סנהדרין צד.

פרק יא׳ · חלק

Sanhedrin 94a · Chapter 11: Chelek

אִינְהוּ עֲדִיפִי מִינֵּיהּ, וְאִיהוּ עֲדִיף מִנַּיְיהוּ. אִינְהוּ עֲדִיפִי מִינֵּיהּ – דְּאִינְהוּ נְבִיאֵי, וְאִיהוּ לָאו נְבִיָּא. וְאִיהוּ עֲדִיף מִנַּיְיהוּ – דְּאִיהוּ חֲזָא, וְאִינְהוּ לָא חֲזוֹ. וְכִי מֵאַחַר דְּלָא חֲזוֹ, מַאי טַעְמָא אִיבְּעוּת? אַף עַל גַּב דְּאִינְהוּ לָא חֲזוֹ מִידֵּי, מַזָּלַיְיהוּ חָזֵי. אָמַר רָבִינָא: שְׁמַע מִינַּהּ הַאי מַאן דְּמִבְּעִית, אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ לָא חָזֵי, מַזָּלֵיהּ חָזֵי. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? לִינְשׁוֹף מִדּוּכְתֵּיהּ אַרְבְּעָה גַּרְמִידֵי. אִי נָמֵי, לִיקְרֵי קְרִיַּת שְׁמַע. וְאִי קָאֵי בִּמְקוֹם הַטִּנּוֹפֶת, לֵימָא הָכִי: ״עִיזָּא דְּבֵי טַבָּחָא שַׁמִּינָא מִינַּאי״. ״לְםַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא בְּצִיפּוֹרִי, מִפְּנֵי מָה כׇּל מֵם שֶׁבְּאֶמְצַע תֵּיבָה פָּתוּחַ, וְזֶה סָתוּם? בִּיקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת חִזְקִיָּהוּ מָשִׁיחַ, וְסַנְחֵרִיב גּוֹג וּמָגוֹג. אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמָה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר כַּמָּה שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת לְפָנֶיךָ – לֹא עֲשִׂיתוֹ מָשִׁיחַ, חִזְקִיָּה שֶׁעָשִׂיתָ לוֹ כׇּל הַנִּסִּים הַלָּלוּ וְלֹא אָמַר שִׁירָה לְפָנֶיךָ – תַּעֲשֵׂהוּ מָשִׁיחַ? לְכָךְ נִסְתַּתֵּם. מִיָּד פָּתְחָה הָאָרֶץ וְאָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְפָנֶיךָ שִׁירָה תַּחַת צַדִּיק זֶה, וַעֲשֵׂהוּ מָשִׁיחַ. פָּתְחָה וְאָמְרָה שִׁירָה לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק וְגוֹ׳״. אָמַר שַׂר הָעוֹלָם לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, צִבְיוֹנוֹ עֲשֵׂה לַצַּדִּיק זֶה! יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: רָזִי לִי, רָזִי לִי. אָמַר נָבִיא: אוֹי לִי, אוֹי לִי, עַד מָתַי? יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״בֹּגְדִים בָּגָדוּ וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ״. וְאָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִצְחָק: עַד דְּאָתוּ בָּזוֹזֵי וּבָזוֹזֵי דְּבָזוֹזֵי. ״מַשָּׂא דּוּמָה אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ מַלְאָךְ הַמְמוּנֶּה עַל הָרוּחוֹת דּוּמָה שְׁמוֹ. נִתְקַבְּצוּ כׇּל הָרוּחוֹת אֵצֶל דּוּמָה, אָמְרוּ לוֹ: ״שֹׁמֵר, מַה מִּלַּיְלָה? שֹׁמֵר, מַה מִּלֵּיל?״ ״אָמַר שֹׁמֵר אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ״. תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי פַּפְּיָיס: גְּנַאי הוּא לְחִזְקִיָּה וְסִייעָתוֹ שֶׁלֹּא אָמְרוּ שִׁירָה, עַד שֶׁפָּתְחָה הָאָרֶץ וְאָמְרָה שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק וְגוֹ׳״. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה׳ אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם״. תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי פַּפְּיָיס: גְּנַאי הוּא לְמֹשֶׁה וְשִׁשִּׁים רִיבּוֹא שֶׁלֹּא אָמְרוּ ״בָּרוּךְ״ עַד שֶׁבָּא יִתְרוֹ וְאָמַר ״בָּרוּךְ ה׳״. ״וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ״ – רַב וּשְׁמוּאֵל. רַב אָמַר: שֶׁהֶעֱבִיר חֶרֶב חַדָּה עַל בְּשָׂרוֹ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שֶׁנַּעֲשָׂה חִדּוּדִים חִדּוּדִים כׇּל בְּשָׂרוֹ. אָמַר רַב: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי, גִּיּוֹרָא עַד עַשְׂרָה דָּרֵי לָא תִּבְזֵה אַרְמַאי קַמֵּיהּ. ״לָכֵן יְשַׁלַּח הָאָדוֹן ה׳ צְבָאוֹת בְּמִשְׁמַנָּיו רָזוֹן״. מַאי ״בְּמִשְׁמַנָּיו רָזוֹן״? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָבֹא חִזְקִיָּהוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁמוֹנָה שֵׁמוֹת, וְיִפָּרַע מִסַּנְחֵרִיב שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁמוֹנָה שֵׁמוֹת. חִזְקִיָּה, דִּכְתִיב: ״כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ בֵּן נִתַּן לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִי עַד שַׂר שָׁלוֹם״. וְהָאִיכָּא ״חִזְקִיָּה״? שֶׁחִזְּקוֹ יָהּ. דָּבָר אַחֵר: ״חִזְקִיָּה״ – שֶׁחִיזֵּק אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. סַנְחֵרִיב, דִּכְתִיב בֵּיהּ: תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר, פִּלְנְאֶסֶר, שַׁלְמַנְאֶסֶר, פּוֹל, סַרְגוֹן, אׇסְנַפַּר רַבָּא וְיַקִּירָא. וְהָאִיכָּא ״סַנְחֵרִיב״? שֶׁסִּיחָתוֹ רִיב. דָּבָר אַחֵר: שֶׁסָּח וְנִיחֵר דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה זָכָה אוֹתוֹ רָשָׁע לִקְרוֹתוֹ ״אׇסְנַפַּר רַבָּא וְיַקִּירָא״? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא סִיפֵּר בִּגְנוּתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַד בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם״. רַב וּשְׁמוּאֵל: חַד אָמַר מֶלֶךְ פִּקֵּחַ הָיָה, וְחַד אָמַר מֶלֶךְ טִיפֵּשׁ הָיָה. לְמַאן דְּאָמַר מֶלֶךְ פִּקֵּחַ הָיָה – אִי אָמֵינָא לְהוּ ״עֲדִיפָא מֵאַרְעַיְיכוּ״, אָמְרוּ ״קָא מְשַׁקְּרַתְּ״. וּמַאן דְּאָמַר מֶלֶךְ טִיפֵּשׁ הָיָה – אִם כֵּן, מַאי רְבוּתֵיהּ? לְהֵיכָא אַגְּלִי לְהוּ? מָר זוּטְרָא אָמַר: לְאַפְרִיקִי, וְרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: לְהָרֵי סְלוּג. אֲבָל יִשְׂרָאֵל סִפְּרוּ בִּגְנוּתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כִּי מְטוֹ שׂוֹשׂ, אָמְרִי: שָׁוְיָא כִּי אַרְעִין. כִּי מְטוֹ עָלְמִין, אֲמַרוּ: כְּעָלְמִין. כִּי מְטוֹ שׂוֹשׂ תְּרֵי, אָמְרִי: עַל חַד תְּרֵין. ״וְתַחַת כְּבֹדוֹ [יֵקַד] יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תַּחַת כְּבוֹדוֹ, וְלֹא כְּבוֹדוֹ מַמָּשׁ. כִּי הָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן קָרֵי לֵיהּ לְמָאנֵיהּ ״מְכַבְּדוֹתַי״. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: תַּחַת כְּבוֹדוֹ מַמָּשׁ, כִּשְׂרֵיפַת בְּנֵי אַהֲרֹן. מָה לְהַלָּן שְׂרֵיפַת נְשָׁמָה וְגוּף קַיָּים, אַף כָּאן שְׂרֵיפַת נְשָׁמָה וְגוּף קַיָּים. תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה: פַּרְעֹה שֶׁחֵירַף בְּעַצְמוֹ, נִפְרַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמֶּנּוּ בְּעַצְמוֹ. סַנְחֵרִיב שֶׁחֵירַף

אינהו עדיפי מיניה וכו' - איידי דגררא בעלמא קתני הכא ומילתא באפי נפשה היא וברוב ספרים אינה כתובה: מ"ט איבעות - דכתיב אבל חרדה גדולה נפלה עליהם: לנשוף - לדלוג: במקום הטנופת - דלא מצי קרי: לימא הכי - לחש כלומר לך אצל העזים והניחני: מ"ם שבתיבת למרבה המשרה סתום לכך נסתם לומר נסתמו הדברים שעלו במחשבה ולא נעשה ל"א שביקש הקב"ה לסתום צרותיהן של ישראל שבקש לעשותו משיח ומורי רבי פירש לפי שנסתם פיו של חזקיה ולא אמר שירה: כל הנסים הללו - שניצל מסנחריב ונתרפא מחליו: שר העולם - מלאך שכל העולם מסור בידו: רזי לי רזי לי - נסתרות שלי הן ואני יודע על מה מעכב: אמר נביא אוי לי עד מתי - יבא משיח: עד דאתי בזוזי ובזוזי דבזוזי - עד שנתבזזו שונאי ישראל כמה פעמים: שר הרוחות - שהנשמות נפקדות אצלו והיינו משא דומה כך אמר דומה אלי קורין הרוחות על עסקי שעיר עשו ואומר לי שומר מה מלילה הקב"ה שהוא שומר מה אומר מן הגלות שהוא כלילה: שומר מה מליל - מה דבר מתי קץ הגאולה מליל זה: אתא בקר - בתמיה ואית ספרים דלא כתיב בהו ונכון אמר להם השר כך אמר שומר הקב"ה אתא בקר גאולה תבא וגם לילה אבל מתחלה תהיה גלות הרבה ל"א שיגאלו ויבנה מקדש שני ויחזרו ויגלו גלות זה ל"א וגם לילה לרשעים וכן תרגומו מוכיח אית אגר לצדיקיא ואית פורענות לרשיעיא: אם תבעיון - אם תבקשו להגאל: בעיו - בקשו רחמים: שובו - בתשובה ואתיו לגאולה: גנאי הוא - דבר מגונה עשו: חרב חדה - שמל את עצמו ונתגייר: חדודין חדודין - קמטין קמטין שהיה מיצר מאד על מפלת מצרים: גיורא עד עשרה דרי - הכי הוא משל בני אדם ומיהו יתרו לאו עשירי הוה: פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום: שחיזק ישראל - העוסקין בתורה כדלקמן: תגלת פלאסר - שם אחד הוא דכתיב בימי פקח בן רמליה בא תגלת פלאסר מלך אשור: אסנפר חד רבא חד ויקירא חד: כלפי מעלה - כדלקמן שחירף ע"י מלאך: אל ארץ כארצכם - ולא אמר מוטבת מארצכם: קא משקרת - שהרי אין ארץ מעולה הימנה ולכן לא אמר מוטבת מארצכם: להיכא אגלינהו - סנחריב לעשרת השבטים דכתיב (מלכים ב י״ח:י״א) וינחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי הי נינהו אותן מקומות: אבל ישראל - כי אגלינהו סנחריב ספרו בגנותה של א"י דכי מטו לאותו מקום ששמו שוש אמרו שויא לארעין זאת הארץ שויא לארצנו וכשבאו למקום ששמו עלמין אמרו כי עלמין זה המקום שוה לירושלים שנקראת בית עולמים: כשבאו למקום ששמו שוש תרי אמרו על חד תרין - כלומר זה יפה פי שנים כמקומנו ועל שם כך נקראו כל אותן מקומות כך: ה"ג תחת כבודו ולא כבודו ממש - דכבודו ממש משמע בשרו וגופו תחת כבודו משמע תחת הגוף והבשר כלומר נשמה שבתוך הגוף והשתא אמר תחת כבודו ולא כבודו ממש נשמה שבתוך הגוף אלא האי כבודו היינו בגדיו דתחת בגדיהם נשרפו וכי הא דרבי יוחנן וכו' דכל הגוף נשרף תחת הבגדים ולא גרסי' תחת כבודו ולא תחת כבודו ממש דמשמע דמקרא נפקא לזה דהאי תחת כבודו לא תחת כבודו ממש ומהיכא תיפוק ליה האי אבל השתא דדרשא בעלמא דריש ליה: תחת כבודו ממש - תחת גופו ממש שהגוף קיים ונשמה נשרפת: בעצמו - הוא עצמו ולא ע"י שליח לא היה ביזוי כל כך ולכך הקב"ה כמו כן נפרע ממנו בעצמו ולא נתבייש כל כך דאינו דומה מתבייש מן הגדול למתבייש מן הקטן: