סנהדריןעז:
טוען את הדף…
בְּשַׁעְתֵּיהּ. הָכָא, בְּלָא שְׁרָגָא נָמֵי מַתְחֵיל הַבְלָא בְּשַׁעְתֵּיהּ. (סִימָן: סוּלָּם, תְּרִיס, סַמָּנִין, בַּכּוֹתֶל). אָמַר רָבָא: דְּחָפוֹ לְבוֹר, וְסוּלָּם בַּבּוֹר, וּבָא אַחֵר וְסִילְּקוֹ, וַאֲפִילּוּ הוּא קָדַם וְסִילְּקוֹ – פָּטוּר, דִּבְעִידָּנָא דְּשַׁדְיֵיהּ יָכוֹל לַעֲלוֹת הוּא. וְאָמַר רָבָא: זָרַק חֵץ, וּתְרִיס בְּיָדוֹ, וּבָא אַחֵר וּנְטָלוֹ, וַאֲפִילּוּ הוּא קָדַם וּנְטָלוֹ – פָּטוּר, דִּבְעִידָּנָא דְּשַׁדְיֵיהּ בֵּיהּ מִיפְסָק פְּסִיקִי גִּירֵיהּ. וְאָמַר רָבָא: זָרַק בּוֹ חֵץ, וְסַמָּנִין בְּיָדוֹ, וּבָא אַחֵר וּפִיזְּרָן, וַאֲפִילּוּ הוּא קָדַם וּפִיזְּרָן – פָּטוּר, דִּבְעִידָּנָא דִּשְׁדָא בֵּיהּ יָכוֹל לְהִתְרַפְּאוֹת הֲוָה. אָמַר רַב אָשֵׁי: הִלְכָּךְ, אֲפִילּוּ סַמָּנִין בַּשּׁוּק. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: נִזְדַּמְּנוּ לוֹ סַמָּנִין, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי יָצָא מִבֵּית דִּין זַכַּאי. וְאָמַר רָבָא: זָרַק צְרוֹר בַּכּוֹתֶל, וְחָזְרָה לַאֲחוֹרֶיהָ וְהָרְגָה – חַיָּיב. וְתַנָּא תּוּנָא: כְּגוֹן אֵלּוּ הַמְשַׂחֲקִין בְּכַדּוּר שֶׁהָרְגוּ, בְּמֵזִיד – נֶהֱרָגִין, בְּשׁוֹגֵג – גּוֹלִין. בְּשׁוֹגֵג גּוֹלִין, פְּשִׁיטָא! בְּמֵזִיד נֶהֱרָגִין אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ. מַהוּ דְּתֵימָא: הַתְרָאַת סָפֵק הִיא, מִי יֵימַר דְּהָדְרָה? קָא מַשְׁמַע לַן. תָּנֵי רַב תַּחְלִיפָא בַּר מַעְרְבָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ: כְּגוֹן אֵלּוּ הַמְשַׂחֲקִין בְּכַדּוּר שֶׁהָרְגוּ, תּוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת – פָּטוּר, חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת – חַיָּיב. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּקָא נִיחָא לֵיהּ, אֲפִילּוּ פּוּרְתָּא נָמֵי. אִי דְּלָא נִיחָא לֵיהּ, אֲפִילּוּ טוּבָא נָמֵי לָא. אֲמַר לֵיהּ: סְתָם מְשַׂחֲקִין בְּכַדּוּר, כַּמָּה דְּעָיְילִי טְפֵי – מֵינָח נִיחָא לֵיהּ. לְמֵימְרָא דִּכְהַאי גַּוְונָא כֹּחוֹ הוּא? וּרְמִינְהוּ: הַמְקַדֵּשׁ, וְנָפַל קִידּוּשׁ עַל יָדוֹ אוֹ עַל הַצַּד, וְאַחַר כָּךְ נָפַל לְשׁוֹקֶת – פָּסוּל. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּשׁוֹתֵת. תָּא שְׁמַע: מַחַט שֶׁהָיָה נְתוּנָה עַל הַחֶרֶס, וְהִזָּה עָלֶיהָ – סָפֵק עַל הַמַּחַט הִזָּה, סָפֵק עַל הַחֶרֶס הִזָּה וּמִיצָּה עָלֶיהָ – הַזָּאָתוֹ פָּסוּל. אָמַר רַב חִינָּנָא בַּר יְהוּדָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: ״מָצָא״ אִיתְּמַר. אָמַר רַב פָּפָּא: הַאי מַאן דְּכַפְתֵיהּ לְחַבְרֵיהּ, וְאַשְׁקֵיל עֲלֵיהּ בִּידְקָא דְמַיָּא – גִּירֵי דִידֵיהּ הוּא, וּמִיחַיַּיב. הָנֵי מִילֵּי בְּכֹחַ רִאשׁוֹן, אֲבָל בְּכֹחַ שֵׁנִי – גְּרָמָא בְּעָלְמָא הוּא. וְאָמַר רַב פָּפָּא: זָרַק צְרוֹר לְמַעְלָה וְהָלְכָה לִצְדָדִין וְהָרְגָה – חַיָּיב. אֲמַר לֵיהּ מָר בַּר רַב אָשֵׁי לְרַב פָּפָּא: מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּכֹחוֹ הוּא? אִי כֹּחוֹ – תֵּיזִיל לְעֵיל,בשעתיה - מיד בשעת כפייה מתחיל ואח"כ הולך וחזק: ואפילו הוא - הדוחף עצמו: קדם וסלקו - קודם נפילתו של זה פטור: בעידנא דשדייה יכול לעלות הוא - ופטור על הדחייה ומשום סלוק לא מצית לחיוביה דגרמא בעלמא הוא: ואפילו הוא קדם - הזורק את החץ ורץ לאחר זריקת החץ קודם שיגיע החץ לחבירו ונטל התריס הימנו: סמנין - הראויין לרפאותו: בידו - של הרוג: הלכך - כיון דאם יש שם סמנין הראויין לרפאותו בידו פטרת ליה אפי' אינם בידו אלא שמצויין בשוק לקנות בשעת זריקה הרי אלו כאלו הן בידו ופטור ואפילו לא נמצאו לאחר מכאן: נזדמנו לו סמנין - למוכה אחר המכה ולא קנאן ולא ריפא עצמו: מהו - מי אמרינן הרי היה יכול להתרפאות או דילמא כיון דבשעת זריקה לא הוי סמנין מיחייב דהא מכת מות הוא: הרי יצא מב"ד זכאי - כלומר הואיל וקודם עמדו בדין מצאו לו זכות אין לנו לחייבו: זרק צרור בכותל - ונתכוין להרוג את חבירו וזרק צרור והכה בכותל בכח וחזרה מכחו לאחורי' והרגו חייב דהא נמי כחו הוא: כגון אלו המשחקין בכדור שהרגו - רגילין תינוקות להכות הכדור בכותל בכח כדי שתחזור לאחוריה הרבה ולאחר שזורק הוא רץ וחבירו אוחז את הכדור ומכה אותו בה אם יכול לכוון ההוא דזרק בכותל אשמעינן תנא דאם נתכוין שתהרוג את חבירו בחזרתה לאחוריה ויש בו כדי להמית חייב: כגון אלו המשחקין בכדור שהרגו תוך ד' אמות פטורין - אם היה המוכה עומד בתוך ארבע אמות של כותל ולא הספיקה לחזור ד' אמות עד שמצאתו והרגתו פטור הזורק מגלות: חוץ לד' אמות חייב - גלות: אי דניחא ליה - (שלא) שתחזור יותר: אפי' פורתא נמי - ליחייב גלות דהא הרג בשוגג וטעמא ליכא למיפטריה: ואי לא ניחא ליה - שתחזור כל כך: אפי' טובא נמי - יותר מד' אמות ליפטר דלא נתקיימת מחשבתו דאמר מר (מכות דף ז:) ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ד' אלמא כיון דלא ניחא ליה דניזיל לא: סתם משחקין בכדור כמה דעיילי - ומקרבי לכותל בשעה שזורקין מינח ניחא ליה כדי שתחזור הרבה הלכך בציר מד' אמות לא ניחא ליה דתיזיל. אית דמפרשי האי חייבין ופטורין ממיתה וכגון שהתרו בו: דכי האי גוונא - שחזרה לאחוריה מכח זריקתו חשיב להו כחו: המקדש - מי חטאת באפר נתינת אפר על המים קרי קידוש כדתנן במסכת פרה (פרק ו מ"ב) (הרי קודש) צף על המים: ואח"כ נפל לשוקת - אבן חלולה שהמים נכנסין בו מן המעין דרך נקב שפופרת דכתיב (במדבר י״ט:י״ז) מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי וקא ס"ד דהאי נפל דקתני כגון שנפל על ידו בכח או על הצד כלומר על צד הכלי ומשם ניתז בכח לשוקת וקתני דפסול: בשותת - לא ניתז מכח נפילה ראשונה אלא מעצמו חזר ושתת מידו לשוקת שותת כמו (ברכות דף כב:) מים שותתין על ברכיו קולי"ר בלע"ז שאינו ניתז למרחוק אלא נופל ויורד כנגדו: והזה עליה - ונתכוון להזות עליה לטהרה מטמא מת וההזיה נראית עליה אבל ספק על המחט נפל ההזיה כשיוצאת מידו ספק על החרס הזה תחלה: ומיצה עליה - כלומר ומן החרס חזרה ונתזה עליה וקתני פסולה אלמא לאו כחו היא: מצא אתמר - לאו לשון מצוי דהוה התזה קתני אלא לשון מציאה כלומר ההזאה נמצאת עליה ואין ידוע אם בתחלה הזה עליה או חזר מכח היתוז או שמא לא זה ולא זה אלא על החרס הזה והיה מדרון והלכה ההזאה על המחט דליכא כחו כלל: דכפתיה - קשר ידיו ורגליו על שפת הים: ואשקיל עליה בידקא דמיא - הפנה את מרוצת המים עליו: גיריה דידיה הוא - הן הן חציו והרי הוא כזורק בו חץ וכדמפרש ואזיל שהמים באים בכח ראשון עליו מיד כגון שהניחו סמוך לשפת הים והשפה מדרון: בכח ראשון - כשפינה להם דרך לצד זה מיד נפלו עליו דהוי כחו: אבל בכח שני - שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים מיד בצאתו מגדרותיהן עליו אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם גרמא הוא ולא מכחו: והלכה לצדדין - דרך נפילתה שלא נפלה כנגדו אלא כשהיא חוזרת לארץ היתה מתרחקת לצדדין אבל אם נפלה נוכחה והרגה פטור דלאו כחו הוא אלא היא חוזרת לארץ מאליה: תיזיל לעיל - דהא כלפי מעלה זרקה כנגדו ולא לצדדין:סתם משחקין בכדור כמה דעיילי כו' - לא מסתבר לפרש כלל לענין חיוב מיתה במזיד דאי קאי גברא תוך ארבע אמות ואתרו ביה וקיבל עליו התראה אמאי פטור הא ודאי מתכוין הוא אלא נראה כלשון ראשון שפירש בקונטרס דלענין גלות איירי כדדרשינן שלהי כיצד הרגל (ב"ק ד' כו: ושם) ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע והוא הדין נתכוין לזרוק ד' וזרק ב' כי הכא דסתם משחקין בכדור מתכוין שתלך חוץ לד' אמות ולא תוך ד' אמות ומיהו קשה אי למיפטריה מגלות קאמר פרט למתכוין לזרוק ב' וזרק ד' הא דאמרינן בריש אלו הן הגולין (מכות ד' ז: ושם) (אם בפתע) בלא איבה פרט לשונא בלא צדיה פרט למתכוין לצד זה והלכה לצד אחר ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע והשתא מקרא דואשר לא צדה דכתיב ברישא בפרשת ואלה המשפטים מוקמי בלא צדיה דפרשת ואלה מסעי הוה ליה למעוטי ההוא דדמי טפי לפטור כגון נתכוין לצד זה והלכה לצד אחר ולא נתכוין לזרוק לצד הנרצח ובשלהי כיצד הרגל (ב"ק ד' כו: ושם) פירש בקונטרס לשון אחר דחייב גלות וכן נראה לר"ת ולא לגמרי כפירושו דפירש פרט לנתכוין לזרוק ב' וזרק ד' דלא הוי בכלל כי יזיד דכתיב בתריה אלא פרט דלא הוי בכלל מכה איש ומת דכתיב לעיל מיניה ולהאי פי' לא מתוקמא שמעתין לענין גלות אלא לענין חיוב מיתה כלשון שני שבקונטרס וא"ת ואמאי איצטריך לחייב גלות לנתכוין לזרוק ב' וזרק ד' מהיכא ס"ד דפטור ולפטור ממיתה ודאי לא אתא דפשיטא דשוגג פטור ממיתה וי"ל דהוה פטרינן ליה מבלא צדיה כמו נתכוין לצד זה והלכה לצד אחר ועוד יש לפרש דלעולם נתכוין לזרוק ב' וזרק ד' פטור מגלות ולא קשיא מידי מההיא דמכות דלהכי נקט ברישא לצד זה משום דהתחיל לדרוש קרא דבלא צדיה ברישא והתנא רצה להזכיר הפשוט יותר תחלה וא"ת ואמאי איצטריך בפרק אלו הן הגולין (מכות ד' ז: ושם) (מבשגגה) לפטור נתכוין להרוג בהמה והרג את האדם הא על כרחך היינו או נתכוין לזרוק לצד זה והלכה לצד אחר או נתכוין לזרוק ב' וזרק ד' וי"ל דהתם היו האדם והבהמה זה אצל זה אי נמי כסבור בהמה ונמצא אדם ומיהו תימה הא דפליגי רבי ורבנן בריש אלו הן הגולין (שם) בנשמט הברזל מקתו ומן העץ המתבקע דמר מחייב בהאי ומר מחייב בהאי אמאי חייב הא הוי כמו נתכוין לזרוק ב' וזרק ד' שנתכוין לבקעת עצים שלפניו והלך למרחוק: