סנהדרין כג.

פרק ג׳ · זה בורר

Sanhedrin 23a · Chapter 3: Zeh Borer

דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלֹשָׁה. זֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד, וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד, וּשְׁנֵיהֶן בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שְׁנֵי דַיָּינִין בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד. זֶה פּוֹסֵל דַּיָּינוֹ שֶׁל זֶה, וְזֶה פּוֹסֵל דַּיָּינוֹ שֶׁל זֶה – דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁמֵּבִיא עֲלֵיהֶן רְאָיָה שֶׁהֵן קְרוֹבִין אוֹ פְּסוּלִין. אֲבָל אִם הָיוּ כְּשֵׁרִין אוֹ מוּמְחִין מִפִּי בֵּית דִּין – אֵינוֹ יָכוֹל לְפוֹסְלָן. זֶה פּוֹסֵל עֵדָיו שֶׁל זֶה, וְזֶה פּוֹסֵל עֵדָיו שֶׁל זֶה. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁמֵּבִיא עֲלֵיהֶן רְאָיָה שֶׁהֵן קְרוֹבִין אוֹ פְּסוּלִין, אֲבָל אִם הָיוּ כְּשֵׁרִין – אֵינוֹ יָכוֹל לְפוֹסְלָן. גְּמָ׳ מַאי ״זֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד״? בִּתְלָתָא סַגִּי! הָכִי קָאָמַר: כְּשֶׁזֶּה בּוֹרֵר לוֹ בֵּית דִּין אֶחָד, וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ בֵּית דִּין אֶחָד, שְׁנֵיהֶן בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד. וַאֲפִילּוּ לֹוֶה מָצֵי מְעַכֵּב? וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מַלְוֶה, אֲבָל לֹוֶה כּוֹפִין אוֹתוֹ וְדָן בְּעִירוֹ. כִּדְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁבְּסוּרְיָא שָׁנוּ. הָכָא נָמֵי, בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁבְּסוּרְיָא שָׁנוּ. אֲבָל מוּמְחִין – לָא. רַב פָּפָּא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא מוּמְחִין, כְּגוֹן בֵּי דִינָא דְּרַב הוּנָא וּדְרַב חִסְדָּא, דְּקָאָמַר לֵיהּ: מִי קָא מַטְרַחְנָא לָךְ? תְּנַן: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שְׁנֵי דַיָּינִין בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כִּדְקָאָמְרִינַן בֵּית דִּין – בֵּית דִּין בָּתַר דְּפָסְלִי לְהוּ, אָזְלוּ וּבָרְרוּ לְהוּ בֵּי דִינָא אַחֲרִינֵי? וְעוֹד, מַאי ״זֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד״? אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: כְּשֶׁזֶּה בּוֹרֵר לוֹ דַּיָּין אֶחָד, וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ דַּיָּין אֶחָד, שְׁנֵיהֶן בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד. מַאי שְׁנָא דְּעָבְדִי הָכִי? אָמְרִי בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא: מִתּוֹךְ שֶׁזֶּה בּוֹרֵר לוֹ דַּיָּין אֶחָד, וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ דַּיָּין אֶחָד, וּשְׁנֵיהֶן בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד – יֵצֵא הַדִּין לַאֲמִיתּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כּוּ׳. נֵימָא בִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב קָמִיפַּלְגִי? דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדְעִין מִי חוֹתֵם עִמָּהֶן. רַבִּי מֵאִיר לֵית לֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְרַבָּנַן אִית לְהוּ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב. לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְדַעַת הַדַּיָּינִין – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבָעֵינַן. כִּי פְּלִיגִי – דַּעַת בַּעֲלֵי דִינִין: רַבִּי מֵאִיר סָבַר דַּעַת בַּעֲלֵי דִינִין נָמֵי בָּעֵינַן, וְרַבָּנַן סָבְרִי דַּעַת הַדַּיָּינִין בָּעֵינַן, דַּעַת בַּעֲלֵי דִינִין לָא בָּעֵינַן. גּוּפָא, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר כּוּ׳. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כָּךְ הָיוּ נְקִיֵּי הַדַּעַת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹשִׂין – לֹא הָיוּ חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדְעִין מִי חוֹתֵם עִמָּהֶן, וְלֹא הָיוּ יוֹשְׁבִין בְּדִין אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדְעִין מִי יוֹשֵׁב עִמָּהֶן, וְלֹא הָיוּ נִכְנָסִין בִּסְעוּדָה אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדְעִין מִי מֵסֵב עִמָּהֶן. זֶה פּוֹסֵל דַּיָּינוֹ כּוּ׳. כֹּל כְּמִינֵּיהּ דְּפָסֵיל דַּיָּינֵי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁבְּסוּרְיָא שָׁנוּ, אֲבָל מוּמְחִים – לֹא. הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁמֵּבִיא רְאָיָה שֶׁהֵן קְרוֹבִין אוֹ פְּסוּלִין. אֲבָל אִם הָיוּ כְּשֵׁרִין, אוֹ מוּמְחִין מִפִּי בֵּית דִּין – אֵינוֹ יָכוֹל לְפוֹסְלָן, מִכְּלָל דְּרַבִּי מֵאִיר מוּמְחִין נָמֵי קָאָמַר! הָכִי קָאָמַר: אֲבָל אִם הָיוּ כְּשֵׁרִין, נַעֲשׂוּ כְּמוּמְחִין מִפִּי בֵּית דִּין, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְפוֹסְלָן. תָּא שְׁמַע: אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי מֵאִיר, לֹא כׇּל הֵימֶנּוּ שֶׁפּוֹסֵל דַּיָּין שֶׁמּוּמְחֶה לְרַבִּים. אֵימָא: לֹא כׇּל הֵימֶנּוּ שֶׁפּוֹסֵל דַּיָּין שֶׁהִמְחוּהוּ רַבִּים עֲלֵיהֶם. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: לְעוֹלָם פּוֹסֵל וְהוֹלֵךְ, עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו בֵּית דִּין שֶׁמּוּמְחֶה לְרַבִּים. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְהָא עֵדִים כְּמוּמְחִין דָּמֵי? וְאָמַר רַבִּי מֵאִיר: זֶה פּוֹסֵל עֵדָיו שֶׁל זֶה, וְזֶה פּוֹסֵל עֵדָיו שֶׁל זֶה. הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: פֶּה קָדוֹשׁ יֹאמַר דָּבָר זֶה? תְּנִי: ״עֵדוֹ״. עֵדוֹ לְמַאי? אִילֵימָא לְמָמוֹן, רַחֲמָנָא פַּסְלֵיהּ! אִי לִשְׁבוּעָה, הֵימוֹנֵי מְהֵימַן כְּבֵי תְּרֵי! לְעוֹלָם לְמָמוֹן. לָא צְרִיכָא, דְּקַבְּלֵיהּ עֲלֵיהּ כְּבֵי תְרֵי. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן: דְּמָצֵי הָדַר בֵּיהּ? תְּנֵינָא: אָמַר לוֹ ״נֶאֱמָן עָלַי אַבָּא״, ״נֶאֱמָן עָלַי אָבִיךָ״, ״נֶאֱמָנִין עָלַי שְׁלֹשָׁה רוֹעֵי בָּקָר״ – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ.

מתני'. זה בורר לו אחד - משמע זה בורר לו ב"ד אחד שהן ג' וזה אחד הרי ששה ושניהם בוררין להם עוד אחד הרי ט' והיינו דקא מתמה מאי זה בורר כו' הא בתלתא סגי: גמ' הכי קאמר כשזה בורר לו ב"ד אחד וזה בורר לו ב"ד אחד - וכל אחד פוסל אותו ב"ד שבירר חבירו ואינו רוצה לדון לפניו: שניהן בוררין להם אחד - כלומר אין יכולין לכוף זה את זה אלא בוררין ב"ד שיתרצו בו שניהם: ואפי' לוה מצי מעכב - בתמיה: והאמר ר"א - לקמן בסוף פירקין (סנהדרין דף לא:): לא שנו - אחד אמר נידון כאן ואחד אמר נלך לבית הוועד כופין אותו והולך לבית הוועד: [אלא דקאמר מלוה נלך לבית הוועד] - דעבד לוה לאיש מלוה: כדאמר ר' יוחנן - לקמן בשמעתין: בערכאות שבסוריא - שלא היו בקיאין בדין תורה הלכך אפי' לוה מצי מעכב: בי דינא דרב הונא ורב חסדא - דתרווייהו בחד מקום: ועוד מאי זה בורר - דמשמע דהכי דינא: יצא דין אמת לאמיתו - דצייתי בעלי דינין דסבר החייב הרי אני בעצמי ביררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך והדיינין בעצמן נוחה דעתן להפך בזכות שניהן מפני ששניהם ביררום: אא"כ יודעין מי חותם עמהן - שמא יחתמו עמהם עד אחד פסול ומבטל עדות כולם ונמצאו אלו בושים: ורבנן אית להו דרב יהודה - הלכך דעת הדיינין בעינן שיבררו מי ישב עמהם אדם הגון: ואין נכנסין לסעודה כו' - שגנאי הוא לתלמידי חכמים לישב אצל עם הארץ בסעודה: זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה - יכול לומר לו לא אדון לפניו. (ע"כ): הכי קאמר אבל אם היו כשרין - שאינם קרובין ולא פסולין אף ע"פ שהן יושבי קרנות נעשו כמומחין: עד שיקבל עליו בפני ב"ד מומחה - אלמא במומחין מודה ר"מ: והא עדים כמומחין דמו - אם אינם קרובים או פסולים: דקבלו עליו בתרי - בתחלת דבריהם קבלוהו עליהם בשנים: נאמן עלי וכו' - בדיינין קמיירי מדקתני ג' רועי בקר:

מאי זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד - פ"ה דמשמע דלהוו ט' כיצד זה בורר לו ב"ד אחד הרי ג' וזה בורר לו ב"ד אחד הרי ששה ושניהם בוררים להם ב"ד אחר הרי ט' ולהכי מתמה בתלתא סגי ולא נהירא שהרי משמעות הלשון אינו כן דא"כ ה"ל להקשות בהדיא הא גופא קשיא רישא אסיפא אמרת דיני ממונות בשלשה אלמא בג' סגי והדר קאמר דצריך ט' ונ"ל דאף בתחילה היה יודע כמו שמפרש אח"כ שזה פוסל ב"ד של חבירו וזה פוסל ב"ד של חבירו ולא ישבו כ"א ג' אחרונים כדקאמר המתרץ ולא פריך אלא מלישנא דמתני' דקתני זה בורר ב"ד וחבירו כן ולהכי פריך מאי זה בורר לו אחד כלומר לא סגי בלאו הכי ומשני כשזה בורר כלומר אין חובה ודאי לעשות כן אלא מתני' מיירי אם אירע כך: כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא דאמר ליה מאי קמטרחנא לך וכו'. פירש הקונטרס שהיו במקום אחד ולא נהירא דהא אמרי' (עירובין סב:) דרב חסדא לא היה מורה לפני רב הונא אפי' ביעתא בכותחא וכ"ש דדין לא היה עושה בפניו ונ"ל שהיו סמוכים זה לזה חוץ לג' פרסאות: כדי שיצא הדין לאמיתו - פירש הריב"ן שאפילו החייב יפרע ברצון ויאמר קושטא דייני שאני בעצמי ביררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך לפום ריהטא משמע כך הפירוש שמתוך שבירר זה שלו וזה שלו השלישי יצא הדין לאמיתו בלא עוות שיהא הענין שקול ולא ירבו מהפכין לחובה על מהפכין לזכות ולא להפך: