סנהדריןלב:
טוען את הדף…
טָעוּ – לֹא יְשַׁלְּמוּ? כׇּל שֶׁכֵּן שֶׁתִּנְעוֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוֹוִין! רָבָא אָמַר: מַתְנִיתִין דְּהָכָא בְּדִינֵי קְנָסוֹת, וְאִידַּךְ בְּהוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת. רַב פָּפָּא אָמַר: אִידֵּי וְאִידֵּי בְּהוֹדָאָה וְהַלְוָאָה. כָּאן – בְּדִין מְרוּמֶּה, כָּאן – בְּדִין שֶׁאֵינוֹ מְרוּמֶּה. כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּרֵישׁ לָקִישׁ רָמֵי: כְּתִיב ״בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ״, וּכְתִיב ״צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף״. הָא כֵּיצַד? כָּאן – בְּדִין מְרוּמֶּה, כָּאן – בְּדִין שֶׁאֵין מְרוּמֶּה. רַב אָשֵׁי אָמַר: מַתְנִיתִין כִּדְשַׁנִּין, קְרָאֵי אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִפְשָׁרָה. כִּדְתַנְיָא: ״צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף״ – אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִפְשָׁרָה. כֵּיצַד? שְׁתֵּי סְפִינוֹת עוֹבְרוֹת בַּנָּהָר וּפָגְעוּ זֶה בָּזֶה, אִם עוֹבְרוֹת שְׁתֵּיהֶן – שְׁתֵּיהֶן טוֹבְעוֹת, בְּזֶה אַחַר זֶה – שְׁתֵּיהֶן עוֹבְרוֹת. וְכֵן שְׁנֵי גְּמַלִּים שֶׁהָיוּ עוֹלִים בְּמַעֲלוֹת בֵּית חוֹרוֹן וּפָגְעוּ זֶה בָּזֶה, אִם עָלוּ שְׁנֵיהֶן – שְׁנֵיהֶן נוֹפְלִין, בְּזֶה אַחַר זֶה – שְׁנֵיהֶן עוֹלִין. הָא כֵּיצַד? טְעוּנָה וְשֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה – תִּידָּחֶה שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה מִפְּנֵי טְעוּנָה. קְרוֹבָה וְשֶׁאֵינָהּ קְרוֹבָה – תִּידָּחֶה קְרוֹבָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ קְרוֹבָה. הָיוּ שְׁתֵּיהֶן קְרוֹבוֹת, שְׁתֵּיהֶן רְחוֹקוֹת – הָטֵל פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶן, וּמֵעֲלוֹת שָׂכָר זוֹ לָזוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: ״צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף״ – הַלֵּךְ אַחַר בֵּית דִּין יָפֶה, אַחַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְלוֹד, אַחַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לִבְרוּר חַיִל. תָּנָא: קוֹל רֵיחַיִם בְּבוּרְנִי – שְׁבוּעַ הַבֵּן, שְׁבוּעַ הַבֵּן. אוֹר הַנֵּר בִּבְרוּר חַיִל – מִשְׁתֶּה שָׁם, מִשְׁתֶּה שָׁם. תָּנוּ רַבָּנַן: ״צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף״ – הַלֵּךְ אַחַר חֲכָמִים לִישִׁיבָה. אַחַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְלוֹד, אַחַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לִבְרוּר חַיִל, אַחַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לִפְקִיעִין, אַחַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְיַבְנֶה, אַחַר רַבִּי עֲקִיבָא לִבְנֵי בְרָק, אַחַר רַבִּי מַתְיָא לְרוֹמִי, אַחַר רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן לְסִיכְנִי, אַחַר רַבִּי יוֹסֵי לְצִיפּוֹרִי, אַחַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה לִנְצִיבִין, אַחַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לַגּוֹלָה, אַחַר רַבִּי לְבֵית שְׁעָרִים, אַחַר חֲכָמִים לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית. דִּינֵי מָמוֹנוֹת פּוֹתְחִין כּוּ׳. הֵיכִי אָמְרִינַן? אָמַר רַב יְהוּדָה: הָכִי אָמְרִינַן לְהוּ: מִי יֵימַר כִּדְקָאָמְרִיתוּ? אֲמַר לֵיהּ עוּלָּא: וְהָא חָסְמִינַן לְהוּ? וְלִיחַסְמוּ! מִי לָא תַּנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מַסִּיעִין אֶת הָעֵדִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם כְּדֵי שֶׁתִּיטָּרֵף דַּעְתָּן וְיַחְזְרוּ בָּהֶן? מִי דָּמֵי? הָתָם מִמֵּילָא קָא מִידְּחוּ, הָכָא קָא דָחֵינַן לְהוּ בְּיָדַיִם. אֶלָּא אָמַר עוּלָּא: הָכִי אָמְרִינַן, ״יֵשׁ לְךָ עֵדִים לַהֲזִימָּם?״ אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: וְכִי פּוֹתְחִין בִּזְכוּתוֹ שֶׁל זֶה שֶׁהִיא חוֹבָתוֹ שֶׁל זֶה? וּמִי הָוְיָא חוֹבָתוֹ? וְהָתְנַן: אֵין עֵדִים זוֹמְמִין נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין. הָכִי אָמֵינָא: אִילּוּ שָׁתֵיק הַאי עַד דְּמִיגְמָר דִּינֵיהּ, וּמַיְיתִי עֵדִים וּמַזֵּים לְהוּ, הָוְיָא לֵיהּ חוֹבָתוֹ שֶׁל זֶה. אֶלָּא אָמַר רַבָּה: אָמְרִינַן לֵיהּ, ״יֵשׁ לְךָ עֵדִים לְהַכְחִישָׁן?״ רַב כָּהֲנָא אָמַר: ״מִדִּבְרֵיכֶם נִזְדַּכָּה פְּלוֹנִי״. אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אָמְרִינַן לֵיהּ, ״אִי לָא קְטַלְתְּ לָא תִּדְחַל״. רַב אָשֵׁי אָמַר: ״כׇּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת יָבֹא וִילַמֵּד עָלָיו״. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּאַבָּיֵי וְרָבָא. רַבִּי אוֹמֵר: ״אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אוֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית וְגוֹ׳״ –טעו - ב"ד בדיני ממונות לא ישלמו דדילמא אי שבקת להו לדרוש ולחקור הוה רווחא למילתא ולא הוו טעו: כל שכן שאתה נועל - דמתייראין להפסיד ע"י ב"ד טועין: רבא אמר - תרווייהו בתר תקנתא דרבנן ומתניתין בדיני קנסות דליכא למיחש לנעילת דלת אבל בהודאות והלוואות דאיכא למיחש לנעילת דלת בהודאות והלוואות בדיני מלוה וזה בא לידון בעדי הודאה שהודה לו בפניהם או בעדי הלוואה שהלווהו בפניהם דאיכא למיחש לנעילת דלת: מרומה - שבית דין מכירין בתובע זה שהוא רמאי או מבינים טענת רמאי בדבריו: בצדק תשפוט - ולא כתיב בצדק צדק להזהיר ב"ד לדקדק בו כל כך לדרוש ולחקור: מתנייתא - שפיר איתרצו בחד מהני שינויי אי כרבי חנינא אי כרבא אי כרב פפא: אבל קראי - דרמי להו ריש לקיש לא קשו דצדק צדק לאו לדרישה ולחקירה אתי אלא צדק דין שלך וצדק פשרה שלך לפי ראות עיניך ולא תרדוף את האחד יותר מחבירו: שתיהן טובעות - שתדחוק זו את זו: ואם בזו אחר זו - משתלך אחת אל היבשה עד שתעבור חבירתה ואח"כ תעבור היא: מעלות בית חורון - מקום צר ואין דרך לנטות ימין ושמאל וצריך הא' לנטות לאחוריו עד שמוצא מקום לנטות: אם עולות שתיהן - כגון זה עולה מצד זה וזה עולה מצד זה ופוגעות בראש חודו של הר והבקעה עמוקה מימין ומשמאל: קרובה - לעירה: ומעלות שכר - לאחת ותידחה: קול ריחים - שנשמעין: בבורני - מקום: שבוע הבן שבוע הבן - סימן הוא שיש שם ברית מילה כמכריז ואומר שבוע הבן כאן והריחים סימן לשחיקת סממנין למכת התינוק ושעת גזירת המלכות היה שגזרו שלא למול והיו יראים להוציא קול וקבעו סימן זה: אור הנר בברור חיל - ביום או נרות נראים הרבה בלילה סימן הוא כמו שצועק משתה שם משתה שם ברית מילה קרי שבוע הבן על שם שהוא לסוף שבוע: אחר חכמים לישיבה - בית הוועד ששם בית דין קבוע כגון אחר ר' אליעזר בלוד וכן כולם כל אחד למקומו: לגולה - לפומבדיתא כדתנן בר"ה (דף כב:) עד שרואה כל הגולה לפניו כמדורת אש ואמרינן (שם דף כג.) מאי גולה אמר אביי פומבדיתא שעיקר ישיבת בבל שם היתה: אחר חכמים - סנהדרי גדולה: היכי אמרי' - בפתיחת זכות כשקיבלו עדותן של עדים ודרשום וחקרום ובאין לישא וליתן היכי אמרי' להו לעדים: מי יימר כדקאמריתו - שמא בעצה באתם וזו היא פתיחת הצלה לזה: והא קא חסמינן להו - חוסמין אנו את פיהם כשאנו מכחישין אותן ויחזרו בהן בתוך כדי דיבור: ופרכינן וליחסמו - מאי תיקשי ליחסמו ולהדרי בהו: מי לא תניא מסיעין - היו בית דין את העדים קודם קבלת עדות ממקום למקום ומחדר לחדר כשבאין להעיד אומרים להם לא נקבל כאן אלא כאן וכן משם למקום אחר: אנן דחינן להו - וכתיב (דברים יט) ובערת הרע: שתהא חובתו של זה - לחזר אחר עדי הזמה כדי שיהרגו הראשונים: ופרכינן מי הויא חובתן אי הוו מיתזמי השתא קודם גמר דין והא תנן וכו': הכי קאמינא - היכי מזהרינן להאי לחזר אחר עדי הזמה והא חובתן של אלו היא דדילמא שתיק האי עד דמיגמר דין והדר מייתי להו: להכחישן - כגון אנו ראינו אותו הרוג אחר כך חי וקיים דהויא עדות בטילה דהוא והן פטורין דאין זוממין אלא בעמנו הייתם כדיליף במסכת מכות (דף ה.): רב כהנא אמר - כך פותחין בזכות לאחר קבלת עדות אומר מתוך דבריכם מזדכה פלוני סופו לצאת מבית דין זכאי לפי ראות עינינו ואחר כך נושאין ונותנין: אם לא שטית הנקי - תחילת התנאי לזכות:כאן בדין מרומה. לא שיודעים בו שהוא מרומה דא"כ אין לדונו כלל כדדרשינן בפרק שבועות העדות (שבועות ל:) מדבר שקר תרחק: קול רחיים בבורני - פ"ה שעת גזירת המלכות היה שגזרו שלא למול והיו יראים להוציא קול וקבעו סימן זה וכן משמע בירושלמי דכתובות (פ"א) גבי הגזירה שגזרו ביהודה דקאמר מה סימן היה קול מגרוס בבורני משתה שם אור נר בברור חיל שבוע הבן פירוש קול מגרוס רחיים של גרוסות והא דכתיב בירמיה (כ"ה) והאבדתי מהם קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול רחיים ואור נר איכא למימר שגם בראשונה היו עושין סימנין אלו לשם שמחה: אור הנר בברור חיל - מכאן נהגו להדליק נר במילה ומה שנהגו לפרוש המפה על הפתח משום דאמר בריש המוכר פירות (ב"ב דף צג:) מנהג גדול היה בירושלים כל זמן שהמפה פרוסה על הפתח אורחין נכנסין: היכי אמר להו - פ"ה כשקיבלו עדותן של עדים ואם תאמר א"כ במאי חסמינן להו הא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכ"ת שיחזרו בהן תוך כדי דיבור כפ"ה הא מי יימר כדאמריתו טפי מתוך כדי דיבור וכ"ת דלא חשיב הפסק לימא אחר כדי דיבור אמרי' להו ואף על גב דאין פתיחה זו מועלת ויש לומר דה"מ לשנויי הכי אלא דשפיר משני ועי"ל דעד שלא נחקרה עדותן בב"ד יכולין לומר מבודין אנו כדתניא בתוספתא מיהו בקונטרס פירש דפתיחת זכות לאחר שדרשום וחקרום ובאין לישא וליתן וכפי' משמע בפ' היו בודקין (לקמן סנהדרין ד' מ.) דקתני אם נמצאו דבריהם מכוונים פותחין: