סנהדרין י.

פרק א׳ · דיני ממונות

Sanhedrin 10a · Chapter 1: Dinei Mamonot

״פְּלוֹנִי בָּא עַל אִשְׁתִּי״, הוּא וְאַחֵר מִצְטָרְפִין לְהוֹרְגוֹ, אֲבָל לֹא לְהוֹרְגָהּ. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? דִּמְפַלְּגִינַן בְּדִיבּוּרָא? הַיְינוּ הָךְ! מַהוּ דְּתֵימָא: אָדָם קָרוֹב אֵצֶל עַצְמוֹ – אָמְרִינַן, אֵצֶל אִשְׁתּוֹ – לָא אָמְרִינַן. קָא מַשְׁמַע לַן. וְאָמַר רָבָא: ״פְּלוֹנִי בָּא עַל נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה״, וְהוּזַּמּוּ – נֶהֱרָגִין, וְאֵין מְשַׁלְּמִין מָמוֹן. ״בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״, וְהוּזַּמּוּ – נֶהֱרָגִין וּמְשַׁלְּמִין מָמוֹן. מָמוֹן לָזֶה וּנְפָשׁוֹת לָזֶה. וְאָמַר רָבָא: ״פְּלוֹנִי רָבַע הַשּׁוֹר״ וְהוּזַּמּוּ – נֶהֱרָגִין, וְאֵין מְשַׁלְּמִין מָמוֹן. ״שׁוֹרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״ וְהוּזַּמּוּ – נֶהֱרָגִין, וּמְשַׁלְּמִין מָמוֹן. מָמוֹן לָזֶה, וּנְפָשׁוֹת לָזֶה. הָא תּוּ לְמָה לִי? הַיְינוּ הָךְ! מִשּׁוּם דְּקָא בָעֵי בַּעְיָא עִילָּוֵיהּ, דְּבָעֵי רָבָא: ״פְּלוֹנִי רָבַע שׁוֹרִי״, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: אָדָם קָרוֹב אֵצֶל עַצְמוֹ, וְאֵין אָדָם קָרוֹב אֵצֶל מָמוֹנוֹ? אוֹ דִילְמָא אָמְרִינַן: אָדָם קָרוֹב אֵצֶל מָמוֹנוֹ? בָּתַר דְּבַעְיַאּ הֲדַר פַּשְׁטַהּ: אָדָם קָרוֹב אֵצֶל עַצְמוֹ, וְאֵין אָדָם קָרוֹב אֵצֶל מָמוֹנוֹ. מַכּוֹת בִּשְׁלֹשָׁה כּוּ׳. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב הוּנָא: אָמַר קְרָא ״וּשְׁפָטוּם״ – שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם עוֹד אֶחָד. הֲרֵי כָּאן שְׁלֹשָׁה. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וְהִצְדִּיקוּ״ – שְׁנַיִם, ״וְהִרְשִׁיעוּ״ – שְׁנַיִם, הֲרֵי כָּאן שִׁבְעָה? הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ כִּדְעוּלָּא, דְּאָמַר עוּלָּא: רֶמֶז לְעֵדִים זוֹמְמִין מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? רֶמֶז לְעֵדִים זוֹמְמִין?! וְהָא כְּתִיב: ״כַּאֲשֶׁר זָמַם״! אֶלָּא, רֶמֶז לְעֵדִים זוֹמְמִין שֶׁלּוֹקִין מִנַּיִין? דִּכְתִיב: ״וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע״. מִשּׁוּם דְּ״הִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע״, ״וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע״? אֶלָּא, עֵדִים שֶׁהִרְשִׁיעוּ אֶת הַצַּדִּיק, וַאֲתוֹ עֵדֵי אַחֲרִינֵי וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק דְּמֵעִיקָּרָא, וְשַׁוִּינְהוּ לְהָנָךְ רְשָׁעִים, ״וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע״. וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִ״לֹּא תַעֲנֶה״! מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, וְכׇל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? אָמַר אַבָּיֵי: אָתְיָא ״רָשָׁע״ ״רָשָׁע״ מֵחַיָּיבֵי מִיתוֹת. כְּתִיב הָכָא: ״וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע״, וּכְתִיב הָתָם: ״אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת״. מָה לְהַלָּן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, אַף כָּאן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. רָבָא אָמַר: מַלְקוֹת בִּמְקוֹם מִיתָה עוֹמֶדֶת. אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: אִי הָכִי, אוּמְדָּנָא לְמָה לִי? לִמְחֲיֵיהּ, וְאִי מָאֵית – לֵימוּת! אֲמַר לֵיהּ: אָמַר קְרָא: ״וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ״ – כִּי מָחֵית, אַגַּבָּא דְּחָיֵי מָחֵית. אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל עֶשְׂרִים – אֵין מַכִּין אוֹתוֹ אֶלָּא מַכּוֹת הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּלֵּשׁ. וְכַמָּה הֵן? תַּמְנֵי סְרֵי,

פלוני בא על אשתי אבל לא להורגה - לפי שקרוב הוא אצלה ואע"ג דמהימנינן ליה בהאי סהדותא לגבי חבריה לא מהימנינן ליה לגבי אשתו והיינו פלגינן דיבורא דהא חד דיבורא הוא ולגבי האי מהימן ולא מהימן לגבי האי: אצל אשתו לא אמרינן - אדם קרוב לענין פלגינן דיבורא והואיל ומהימן אההוא דיבורא למיקטליה לחבריה ליקטלוה נמי לדידה קמ"ל: נהרגין - משום פלוני: ואין משלמין ממון - טובת הנאת כתובתה שרצו להפסידה מאי טעמא שהרי לא הזכירו שם האשה ולמאן מפסדי: בא על בתו של פלוני נהרגין - משום שניהם שבאו להרוג אותו ואותה: ומשלמין ממון - שבאו להפסידה כתובתה מן האירוסין ומשלמין טובת הנאת כתובה כדין כל זוממי כתובה ולא פליגא דרבא אדרב יוסף דאמר לעיל עדי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון דהתם כיון דניסת הנך תשלומין דכתובה דידה בעו מיהוי וכיון דעלה מקטלי לא משלמי לה ממון אבל היכא דלא ניסת הנך תשלומין דהזמה דאב נינהו דכל שבח נעוריה לאביה והוה ליה ממון לזה לאב ונפשות לזה משום דבועל ונערה מיקטלי: רבע השור - ולא הזכירו שור של מי: ואין משלמין - דמי השור דלא ידעינן מנו: ממון לזה - לבעל השור: ונפשות - בשביל פלוני הרובע: פלוני רבע שורי - הוא ואחר מצטרף עמו: מהו - פלוני ודאי מיקטיל אלא שור מי מיקטיל: מי אמרינן אדם קרוב אצל ממונו - ופלגינן דבורא להימוני אחבריה ולא אשור או דילמא לא אמרינן לענין פלגי דיבורא אדם קרוב אצל ממונו אע"פ דפלגינן ליה לעיל אצל עצמו: הדר פשטה - לא אמרינן אדם קרוב אצל ממונו לענין פלגי דיבורא והשור יסקל וכי אמרינן בתמורה (דף כח.) רובע או נרבע על פי הבעלים אסור לגבוה ומותר להדיוט דאינו נסקל הני מילי היכא דלא העידו הבעלים על הרובע מי הוא או העידו ולא היה עד שני עמהם אבל הכא דגברא מיקטיל על פי בעל השור לא פלגינן דיבורא משום ממון: ושפטום - גבי מלקות כתיב: רמז לעדים זוממין שלוקין - היכא דאין הזמה יכולה להתקיים בהם כגון מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה ונמצאו זוממין והרי הם כהנים אין אומרים יעשה זה בן גרושה תחתיו אלא סופג את הארבעים מנלן: משום - דב"ד הצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות את הרשע צדקת צדיק למה הוזכרה כאן וכי משום צדקת צדיק מתחייב רשע מלקות אלא ודאי עדים (זוממין) רמיזי הכא דאעדים קאי האי והיה אם בן הכות והכי קאמר עדים שהרשיעו צדיק והוזמו והצדיקו עדים אחרונים את הצדיק והרי נעשו רשעים אלו העדים הראשונים וילקו ואם אינו ענין לעדות ממון דהא אין לוקין ומשלמין תניהו ענין לבן גרושה וכיוצא בו: לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו - מאם לא תשמור לעשות וגו' והפלא ה' את מכותך וגו' באלו הן הלוקין (מכות דף יג:): מלקות במקום מיתה עומדת - דכיון דעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות ומיתה זו קנס עליו הכתוב והרי הוא כאחת מן המיתות וכי היכי דסקילה בפני עצמה ושריפה בפני עצמה והרג בפני עצמה הוי נמי מלקות כאחת מן המיתות: אי הכי - דהוא גופיה מיתה הוא: אומדנא למה לי - דקתני באלו הן הלוקין (שם דף כב.) דאומדין אותו אם אינו יכול לקבל ארבעים מלקין אותו לפי מה שיכול לקבל: ונקלה - בשעת שלוקה יהא אחיך שיכה את החי ולא את המת וכיון דמית ליה בפלגא כי מחי על אידך פלגא לאו על החי הוא: אמדוהו לקבל עשרים - וראו שאין יכול לקבל עשרים ואחת ואם יכוהו עשרים ואחת ימות בה: אין מכין אותו אלא - שמונה עשרה דמכות הראויות להשתלש לשלשה חלקים בעינן שמכה שתי ידות מאחוריו ושליש מלפניו ומקרא נפקא לן באלו הן הלוקין (שם דף כג.):

אצל אשתו לא אמרינן - אע"ג דמתני' היא בזה בורר (דף כז:) דבעל כאשתו לענין עדות ס"ד הכא דמחמת מגו דמהימן להורגו מהימן להורגה: משום דהוי לאו שאין בו מעשה - וה"ה דה"מ למימר משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואפ"ה גלי לן והיה אם בן הכות הרשע דלקי ובלבד שלא יוכל לבא לידי חיוב מיתה אבל אם אפשר לו לבא לידי חיוב מיתה לא לקי כדאמר במרובה (בבא קמא דף עד: ושם) תסתיים דרבי אלעזר דאמר הוכחשו בנפש ולבסוף הוזמו אין נהרגין דא"ר אלעזר עדים שהוכחשו בנפש לוקין ואי ס"ד הוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואם תאמר דהכא משמע דלוקין אלאו דלא תענה משום דגלי לן קרא דוהיה אם בן הכות וכן בפ"ק דמכות (דף ב: ושם) גבי מעידים אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה משמע דלכ"ע לקי ובמעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז (שם ד.) הוה נמי לקי לכ"ע אי לאו משום כדי רשעתו ובפ"ק דמכות (שם) גבי מעידים אנו באיש פלוני שחייב מלקות מ' ונמצאו זוממין קאמרי רבנן דאין לוקין אלא מ' ואמרינן בגמרא (שם) האי לא תענה רבנן מאי עבדי ליה מיבעי ליה לאזהרת עדים זוממין וי"ל דהתם ודאי כיון דלקו מ' מכאשר זמם ואי אפשר להלקותם בלא אזהרה דלא ענש הכתוב אא"כ הזהיר והיינו מלא תענה ונמצא הך דלקי מכאשר זמם הוי משום אזהרה דלא תענה ולכך אי אפשר להלקותו פ' על לאו אחד אבל בבן גרושה או בן חלוצה שפיר לקי מלא תענה וכן גבי מאתים זוז אי לאו כדי רשעתו הוי לקי מלא תענה דממון לא בעי אזהרה: וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו - אפי' לרבי יהודה דאית ליה בכל דוכתא לוקין עליו אתי האי שינויא דהא מעדים זוממין יליף לה לר' יהודה בפ"ק דמכות (דף ד:) ואי לאו והיה אם בן הכות הרשע דגלי לן בעדים זוממין ה"א בכל דוכתא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו: רבא אמר מלקות תחת מיתה עומדת - משמע דלית ליה ג"ש דרשע רשע ובמקום אחר מפורש (לקמן סנהדרין דף לג: ושם ד"ה אתיא): מלקות תחת מיתה עומדת - י"מ משום דבני נח אזהרתן זו היא מיתתן וניתנת לישראל מלקות על אזהרתו תחת מיתה דבני נח ועוד י"ל משום דזימנין מתים ע"י מלקות כדתנן באלו הן הגולין (מכות דף ח:) ומת זה תחת ידו ופטור וקשה לשני הפירושים הללו דמאי פריך אי הכי אומדנא למה לי ופי' הקונטרס עיקר: