סנהדרין צב.

פרק יא׳ · חלק

Sanhedrin 92a · Chapter 11: Chelek

יִקְּבֻהוּ לְאוֹם״, וְאֵין לְאוֹם אֶלָּא עוּבָּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְאֹם מִלְּאֹם יֶאֱמָץ״. וְאֵין קַבֹּה אֶלָּא קְלָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל״. וְאֵין בַּר אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף״. עוּלָּא בַּר יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מְנַקְּבִין אוֹתוֹ כִּכְבָרָה. כְּתִיב הָכָא: ״יִקְּבֻהוּ לְאוֹם״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ״. וַאֲמַר אַבָּיֵי: כִּי אוּכְלָא דְקַצָּרֵי. וְאִם לִמְּדוֹ, מָה שְׂכָרוֹ? אָמַר רָבָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: זוֹכֶה לִבְרָכוֹת כְּיוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר״. וְאֵין מַשְׁבִּיר אֶלָּא יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיוֹסֵף הוּא [הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא] הַמַּשְׁבִּיר לְכׇל עַם הָאָרֶץ״. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: כׇּל הַמְלַמֵּד תּוֹרָה בְּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה וּמְלַמְּדָהּ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶה״. אָמַר רָבָא: מִנַּיִין לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת״. ״יְחִי רְאוּבֵן״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״וְאַל יָמֹת״ – לָעוֹלָם הַבָּא. רָבִינָא אָמַר מֵהָכָא: ״וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם״. רַב אָשֵׁי אָמַר מֵהָכָא: ״וְאַתָּה לֵךְ [לַקֵּץ] וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל פַּרְנָס שֶׁמַּנְהִיג אֶת הַצִּבּוּר בְּנַחַת, זוֹכֶה וּמַנְהִיגָם לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם וְעַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גְּדוֹלָה דֵּעָה, שֶׁנִּיתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי אֵל דֵּעוֹת ה׳״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גָּדוֹל מִקְדָּשׁ שֶׁנִּיתַּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פָּעַלְתָּ ה׳ מִקְּדָשׁ ה׳ כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ״. מַתְקֵיף לַהּ רַב אַדָּא קַרְחִינָאָה: אֶלָּא מֵעַתָּה, גְּדוֹלָה נְקָמָה שֶׁנִּיתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, דִּכְתִיב: ״אֵל נְקָמוֹת ה׳ אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיַע״! אֲמַר לֵיהּ: לְמִילְּתֵיהּ הָכִי נָמֵי, כִּדְעוּלָּא. דְּאָמַר עוּלָּא: שְׁתֵּי הוֹפָעָיוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת לְמִידָּה טוֹבָה, וְאַחַת לְמִדַּת פּוּרְעָנוּת. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה, כְּאִילּוּ נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו, שֶׁזֶּה נִיתַּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, וְזֶה נִיתַּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה, לְסוֹף מִתְעַשֵּׁר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כׇּל הוֹן יָקָר וְנָעִים״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה אָסוּר לְרַחֵם עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַנּוֹתֵן פִּיתּוֹ לְמִי שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה, יִסּוּרִין בָּאִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ אֵין תְּבוּנָה בּוֹ״. וְאֵין מָזוֹר אֶלָּא יִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּרְא אֶפְרַיִם אֶת חׇלְיוֹ וִיהוּדָה אֶת מְזֹרוֹ״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה, לְסוֹף גּוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל בַּיִת שֶׁאֵין דִּבְרֵי תוֹרָה נִשְׁמָעִים בּוֹ בַּלַּיְלָה, אֵשׁ אוֹכַלְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו תְּאׇכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח יֵרַע שָׂרִיד בְּאׇהֳלוֹ״. אֵין שָׂרִיד אֶלָּא תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה׳ קֹרֵא״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל שֶׁאֵינוֹ מְהַנֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִנְּכָסָיו, אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵין שָׂרִיד לְאׇכְלוֹ עַל כֵּן לֹא יָחִיל טוּבוֹ״. אֵין ״שָׂרִיד״ אֶלָּא תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה׳ קֹרֵא״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל שֶׁאֵינוֹ מְשַׁיֵּיר פַּת עַל שֻׁלְחָנוֹ, אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵין שָׂרִיד לְאׇכְלוֹ עַל כֵּן לֹא יָחִיל טוּבוֹ״. וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַמְשַׁיַּיר פְּתִיתִים עַל שֻׁלְחָנוֹ כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ״! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִיכָּא שְׁלֵימָה בַּהֲדֵיהּ, הָא דְּלֵיכָּא שְׁלֵימָה בַּהֲדֵיהּ. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַמַּחְלִיף בְּדִיבּוּרוֹ כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. כְּתִיב הָכָא: ״וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ״, וּכְתִיב הָתָם: ״הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּעֶרְוָה, קַשְׁתּוֹ נִנְעֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם הָוֵי קָבֵל וְקַיָּים. אָמַר רַבִּי זֵירָא: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, בַּיִת אָפֵל אֵין פּוֹתְחִין לוֹ חַלּוֹנוֹת לִרְאוֹת נִגְעוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רַבִּי טָבִי אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: מַאי דִּכְתִיב ״שְׁאוֹל וְעֹצֶר רָחַם אֶרֶץ לֹא שָׂבְעָה מַּיִם״? וְכִי מָה עִנְיַן שְׁאוֹל אֵצֶל רֶחֶם? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: מָה רֶחֶם מַכְנִיס וּמוֹצִיא, אַף שְׁאוֹל מַכְנִיס וּמוֹצִיא. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וְחוֹמֶר: וּמָה רֶחֶם שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ בַּחֲשַׁאי, מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת; שְׁאוֹל שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ בְּקוֹלוֹת, אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת? מִיכָּן תְּשׁוּבָה לָאוֹמְרִין: אֵין תְּחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: צַדִּיקִים שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחְיוֹתָן אֵינָן חוֹזְרִין לַעֲפָרָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַים קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כׇּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלָיִם״. מָה קָדוֹשׁ לְעוֹלָם קַיָּים – אַף הֵם לְעוֹלָם קַיָּימִין.

יקבוהו - מנקבים אותו לשון (מלכים ב י״ב:י׳) ויקוב חור בדלתו: אוכלא דקצרי - כלי של כובסין שהוא מנוקב ומזלפין בו מים על הבגדים: ומרוה גם הוא יורה - מי שמרווה את תלמידו בדבר הלכה גם הוא יורה לעולם הבא ל"א ומרוה לשון מורה: ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד וגו' - רמז לו שימות ויעמוד לאחר מכן לקץ הימין לקץ שעתיד הקב"ה להחזיר ימינו לפניו שהרי השיב אחור ימינו: מרחמם בעוה"ז ינהגם לעוה"ב: שתי אותיות של שם - כך שמעתי. ל"א כל שמות על שם דאמרי' בעלמא (חגיגה דף טז.) צבאות אות הוא בצבא שלו קרי להו אותיות לשון מופלא: גדול מקדש - חשוב הוא: למילתיה הכי נמי - דגדולה היא וכדעולא: שתי הופעיות - דכתיב אל נקמות ה' אל נקמות הופיע ואיכא תרי נקמות וחדא הופעה בתרוייהו ודמי כמאן דאיכא אכל נקמה ונקמה חדא הופעה: חדא לטובה - של ישראל שסילק שכינתו מאומות העולם ובא על ישראל וקרי ליה נקמות משום דתגמול טוב הוא שזכו לשכינה על שאמרו נעשה ונשמע ונקמה היינו תגמול ואחת לפורענות לעובדי כוכבים שנפרע מהן ליום הדין כדאמרינן בפרק קמא דמסכת ע"ז (דף ד.) נוקם ה' ובעל חמה לעכו"ם שהוא בעצמו ובכבודו נפרע מהן והיינו הופעה: ובדעת - מפני הדעת מלאו כל החדרים הון: בשביל לחמך שנתת למי שאין בו דעה ישימו מזור תחתיך: כל חשך טמון לצפוניו - כל לילה צפון ונחבא ממצפוני התורה שאין דברי תורה נשמעין באותו בית: תאכלהו אש לא נופח - זה אשו של גיהנם שאין צריך נפוח: ירע שריד באהלו - מי שרע בעיניו שיש שריד באהלו: כל שאינו משייר פתיתין - דצריך לשייר כדכתיב אכול והותר (מלכים ב ד): והא אמר רבי אלעזר כל המשייר פתיתין על שולחנו כאילו עובד ע"ז שנאמר העורכים לגד שולחן - שכן עושין שמניחין שלחן ערוך במאכל ומשתה לשם אותה ע"ז שקורין גד וממלאים כוסות של מרקחים נסוכים לע"ז ששמה מני: הא - דקאמר אסור: דאיכא שלימה בהדיה - שמביא שלימה לאחר שאכל ונותן על השלחן עם הפתיתין ששייר דמחזי דלשם ע"ז עביד הכי: והא - דליכא שלימה בהדייהו דמזומנין לעני: הא גדא לביתיה לא גרסי': המחליף בדבורו - משנה בדבורו שלא יהא ניכר: קשתו ננערת - כח קושי אבר שלו ננער שאינו מוליד שנאמר עריה תעור קשתך עריה שאתה מסתכל בה ממש בערותה היא תעיר קשתך ד"א המסתכל המחשב בעריות דאשת איש קשתו גבורת ידו ננערת מתהלכת ומתמעטת כמו (ב"מ דף כט:) מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום א"נ כמו (שמות יד) וינער ה': הוי קבל - הוי עניו ותחיה. קבל לשון אפל עשה עצמך אפל ושפל: בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו - כנגע נראה לי בבית כתיב דמשמע נראה ממילא ועוד דכתיב לי ולא לאורי נמצא שאפלתו הצלתו דכל זמן שאין כהן רואהו אין מטמא בנגעים: שאול ועוצר רחם ארץ לא שבעה מים - קבר לא שבע ממתים ועוצר רחם בית הרחם שהוא קצור ועצור לא ישבע מבעילות וכן ארץ לא שבעה מים: וכי מה ענין שאול וכו' - למה נסמכו הני אהדדי: מכניס - הזרע ומוציא הולד אף שאול מכניס ומוציא לתחיית המתים: שמכניסין בה בקולי קולות - בבכי גדול קוברין את המת: אינו דין שמוציאין אותו בקולי קולות - שנאמר יתקע בשופר גדול: שעתיד הקב"ה להחיות - לימות המשיח: לאחר שיחיו שוב אין חוזרין לעפרם - בין (לימות המשיח בין לעולם הבא) אלא הבשר מתקיים עליהם עד שישובו ויחיו לעתיד לבא: