סנהדרין סח.

פרק ז׳ · ארבע מיתות

Sanhedrin 68a · Chapter 7: Arba Mitot

וְהָא רַבִּי עֲקִיבָא מֵרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ גְּמִיר לַהּ? וְהָתַנְיָא: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, נִכְנְסוּ רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵירָיו לְבַקְּרוֹ. הוּא יוֹשֵׁב בְּקִינוֹף שֶׁלּוֹ, וְהֵן יוֹשְׁבִין בִּטְרַקְלִין שֶׁלּוֹ. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וְנִכְנַס הוּרְקָנוֹס בְּנוֹ לַחְלוֹץ תְּפִלָּיו. גָּעַר בּוֹ וְיָצָא בִּנְזִיפָה. אָמַר לָהֶן לַחֲבֵירָיו: כִּמְדוּמֶּה אֲנִי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אַבָּא נִטְרְפָה. אָמַר לָהֶן: דַּעְתּוֹ וְדַעַת אִמּוֹ נִטְרְפָה! הֵיאַךְ מַנִּיחִין אִיסּוּר סְקִילָה וְעוֹסְקִין בְּאִיסּוּר שְׁבוּת? כֵּיוָן שֶׁרָאוּ חֲכָמִים שֶׁדַּעְתּוֹ מְיוּשֶּׁבֶת עָלָיו, נִכְנְסוּ וְיָשְׁבוּ לְפָנָיו מֵרָחוֹק אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר לָהֶם: לָמָּה בָּאתֶם? אָמְרוּ לוֹ: לִלְמוֹד תּוֹרָה בָּאנוּ. אָמַר לָהֶם: וְעַד עַכְשָׁיו לָמָּה לֹא בָּאתֶם? אָמְרוּ לוֹ: לֹא הָיָה לָנוּ פְּנַאי. אָמַר לָהֶן: תָּמֵיהַּ אֲנִי אִם יָמוּתוּ מִיתַת עַצְמָן. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: שֶׁלִּי מַהוּ? אָמַר לוֹ: שֶׁלְּךָ קָשָׁה מִשֶּׁלָּהֶן. נָטַל שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו וְהִנִּיחָן עַל לִבּוֹ, אָמַר: אוֹי לָכֶם שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתַיי, שֶׁהֵן כִּשְׁתֵּי סִפְרֵי תוֹרָה שֶׁנִּגְלָלִין! הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי, וְהַרְבֵּה תּוֹרָה לִימַּדְתִּי. הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי, וְלֹא חִסַּרְתִּי מֵרַבּוֹתַי אֲפִילּוּ כַּכֶּלֶב הַמְּלַקֵּק מִן הַיָּם. הַרְבֵּה תּוֹרָה לִימַּדְתִּי, וְלֹא חִסְּרוּנִי תַּלְמִידַי אֶלָּא כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֲנִי שׁוֹנֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת בְּבַהֶרֶת עַזָּה, וְלֹא הָיָה אָדָם שׁוֹאֲלֵנִי בָּהֶן דָּבָר מֵעוֹלָם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֲנִי שׁוֹנֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת, וְאָמְרִי לַהּ: שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הֲלָכוֹת, בִּנְטִיעַת קִשּׁוּאִין, וְלֹא הָיָה אָדָם שׁוֹאֲלֵנִי בָּהֶן דָּבָר מֵעוֹלָם, חוּץ מֵעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף. פַּעַם אַחַת אֲנִי וָהוּא מְהַלְּכִין הָיִינוּ בַּדֶּרֶךְ, אָמַר לִי: רַבִּי, לַמְּדֵנִי בִּנְטִיעַת קִשּׁוּאִין. אָמַרְתִּי דָּבָר אֶחָד, נִתְמַלְּאָה כׇּל הַשָּׂדֶה קִשּׁוּאִין. אֲמַר לִי: רַבִּי, לִמַּדְתַּנִי נְטִיעָתָן, לַמְּדֵנִי עֲקִירָתָן. אָמַרְתִּי דָּבָר אֶחָד, נִתְקַבְּצוּ כּוּלָּן לְמָקוֹם אֶחָד. אָמְרוּ לוֹ: הַכַּדּוּר וְהָאִמּוּם וְהַקָּמֵיעַ וּצְרוֹר הַמַּרְגָּלִיּוֹת וּמִשְׁקוֹלֶת קְטַנָּה, מַהוּ? אָמַר לָהֶן: הֵן טְמֵאִין, וְטַהֲרָתָן בְּמָה שֶׁהֵן. מִנְעָל שֶׁעַל גַּבֵּי הָאִמּוּם, מַהוּ? אָמַר לָהֶן: הוּא טָהוֹר, וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְּטׇהֳרָה. עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: הוּתַּר הַנֶּדֶר, הוּתַּר הַנֶּדֶר! לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת פָּגַע בּוֹ רַבִּי עֲקִיבָא בֵּין קֵסָרִי לְלוֹד. הָיָה מַכֶּה בִּבְשָׂרוֹ עַד שֶׁדָּמוֹ שׁוֹתֵת לָאָרֶץ. פָּתַח עָלָיו בְּשׁוּרָה וְאָמַר: אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו. הַרְבֵּה מָעוֹת יֵשׁ לִי וְאֵין לִי שׁוּלְחָנִי לְהַרְצוֹתָן. אַלְמָא, מֵרַבִּי אֱלִיעֶזֶר גַּמְרַהּ? גַּמְרַהּ מֵרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְלָא סַבְרַהּ. הֲדַר גַּמְרַהּ מֵרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְאַסְבְּרַהּ נִיהֲלֵיהּ. הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָאֲנַן תְּנַן: הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה – חַיָּיב! לְהִתְלַמֵּד שָׁאנֵי, דְּאָמַר מָר: ״לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת״ – לַעֲשׂוֹת אִי אַתָּה לָמֵד, אֲבָל אַתָּה לָמֵד לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת. הֲדַרַן עֲלָךְ אַרְבַּע מִיתוֹת

והא - מילתא דלקיטת קשואין: ר"ע מר' יהושע גמר לה - בתמיה: קינוף - ארבעה עמודים וכילה פרוסה עליהם כדאמרי' בסוכה (דף י.): לחלוץ תפיליו - של אביו דקסבר שבת לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחן שמא יצא בהן לרשות הרבים: שדעתו של אבא נטרפה - וקרוב הוא למות שאילו היתה דעתו מיושבת היה חולץ תפיליו: איסור סקילה - הדלקת הנר והטמנת חמין ועוסקין בדבר שאינו אלא איסור שבות דמניח תפילין בשבת אין כאן איסור מלאכה ואפילו יצא לרשות הרבים דהא דרך מלבוש הוא ותכשיטין הוא לו בחול: ברחוק ארבע אמות - מפני הנדוי שברכוהו במחלוקת תנורו של עכנאי בבבא מציעא (דף נט:): שלו מהו - במה תהא מיתתו: שלך קשה משלהן - מפני שלבך פתוח כאולם ואילו שמשתני היית למד תורה הרבה: נטל - ר"א שתי זרועותיו: שנגללין - כשגוללין ספר תורה והכתב מכוסה כך תתעלם ותתכסה תורה שבלבי כשאמות לפי שלא שמשוני ולמדו ממני: ולא חסרתי מרבותי ככלב המלקק מן הים - לפי חכמתם שהיתה גדולה אין למודי עולה לחסרם ולקבל מהם חכמה אלא מעט ככלב המלקק מן הים וכן תלמידי לא חסרוני ולא קבלו מחכמתי לחסר את יתרון חכמתי מהם אפי' כמו שמחסר המכחול בשפופרת בטבול אחד: ולא חסרתי - כלומר לא חסרתים מחכמתם ממה שהיו מתחילה גדולים יותר ממני וגם עתה גדולים הם ממני לפי שלא למדתי מחכמתם כי אם מעט מהם: שפופרת - קנה שנותנין בה כחול קיסם של עץ או של כסף שתוחבין מכחול בתוכו ומטבלו בכחול ומוציאו: בבהרת עזה - בהלכות מראות נגעים: בנטיעת קשואים - הלכות מיני כשפים שעל ידיהם נתמלא כל השדה קשואים: אמרו לו הכדור והאימוס וכו' - כדור פלוט"ה מחופה עור ומלאה מתוכו צמר של איל בדוחק וכן אימוס שלהם של עור היה כעין מנעל וממולא מתוכו שער ופיו תפור ובו היו עושין המנעלים כמו שעושין הרצענין שלנו בדפוס של עץ: הקמיע - של עור וממולא מתוכו ותלאהו בצואר לנוי: משקולת קטנה - כעין אונקיא שעושין מעופרת ומחפין אותה בעור כדי שלא תחסר אבל משקולת גדולה אין דרכה לחפותה בעור: וצרור המרגלית - תופרין המרגלית בעור ותולין אותו בצואר בהמה לרפואה: מהו - לפי שנחלקו באלו רבי אליעזר וחכמים בסדר טהרות (כלים פכ"ג) וחכמים אומרים אינן מקבלין טומאה לפי שכלי עור אין מקבל טומאה אלא אם כן יש לו בית קיבול דהא איתקש לשק והני הואיל וקבולן נעשית למלאותן מלוי בתוכו עולמית לא שמיה קבול ורבי אליעזר אומר מקבל טומאה דבית קיבול העשוי למלאות שמיה קבול ועוד נחלקו בכדור ובאימוס שנקרעו ונראה חלל שלהם דמודו רבנן דמקבלי טומאה דהא איכא בית קיבול ופליגי לענין טבילה שחכ"א מה שבתוכו חוצץ ור' אליעזר אומר מה שבתוכו אינו חוצץ דכולי חד כלי הוא ובשעת פטירתו היו רוצין לידע אם חזר בו ושאלוהו מה אתה אומר באותן שני המחלוקות אמר להם טמאים אפילו שלמים והטומאה נוגעת מבחוץ: וטהרתן במה שהן - כלומר אם נקרעו שחכמים מודים שמקבלין טומאה וחלוקין עלי לומר שהמלוי חוצץ ועומד אני בדברי שהמלוי אינו חוצץ שמטבילן כמות שהן: מנעל שעל גבי אימוס מהו - שאף בו נחלקו בתוספתא דטהרות חכמים אומרין הואיל ואינו מחוסר מלאכה הצריכה אומן שהדיוט יכול לסלקו מעל האימוס כבר שם כלי עליו וטמא ור"א מטהר שעדיין לא נגמרה מלאכתו: הותר הנדר - שברכוהו: בין קסרי ללוד - שהיו נושאין את מטתו מקסרי ללוד: פתח עליו בשורה - שהיו עושין שורה סביבות המטה להספד: הרבה מעות יש לי - להחליף: ואין לי שולחני להרצותן - כלומר הרבה שאלות יש לי לשאול ואין למי לשאול: היכי עביד - רבי אליעזר הכי שעשה מעשה בנטיעת קשואין: להתלמד - בהם ר"ע הוא דעבד ר' אליעזר:

לחלוץ תפילין - פ"ה של ר' אליעזר אע"ג דלא היה ר"א זז ממקום אחד קרי ליה איסור שבות דכל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו לחצר וה"ה אפי' יושב במקום א' אסור: היאך מניחין איסור סקילה - משמע דמדליקין ואחר כך חולצין וקשה דבפרק במה מדליקין (שבת דף לה: ושם) משמע איפכא דתניא שלישית להדליק את הנר דברי רבי נתן ר' יהודה אומר שלישית לחלוץ תפילין ופ"ה התם ומדליק ברביעית ואין לומר ומדליק בשניה מדקאמר התם בתר הכי שניה להדליק כמאן לא כר' נתן ולא כרבי יהודה הנשיא וגם אין לומר שמדליק בשלישית וה"ק שלישית אף לחלוץ תפילין ולעולם מדליק ברישא מדקאמר התם שלישית להדליק ומוקי לה כרבי נתן ולא כרבי יהודה הנשיא ועוד קשה אטו הורקנוס לא ידע מנהגו וי"ל דודאי תפילין ברישא אלא שבאותה שעה איחרו להדליק מפני שהיו טרודין בחוליו ולכך היה גוער בו: וטהרתן במה שהן - פ"ה דנחלקו לענין טבילה בנקרעו אי חוצץ מה שבתוכו או לא ובהדיא לא אשכחן פלוגתא אלא בפ' כ"ג דכלים תנן הכדור והאימוס והקמיע ותפילין שנקרעו הנוגע בהן טמא במה שבתוכו טהור אלמא אין תוכו חשוב חיבור ותניא בתוספתא ר' יהושע ב"ק אומר משום ר' אליעזר אף מטבילין כמו שהן אלמא מדלא חייץ בטבילה ש"מ דהוי חיבור: היה מכה בבשרו - ומשום שרט לנפש (ויקרא י״ט:כ״ח) ליכא דמשום תורה קעביד כדאמר הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן: