סנהדריןנב.
טוען את הדף…
הַאי ״אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת״, מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת״? שֶׁאִם הָיוּ נוֹהֲגִין בּוֹ קוֹדֶשׁ – נוֹהֲגִין בּוֹ חוֹל, כָּבוֹד – נוֹהֲגִין בּוֹ בִּזָּיוֹן. אוֹמְרִין: ״אָרוּר שֶׁזּוֹ יָלַד, אָרוּר שֶׁזּוֹ גִּידֵּל, אָרוּר שֶׁיָּצָא זוֹ מֵחֲלָצָיו״. אָמַר רַב אָשֵׁי: כְּמַאן קָרֵינַן ״רַשִּׁיעָא בַּר רַשִּׁיעָא״, וַאֲפִילּוּ לְרַשִּׁיעָא בַּר צַדִּיקָא, כְּמַאן? כְּהַאי תַּנָּא. זוֹ מִצְוַת הַנִּסְקָלִין. מַאי תַּנָּא דְּקָתָנֵי זוֹ מִצְוַת הַנִּסְקָלִין? מִשּׁוּם דִּתְנָא: נִגְמַר הַדִּין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְסׇקְלוֹ. בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת. וְאַיְּידֵי דְּקָא בָעֵי לְמִיתְנֵא מִצְוַת הַנִּשְׂרָפִין, תְּנָא נָמֵי זוֹ מִצְוַת הַנִּסְקָלִין. מַתְנִי׳ מִצְוַת הַנִּשְׂרָפִין – הָיוּ מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ בַּזֶּבֶל עַד אַרְכוּבּוֹתָיו, וְנוֹתְנִין סוּדָר קָשָׁה לְתוֹךְ הָרַכָּה, וְכוֹרֵךְ עַל צַוָּארוֹ. זֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ וְזֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ, עַד שֶׁפּוֹתֵחַ אֶת פִּיו. וּמַדְלִיק אֶת הַפְּתִילָה וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו, וְיוֹרֶדֶת לְתוֹךְ מֵעָיו וְחוֹמֶרֶת אֶת בְּנֵי מֵעָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הוּא, אִם מֵת בְּיָדָם – לֹא הָיוּ מְקַיְּימִין בּוֹ מִצְוַת שְׂרֵיפָה, אֶלָּא פּוֹתֵחַ אֶת פִּיו בִּצְבָת שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתוֹ, וּמַדְלִיק אֶת הַפְּתִילָה וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו, וְיוֹרֶדֶת לְתוֹךְ מֵעָיו וְחוֹמֶרֶת אֶת בְּנֵי מֵעָיו. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק: מַעֲשֶׂה בְּבַת כֹּהֵן אַחַת שֶׁזִּינְּתָה, וְהִקִּיפוּהָ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת וּשְׂרָפוּהָ. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בֵּית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ שָׁעָה בָּקִי. גְּמָ׳ מַאי פְּתִילָה? אָמַר רַב מַתְנָה: פְּתִילָה שֶׁל אֲבָר. מְנָא לַן? אָתְיָא ״שְׂרֵיפָה״ ״שְׂרֵיפָה״ מֵעֲדַת קֹרַח. מָה לְהַלָּן שְׂרֵיפַת נְשָׁמָה וְגוּף קַיָּים, אַף כָּאן שְׂרֵיפַת נְשָׁמָה וְגוּף קַיָּים. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: אָתְיָא שְׂרֵיפָה שְׂרֵיפָה מִבְּנֵי אַהֲרֹן, מָה לְהַלָּן שְׂרֵיפַת נְשָׁמָה וְגוּף קַיָּים – אַף כָּאן שְׂרֵיפַת נְשָׁמָה וְגוּף קַיָּים. מַאן דְּיָלֵיף מֵעֲדַת קֹרַח, מְנָא לֵיהּ? דִּכְתִיב: ״וְאֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם״, שֶׁנִּשְׁמָתָן נִשְׂרֶפֶת וְגוּף קַיָּים. וְאִידַּךְ: הָהִיא שְׂרֵיפָה מַמָּשׁ הִיא. וּמַאי ״בְּנַפְשֹׁתָם״? שֶׁנִּתְחַיְּיבוּ שְׂרֵיפָה עַל עִסְקֵי נַפְשׁוֹתָם. כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״בְּחַנְפֵי לַעֲגֵי מָעוֹג חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימוֹ״? בִּשְׁבִיל חֲנוּפָּה שֶׁהֶחְנִיפוּ לְקֹרַח עַל עִסְקֵי לְגִימָה, חָרַק עֲלֵיהֶן שַׂר שֶׁל גֵּיהִנָּם שִׁנָּיו. וּמַאן דְּיָלֵיף מִבְּנֵי אַהֲרֹן מְנָא לֵיהּ? דִּכְתִיב: ״וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה׳״, כְּעֵין מִיתָה. וְאִידַּךְ: הָהוּא שְׂרֵיפָה מַמָּשׁ הֲוַאי. וּמַאי דִּכְתִיב ״וַיָּמֻתוּ״? דְּאַתְחֵיל בְּהוּ מִגַּוַּאי, כְּעֵין מִיתָה. דְּתַנְיָא, אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי אוֹמֵר: שְׁנֵי חוּטִין שֶׁל אֵשׁ יָצְאוּ מִבֵּית קוֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים וְנֶחְלְקוּ לְאַרְבַּע, וְנִכְנְסוּ שְׁנַיִם בְּחוֹטְמוֹ שֶׁל זֶה וּשְׁנַיִם בְּחוֹטְמוֹ שֶׁל זֶה וּשְׂרָפוּם. וְהָכְתִיב: ״וַתֹּאכַל אוֹתָם״! אוֹתָם, וְלֹא בִּגְדֵיהֶם. וְנֵילַף מִפָּרִים הַנִּשְׂרָפִים, מָה לְהַלָּן שְׂרֵיפָה מַמָּשׁ – אַף כָּאן שְׂרֵיפָה מַמָּשׁ? מִסְתַּבְּרָא מֵאָדָם הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן אָדָם, חוֹטֵא, נְשָׁמָה, פִּיגּוּל. אַדְּרַבָּה, מִפָּרִים הַנִּשְׂרָפִים הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן מַכְשִׁיר לְדוֹרוֹת. הָנָךְ נְפִישִׁין. מַאן דְּיָלֵיף מֵעֲדַת קֹרַח, מַאי טַעְמָא לָא יָלֵיף מִבְּנֵי אַהֲרֹן? הָהוּא שְׂרֵיפָה מַמָּשׁ הֲוַאי. וְנֵילַף מִינַּהּ? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אָמַר קְרָא ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״, בְּרוֹר לוֹ מִיתָה יָפָה. וְכִי מֵאַחַר דְּאִיכָּא דְּרַב נַחְמָן, גְּזֵירָה שָׁוָה לְמָה לִי? אִי לָאו גְּזֵירָה שָׁוָה, הֲוָה אָמֵינָא: שְׂרֵיפַת נְשָׁמָה וְגוּף קַיָּים – לָאו שְׂרֵיפָה הִיא כְּלָל. וְאִי מִשּׁוּם ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״, לַפֵּישׁ לֵיהּ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת כִּי הֵיכִי דְּלִישְׂרוֹף לַעֲגַל. קָא מַשְׁמַע לַן. וּכְבָר הָיוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, וְנָדָב וַאֲבִיהוּא מְהַלְּכִין אַחֲרֵיהֶן, וְכׇל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶן. אָמַר לוֹ נָדָב לַאֲבִיהוּא: אֵימָתַי יָמוּתוּ שְׁנֵי זְקֵנִים הַלָּלוּ וַאֲנִי וְאַתָּה נַנְהִיג אֶת הַדּוֹר? אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲנִרְאֶה מִי קוֹבֵר אֶת מִי. אָמַר רַב פָּפָּא, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: נְפִישֵׁי גַּמְלֵי סָבֵי דִּטְעִינִי מַשְׁכֵי דְהוּגְנֵי. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:האי את אביה - מאי דריש ביה: מאי זו - אהיכא קאי: מתני' משקעין אותו - שלא יתהפך אנה ואנה ותפול הפתילה על בשרו מבחוץ: קשה לתוך הרכה - כורכין סודר קשה לתוך הרכה מפני שהרכה אינה חונקת לפתוח פיו והקשה מחבל את גרונו ומנוולתו לפיכך קשה מבפנים לחנוק ורכה מבחוץ להגין: ומדליק את הפתילה - בגמרא מפרש פתילה של אבר: מדליק - מתיך: וחומרת את בני מעיו - לשון חמרמרו מעי (איכה ב׳:י״א) כווצת: רבי יהודה אומר - אין חונקין אותו בסודרין דאף הוא אם היה מת בידם ע"י חניקתם קודם זריקת הפתילה לא היו מקיימין מצות שריפה אף הוא לישנא בעלמא הוא כלומר אם יחניקוהו אף הוא ימות בידם ואין זו שריפה: בצבת - טנליי"ש בלע"ז: לא היה ב"ד של אותו שעה בקי - צדוקין היו שאין להם ג"ש אלא קרא כמשמעו: גמ' מנא לן - דכי האי גוונא שריפה היא דקאמר רחמנא: אתיא שריפה שריפה - כתיב הכא (ויקרא כ״א:ט׳) באש תשרף וכתיב התם (במדבר י״ז:ד׳) אשר הקריבו השרופים מה להלן גוף קיים ולקמן פריך מנא לן: מבני אהרן - דכתיב בהו (ויקרא י׳:ו׳) יבכו את השריפה: מנא לן - דעדת קרח הכי הוו: בנפשותם - ולא בגופם: שריפה ממש - הלכך על כרחיך לא מצי למילף גוף קיים מהתם ולקמן פריך ותהוי שריפה ממש ולילף שריפת בית דין מיניה ותהוי ממש: על עסקי נפשותם - על חנופת אכילה ושתיה הנכנסת בנפשותם: בחנפי לעגי מעוג - בשביל חנופת של לגימות מעוג שהאכילם והשקם קרח לעדתו ונתחברו עמו חרק עלי וגו' מעוג לשון דבר הנאכל כדכתיב (מלכים א י״ז:י״ב) באלמנה הצרפית שאמרה לאליהו חי ה' אלהיך אם יש לי מעוג: מנא לן - דגוף קיים בבני אהרן: שריפה ממש - אף הגוף אבל מבפנים התחילה שריפתן ושרפה והלכה עצמות ובשר: והא כתיב ותאכל אותם - דמשמע מיעוט אותם ולא דבר אחר ואם הכל נשרף מאי קא ממעט ומשני אותם ולא בגדיהם: שכן אדם חוטא נשמה פיגול - אדם מאדם חוטא מחוטא נטילת נשמה מנטילת נשמה אבל שריפת פרים אין בהם נטילת נשמה שכבר הן נשחטין: פיגול - דבר שאין בו פיגול מדבר שאין בו פיגול: מכשיר - שריפת ב"ד מכשיר הכשר מצות המקום וכן פרים הנשרפים אבל שריפה דהני לאו בידי אדם הוה שיקיימו בהם מצות המקום: ולדורות - דבר הנוהג לדורות מדבר הנוהג לדורות: ופרכינן מאן דיליף מעדת קרח מ"ט לא יליף מבני אהרן משום דקסבר שריפה ממש הואי ותהוי שריפה ממש ונילף שריפת ב"ד מיניה לשריפה ממש דהוה ליה אדם מאדם וחוטא מחוטא ונשמה ופיגול: לאו שריפה היא - ובב"ד שריפה כתיב ואי אתה רשאי לברור לו זו שאינה קרויה שריפה: ואי בעי לקיומי ואהבת לרעך כמוך אפיש ליה חבילי זמורות: לעגל - מהר: קמ"ל - ג"ש דמיקריא נמי שריפה והשתא דאיהי מיקריא שריפה ברור אותה לו מדרב נחמן: וכבר היו - איידי דאיירי בבני אהרן תנא ליה הכא לאשמועינן דבשביל שהיו מבקשים שררה ורבנות מתו: נפישי גמלי סבי דטעיני משכי דהוגני - הרבה גמלים זקנים שטעונים עורות גמלים יונקין שמתו בכרי מדין ועיפה (ישעיהו ס׳:ו׳) מתרגמינן הוגני בכרה קלה (ירמיהו ב׳:כ״ג) היינו גמלא נערה ויונקה שהיא קלה ועסקיה רעים מחמת שלא הורגלה לטעון משאוי:ההיא שריפה ממש הואי - בת"כ איכא ב' ברייתות שנויות סתם דפליגי מעיקרא קתני כיצד היתה מיתתן שני חוטין כו' ונשרף גופן ובגדיהן קיימין שנאמר ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו ובתר הכי גבי יבכו את השריפה קתני שריפת נשמה וגוף קיים וא"ת והא אמרי' בפ' הישן (סוכה דף כה: ושם) מישאל ואלצפן היו שנדחו לפסח שני ואי שריפה ממש הואי לא נטמאו ויש לומר דשלדן קיימת הוה כדאמר בהמפלת (נדה דף כז:) מת שנשרף ושלדו קיימת טמא: אותם ולא בגדיהם - ואם תאמר והא כתיב (ויקרא י׳:ה׳) וישאום בכותנותם ויש לומר דלא ידעינא אם בכותנות הנושאים או בכותנות הנישאים: ונילף מפרים הנשרפים - המ"ל ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה: שכן מכשיר - תימה דלא חשיב מכפר כדאמר בפרק נגמר הדין (לעיל סנהדרין דף מב.): הנך נפישי - ומשום הכי לא קאמר הכא מכשיר ממכשיר עדיף כדאמרינן בפרק נגמר הדין (שם) א"נ מכשיר דהתם עדיף שזה הכשירו בכך וזה אדרבה נפסל בכך: