Sanhedrin 70a · Talmud

שֶׁהַכֹּל מְצוּיִין אֶצְלָהּ בַּעֲבֵירָה, אֶלָּא גְּזֵירַת הַכָּתוּב הִיא: ״בֵּן״, וְלֹא בַּת. מַתְנִי׳ מֵאֵימָתַי חַיָּיב? מִשֶּׁיֹּאכַל תַּרְטֵימָר בָּשָׂר, וְיִשְׁתֶּה חֲצִי לוֹג יַיִן הָאִיטַלְקִי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מָנֶה בָּשָׂר, וְלוֹג יַיִן. אָכַל בַּחֲבוּרַת מִצְוָה, אָכַל בְּעִיבּוּר הַחֹדֶשׁ, אָכַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, אָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים (אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ). אָכַל דָּבָר שֶׁהוּא מִצְוָה, וְדָבָר שֶׁהוּא עֲבֵירָה, אָכַל כׇּל מַאֲכָל וְלֹא אָכַל בָּשָׂר, שָׁתָה כׇּל מַשְׁקֶה וְלֹא שָׁתָה יַיִן – אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה עַד שֶׁיֹּאכַל בָּשָׂר וְיִשְׁתֶּה יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זוֹלֵל וְסֹבֵא״. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ״. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי זֵירָא: תַּרְטֵימָר זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁכָּפַל רַבִּי יוֹסֵי בְּיַיִן, נִמְצָא כּוֹפֵל אַף בַּבָּשָׂר, וְנִמְצָא תַּרְטֵימָר חֲצִי מָנֶה. אָמַר רַב חָנָן בַּר מוֹלָדָה אָמַר רַב הוּנָא: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּקַּח בָּשָׂר בְּזוֹל וְיֹאכַל, יַיִן בְּזוֹל וְיִשְׁתֶּה, דִּכְתִיב: ״זוֹלֵל וְסֹבֵא״. וְאָמַר רַב חָנָן בַּר מוֹלָדָה אָמַר רַב הוּנָא: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיֹּאכַל בָּשָׂר חַי וְיִשְׁתֶּה יַיִן חַי. אִינִי? וְהָא רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: אָכַל בָּשָׂר חַי וְשָׁתָה יַיִן חַי אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה! אָמַר רָבִינָא: יַיִן חַי – מְזִיג וְלָא מְזִיג, בָּשָׂר חַי – בְּשִׁיל וְלָא בְּשִׁיל, כִּבְשַׂר כִּיבָא דְּאָכְלִי גַּנָּבֵי. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: אָכַל בָּשָׂר מָלִיחַ וְשָׁתָה יַיִן מִגִּיתּוֹ, אֵין נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. תְּנַן הָתָם: עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב לֹא יֹאכַל אָדָם שְׁנֵי תַבְשִׁילִין, וְלֹא יֹאכַל בָּשָׂר, וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן. וְתָנָא: אֲבָל אוֹכֵל הוּא בָּשָׂר מָלִיחַ וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ. בְּבָשָׂר מָלִיחַ, עַד כַּמָּה? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר כָּהֲנָא: כׇּל זְמַן שֶׁהוּא כִּשְׁלָמִים. וְיַיִן מִגִּיתּוֹ, עַד כַּמָּה? כׇּל זְמַן שֶׁהוּא תּוֹסֵס. וְהָתַנְיָא: יַיִן תּוֹסֵס אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּילּוּי. וְכַמָּה תְּסִיסָתוֹ? שְׁלֹשָׁה יָמִים. הָכָא מַאי? הָתָם מִשּׁוּם שִׂמְחָה הוּא, כׇּל זְמַן שֶׁהוּא כִּשְׁלָמִים נָמֵי אִית בֵּיהּ שִׂמְחָה. הָכָא מִשּׁוּם אִימְּשׁוֹכֵי הוּא, וּבְכָל שֶׁהוּא לָא מִימְּשִׁיךְ. וְיַיִן – עַד אַרְבָּעִים יוֹם. אָמַר רַב חָנָן: לֹא נִבְרָא יַיִן בָּעוֹלָם אֶלָּא לְנַחֵם אֲבֵלִים, וּלְשַׁלֵּם שָׂכָר לָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב ״אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם״? אַל תֵּרֶא יַיִן שֶׁמַּאֲדִים פְּנֵיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּמַלְבִּין פְּנֵיהֶם לָעוֹלָם הַבָּא. רָבָא אָמַר: ״אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם״ – אַל תֵּרֶא יַיִן שֶׁאַחֲרִיתוֹ דָּם. רַב כָּהֲנָא רָמֵי: כְּתִיב ״תִּירָשׁ״ וְקָרֵינַן ״תִּירוֹשׁ״. זָכָה – נַעֲשֶׂה רֹאשׁ, לֹא זָכָה – נַעֲשֶׂה רָשׁ. רָבָא רָמֵי: כְּתִיב ״יְשַׁמַּח״ וְקָרֵינַן ״יְשַׂמַּח״. זָכָה – מְשַׂמְּחוֹ, לֹא זָכָה – מְשַׁמְּמֵהוּ. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רָבָא: חַמְרָא וְרֵיחָנֵי פַּקַּחִין. אָמַר רַב עַמְרָם בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב ״לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי לְמִי מְדָנִים לְמִי שִׂיחַ לְמִי פְּצָעִים חִנָּם לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם (וְגוֹ׳) לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן לַבָּאִים לַחְקֹר מִמְסָךְ״? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: אָמְרִי בְּמַעְרְבָא, הַאי קְרָא מַאן דְּדָרֵישׁ לֵיהּ מֵרֵישֵׁיהּ לְסֵיפֵיהּ – מִדְּרִישׁ, וּמִסֵּיפֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ – מִדְּרִישׁ. דָּרֵישׁ עוֹבֵר גָּלִילָאָה: שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה וָוִין נֶאֱמַר בַּיַּיִן: ״וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה, וַיִּטַּע כָּרֶם, וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר, וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אׇהֳלוֹ, וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו, וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ, וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם וְגוֹ׳״, ״וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ, וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן״. רַב וּשְׁמוּאֵל: חַד אָמַר סֵרְסוֹ, וְחַד אָמַר רְבָעוֹ. מַאן דְּאָמַר סֵרְסוֹ: מִתּוֹךְ שֶׁקִּלְקְלוֹ בָּרְבִיעִי, קִלְּלוֹ בָּרְבִיעִי. וּמַאן דְּאָמַר רְבָעוֹ: גָּמַר ״וַיַּרְא״ ״וַיַּרְא״. כְּתִיב הָכָא: ״וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיַּרְא אוֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר וְגוֹ׳״. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר סֵרְסוֹ, מִשּׁוּם הָכִי קִלְּלוֹ בָּרְבִיעִי. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר רְבָעוֹ, מַאי שְׁנָא רְבִיעִי? נִלְטְיֵיהּ בְּהֶדְיָא! הָא וְהָא הֲוַאי. ״וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם״. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב עוּקְבָא, וְאָמְרִי לַהּ מָר עוּקְבָא אָמַר רַבִּי זַכַּאי: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנֹחַ: נֹחַ, לֹא הָיָה לְךָ לִלְמוֹד מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁלֹּא גָּרַם לוֹ אֶלָּא יַיִן? כְּמַאן דְּאָמַר אוֹתוֹ אִילָן שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ אָדָם הָרִאשׁוֹן – גֶּפֶן הָיָה. דְּתַנְיָא: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אוֹתוֹ אִילָן שֶׁאָכַל אָדָם הָרִאשׁוֹן מִמֶּנּוּ – גֶּפֶן הָיָה,

שהכל מצויין אצלה בעבירה - וכשהיא זוללה וסובאה בקטנותה סופה כשלא תמצא למודה עומדת בפרשת דרכים ומרגלת הבריות לעבירה בשביל אתנן: מתני' תרטימר - בגמרא מפרש לה: יין האיטלקי - טוב ומעולה הוא וממשיך בתריה אבל בחמרא אחרינא אינו חייב בחצי לוג: בחבורת מצוה - בסעודת מצוה אכל לתרטימר זה אפילו גנבו משל אביו וכן אם אכלו במנין שהיו נקבצין לעבר החדש גם שם היו עושים סעודות: אכל מעשר שני - וכן כולם אע"פ שגנבו משל אביו פטור וטעמא מפרש בגמרא: ואע"פ שאין ראיה לדבר - דדילמא מאכל אחרינא נמי קרא ליה זולל ומיהו שלמה אהא אזהרי' דממשיך טפי: זכר לדבר - דבבשר מקרי זולל וביין מקרי סובא: גמ' מתוך שכפל רבי יוסי ביין - דקאמר תנא קמא חצי לוג והוא אמר לוג: כפל נמי בבשר - והוי מנא דקאמר שני תרטימ': יין בזול - אבל ביוקר לא שכיחי ליה מעות לגנוב כולי האי ולא ממשיך: זולל - לשון זול ואסמכתא למילתיה הוא: מולדה - שם אביו: יין חי - ממשיך מפני שמשובח הוא ולקמיה מוקי לה במזיג ולא מזיג אבל בתר יין מזיג לא ממשיך: בשר חי - כדמפרש לקמן בשיל ולא בשיל דזו היא מדת גנב למהר אבל בשיל שפיר לא ממשיך למעבד כי האי גוונא לפי שמתוך שהוא גנב ועושה בסתר אין לו שהות: אמר רבינא יין חי - דקאמר רב הונא מזיג ולא מזיג לאפוקי היכא דנתן בו מים הרבה ואע"פ שרוב בני אדם שותין כן: בשר כיבא דאכלי גנבי - כוויה בגחלים ודכותה בעירובין (דף כט:) וניכביה וניכול בזבחים (דף מו:) לאפוקי כבבא דלא: בשר מליח ויין מגתו - לא חשיבי ולא ממשיך: כל זמן שהוא כשלמים - שלא עבר עליו זמן אכילת שלמים שני ימים ולילה אחד עדיין בלחלחותו הוא ולא אקרי מליח ומשמח את הלב דכתיב (דברים כ״ז:ז׳) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת אלמא בר שמחה הוא אבל בתר הכי הוי מליח ונחלף טעמו במלחו: כל זמן שהוא תוסס - שהוא נושך בגרון מחמת שהוא מחמיץ: הכא - בבן סורר ומורה: מאי - עד כמה לא קרינן מליח למיפטר בן סורר ומורה: ובכל שהוא לא ממשיך - משעבר לילה אחת מפיג טעמו ולא חשוב: לשלם שכר לרשעים - שמתעדנין בו בעולם הזה ומקבלין בו שכר מצוה שעושין בעולם הזה: לאובד - היינו רשע שנטרד והולך לו: למרי נפש - לאבלים לפכוחי צערייהו: אל תרא יין - כלומר אל תתן עיניך לימשך אחריו: שאחריתו דם - סופו יהרג עליו: כתיב יין ישמח לבב אנוש - בשי"ן דמשמע לשון שומם שמשממהו ונוטל חכמת לבו: וקרינן ישמח - לשון שמחה: זכה - כלומר אם זכה וידע להזהר בעצמו מלשתות יותר מדאי משמחו שמפקח את הלב: פקחין - עשאוני פקח: אבוי - לשון צעקה בלשון ארמי כמו בייא בייא (לעיל סנהדרין דף סד.): שיחי - צערי כמו אריד בשיחי (תהלים נה): למי כל אלה - למאחרים על היין: מרישיה לסיפיה - מאן דדריש ליה מרישיה לסיפיה: מדריש - נדרש משמעותיה יפה והכי קאמר למי כל אלה למאחרים על היין לבאים לחקור ממסך שחוקרין להיכן היין הטוב הממוסך בבשמים כמו מסכה יינה (משלי ט): ומאן דדריש ליה מסיפיה לרישיה מדריש - נדרש משמעותו יפה והכי קאמר למי שיש לו אוי ואבוי ושיח דהיינו אבלים ולמי שיש לו מדנים ופצעים חנם דהיינו רשע הנלחם עם הבריות ולמי שיש לו חכלילות עינים מרוב שומנו ושקיטתו להם ראוי להיות מאחרים על היין: י"ג ווי"ן - לשון וי וי ויאמר ארור כנען לא חשיב אלא עד דידע דנגמר לו עונשו של יין: מתוך שקלקלו ברביעי - שמנעו מלהוליד בן רביעי קלל בן רביעי שלו כוש ומצרים ופוט וכנען: איש האדמה - אמאי קרי ליה איש האדמה על ידי שהוכיחו הקב"ה היה לו ללמוד מאיש האדמה דהיינו אדם הראשון שהיין קנס עליו מיתה:

חי מזיג ולא מזיג - כענין זה מפר"ת (ברכות ד' נא.) י' דברים נאמרו בכוס של ברכה וחד מינייהו חי ומקשינן האמרינן הכל מודים בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים ומפר"ת דחי הוא מזיג ולא מזיג: י"ג ווי"ן - לא קא חשיב ויפת לפי שהוא שם: קיללו ברביעי - מה שלא קלל חם עצמו משום דאמר בב"ר ר"י אומר לפי שכתב ויברך אלהים את נח ואת בניו ואין קללה במקום ברכה לפיכך ויאמר ארור כנען:

סנהדרין ע.

Navigate the library