חָזַר וְקִלְקֵל – נִדּוֹן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, וְאֵינוֹ נִסְקָל עַד שֶׁיְּהוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּנֵנוּ זֶה״ – זֶהוּ שֶׁלָּקָה בִּפְנֵיכֶם. גְּמָ׳ שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ: בָּעֵינַן קְרָא כְּדִכְתִיב? שָׁאנֵי הָכָא,

חייב - משום ויין ושכר אל תשת וגו' ובכהן עסקינן: כי סובא וזולל יורש - בתר קרא קמא כתיב להכי אתייה להכא: יורש - סופו להיות עני ומבקש למודו ואינו מוצא: וקרעים תלביש נומה - נומה שאדם מתגרה בה תלביש קרעים כלומר סוף כל בעל הנאות לבא לידי עניות: נעשה לו קרעים - משכח למודו ואינו נזכר אלא בסירוגין: מתני' משל אחרים ואכל ברשות אחרים - ואפילו לא אכלן ברשות בעלים עצמן וטעמא מפרש בגמרא: גמ' בעית - מתפחד מאביו שלא יבין הלכך לא ממשיך: עד שיגנוב משל אביו - דשכיח ליה לגנוב תמיד ואכל ברשות אחרים דלא בעית שלא יראהו אביו ובכי האי גוונא ממשיך: עד שיקח בשר בזול - אבל אם גנב בשר ויין עצמן לא: מדמי סעודה המוכנת - שהיו מעות מוכנים לקנות מהם סעודה לאביו ולאמו דכיון דלכך נזדמנו משל אמו קרינן בהו דאיהי נמי שייכא בהם מדינא דבעלה חייב במזונותיה: על מנת שאין לבעליך רשות בהן - דאי לא אמר לה הכי זכה בהן בעל דלא עדיף ממציאתה: אי נימא חייבי כריתות - שהיתה אמו על אביו בכרת כגון אחותו דלאו בת קדושין: סוף סוף אביו ואמו נינהו - דהא בקרא לא כתוב אישות באמו אצל אביו: בשוה לאביו - בקול ומראה וקומה וטעמא מפרש לקמן: בקולנו - חד קול משמע מדלא כתוב בקולותינו או בקולינו ביו"ד: ואפילו מזוזה אחת - וכל שכן אחד מן החומשין או ספר מכל הנביאים שאזכרת השם כתובה שם ולא קרינא ביה את כל שללה ושרפת: לא תעשון כן לה' אלהיכם - בתר ואבדתם את שמם כתיב: גריס - זה שיעור נגעים ושתי גריסין על שתי אבנים דכתיב (ויקרא י״ד:מ׳) וחלצו את האבנים תרתי משמע ובכל אחת שיעור נגע: בקרן זוית - ואותן שתי אבנים יהיו בקרן זוית אחד בכותל זה ואחד בכותל זה והנגע משוך בשתיהן ארכו ב' גריסין ורחבו כגריס שיהא בכל אבן כגריס על גריס: מאי טעמא דר"א - דבעי קרן זוית: כתיב קיר - ומראיהן שפל מן הקיר (שם): חורבתא סגירתא - חורבה מצורע. מתרגמינן סגירתא שנותץ משם בית המנוגע: מציינין אותו - שלא יאהילו עליו דאבן מנוגעת מטמא באהל דמצורע הוקש למת אל נא תהי כמת: מתני' גידם - ידו קטועה: בננו זה - משמע שרואים אותו: חרשין - אינן יודעין אם קבל דבריהם אם לאו שאם אמר להם איני מקבל אינן שומעין לו ואע"פ שרואין שאין מקיים מצותן מיהו איננו שומע בקולנו כתיב ואיכא להפוכי בזכותי' ולמדרש דבשעת הקול קאמרי דלא שמע דהאי קרא יתירא הוא כוליה כדאמר בגמ': מתרין בו - לאו משום התראה גמורה כשאר עבירות שאין לוקין אלא בהתראה דהא התראת עדים בעי ועוד זו ספק התראה הוא אם עובר הוא אם לאו שלא מיד בפניהם הוא עובר אלא בסתר ולאחר זמן הוא עושה אלא מוכיחין אותו דבעינן ויסרו אותו שלא ירגיל ואם לא שמע מלקין אותו בב"ד ויליף לה מויסרו אותו: גמ' שמעת מינה בעינן קרא כדכתיב - וסייעתא דשמואל בפ' נגמר הדין (לעיל סנהדרין מה:):

על מנת שאין לבעליך כו' - סוגיא זו כרב ששת דפ"ק דקדושין (דף כג.) דאמר לרבנן אהני ליה תנאיה אבל ר' (אליעזר) סבירא ליה דאפילו כי האי גוונא אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה ומ"מ מתניתין לא תקשה דהוה משני בדמי סעודה המוכנת לאמו אי נמי רבי אלעזר הוה מוקי לה בשנתן לה בעלה דהא ר"א הוא דאמר בחזקת הבתים (ב"ב דף נא. ושם) אחד וזה אחד זה קנתה ואין הבעל אוכל פירות: