שבתצה:
טוען את הדף…
אֶלָּא לְהַכְשִׁיר זְרָעִים בִּלְבַד! אֲמַר לֵיהּ: לְכׇל מִילֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן כְּתָלוּשׁ מְשַׁוֵּי לֵיהּ, וְשָׁאנֵי לְעִנְיַן טוּמְאָה, דְּהַתּוֹרָה רִיבְּתָה טׇהֳרָה אֵצֶל זְרָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל כׇּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ״. בְּעָא מִינֵּיהּ הָהוּא סָבָא מֵרַבִּי זֵירָא: שׁוֹרֶשׁ כְּנֶגֶד נֶקֶב מַה לִּי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן? אִישְׁתִּיק וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי. זִימְנָא חֲדָא אַשְׁכְּחֵיהּ דְּיָתֵיב וְקָאָמַר: וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁאִם נִיקַּב בִּכְדֵי טׇהֳרָתוֹ. אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא שׁוֹרֶשׁ כְּנֶגֶד נֶקֶב בְּעַאי מִינָּךְ וְלָא אֲמַרְתְּ לִי וְלָא מִידֵּי, נִיקַּב בִּכְדֵי טׇהֳרָתוֹ מִיבַּעְיָא?! אָמַר אַבָּיֵי: וְאִי אִיתְּמַר לְהָא דְּרַבִּי זֵירָא, הָכִי הוּא דְּאִיתְּמַר: וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁאִם נִיקַּב לְמַטָּה מֵרְבִיעִית. אָמַר רָבָא, חָמֵשׁ מִדּוֹת בִּכְלֵי חֶרֶס: נִיקַּב כְּמוֹצִיא מַשְׁקֶה — טָהוֹר מִלְּטַמֵּא גִּיסְטְרָא וַעֲדַיִין כְּלִי הוּא לְקַדֵּשׁ בּוֹ מֵי חַטָּאת; נִיקַּב כְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה — טָהוֹר מִלְּקַדֵּשׁ בּוֹ מֵי חַטָּאת וַעֲדַיִין כְּלִי הוּא לְהַכְשִׁיר בּוֹ זְרָעִים; נִיקַּב כְּשׁוֹרֶשׁ קָטָן — טָהוֹר מִלְּהַכְשִׁיר בּוֹ זְרָעִים וַעֲדַיִין כְּלִי הוּא לְקַבֵּל בּוֹ זֵיתִים; נִיקַּב כְּמוֹצִיא זֵיתִים — טָהוֹר מִלְּקַבֵּל בּוֹ זֵיתִים וַעֲדַיִין כְּלִי הוּא לְקַבֵּל בּוֹ רִימּוֹנִים; נִיקַּב כְּמוֹצִיא רִימּוֹנִים — טָהוֹר מִכְּלוּם. וְאִם הוּקַּף צָמִיד פָּתִיל — עַד שֶׁיִּפָּחֵת רוּבּוֹ. אָמַר רַב אַסִּי: שָׁמַעְתִּי כְּלִי חֶרֶס שִׁיעוּרוֹ כְּמוֹצִיא רִימּוֹן. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: שֶׁמָּא לֹא שָׁמַעְתָּ אֶלָּא בְּמוּקָּף צְמִיד פָּתִיל. וְהָא רָבָא הוּא דְּאָמַר מוּקָּף צְמִיד פָּתִיל עַד שֶׁיִּפָּחֵת רוּבּוֹ! לָא קַשְׁיָא,אלא להכשיר זרעים - הזרועים בתוכו עציץ נקוב אינו מקבל הכשר לטומאה ושאינו נקוב מקבל הכשר דתלוש הוא והא רבי שמעון קאמר ליה וה"ג ר"ש אומר אין בין נקוב כו' דאילו לרבנן איכא טובא דהא מיחייבי אנקוב משום שבת ופטרי אשאינו נקוב: לכל מילי - לשבת ולקנות במשיכה ולא בכסף ולפרוזבול שאינו נכתב אלא על הקרקע: אשר יזרע - כדרך שאדם מוציא לזריעה למעוטי מחובר כל דהו להכי אהני זריעות יתירי דקרא ומיהו שאינו נקוב תלוש גמור הוא: מה לי אמר רבי שמעון - מי מודה דהא במחובר הוא האי שורש ואי תלשו לי' בשבת מיחייב: זימנין - פעם אחרת: שאם ניקב - העציץ בכדי טהרתו ושאם נטמא נטהר בשבירה זו והיינו כמוציא זית דתנן במסכת כלים (פ"ג מ"א) כלי חרס העשוי לאוכלין שיעורו כזיתים ומודה ר' שמעון בהא דחשיב מחובר כל הזרעים שבתוכו דתו לא הוי כלי: ניקב בכדי טהרתו מיבעיא - דהוה לן לספוקי ביה בהנך דלאו כנגד הנקב ואת פשטת להו דכולהו מחובר נינהו: אי אתמר לדרבי זירא - דמודה ר"ש בשום נקב: הכי הוא דאיתמר - שאם ניקב למטה מרביעית שאינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה דבציר מהכי לאו כלי הוא: חמש מדות גרסי': כמוציא משקה - נקב דק מאד שמשקה יוצא בו: טהור מלטמא גיסטרא - כלומר אם כלי שלם הוא אינו נטהר בכך אבל אם היה שבר כלי והיה ראוי להשתמש בו דמקבל טומאה משנשבר כדתנן הן וקרקרותיהן ודופנותיהן יושבין שלא מסומכין כו' באלו טרפות (חולין דף נד:) וניקב שוב כמוציא משקה אינו טמא עוד משום תורת גיסטרא: גיסטרא - שבר כלי ולקמיה מפרש טעמא דאין שבר כלי חשוב להצניעו משניקב ולומר הבא גיסטרא אחר ונניח תחתיו לקבל טיף טיף הנוטף מזה אבל אם היה כלי שלם וניקב מעט אין מאבדין אותו אלא אומר הבא גיסטרא אחר ונניח תחתיו: ועדיין כלי הוא לקדש בו מי חטאת - כלומר אם כלי שלם היה וניקב כמוציא משקה עדיין כל תורת כלי עליו ואפי' לקדש בו מי חטאת באפר פרה דבעינן כלי ראוי דכתיב (במדבר יט) מים חיים אל כלי וכ"ש שמקבל טומאה: ניקב ככונס משקה - שאם מושיבו על המים נכנס בתוכו דהיינו נקב רחב קצת: טהור מלקדש בו מי חטאת - טהור לאו דוקא אלא כמו טהר יומא (ברכות דף ב.) כלומר בטל לו מתורת כלי לענין מי חטאת: ועדיין כלי הוא לענין הכשר זרעים - הזרועים בתוכו דכתלושין נינהו ואפילו לרבנן שאין נקב זה ראוי להריח לחלוחית הקרקע: ניקב כשורש קטן - הוי טפי מבכונס משקה: טהור מלהכשיר זרעים - לרבנן דהוי עציץ נקוב: ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים - שהוא שיעור לטומאה בכל כלי חרס העשוי לאוכלין סתם כל זמן שלא יחדו לרימונים ומקבל עדיין טומאה: טהור מלקבל בו זיתים - כלומר מלקבל עוד טומאה משום תורת סתם כלי חרס שהרי שיעורן כזיתים ואם היתה עליו טומאה נטהר ממנה: ועדיין כלי הוא לקבל בו רימונים - שאם יחדו שוב לרימונים מקבל טומאה מכאן ולהבא או אם היה מיוחד לרימונים מתחילה לא נטהר: טהור מכלום - משום כלי אלא א"כ מצניעו לגיסטרא יטמא בתורת גיסטרא: ואם היה מוקף צמיד פתיל - והוא באהל המת אין טומאה נכנסת בו דרך נקב ומצי על כל מה שבתוכו: עד שיפחת רובו - דכל כלי פתוח כתיב (שם) דרך פתח נכנסת לו טומאה ולא דרך נקביו: אלא במוקף צמיד פתיל - שאם ניקב כמוצא רימון אינו מציל:ומודה ר"ש שאם ניקב בכדי טהרתו - פי' כמוציא זית דסתמו של כלי חרס לאוכלין ושיעורן כמוציא זית ונראה לר"י דהיינו טעמא דמודה משום דבטל אגב קרקע כשניקב בכדי טהרתו ודוקא בניקב כמוציא זית אבל בכלי המיוחד למשקין אע"פ שטהרתו בכונס משקה לא אמרי' דבטל דאפי' לרבנן לא חשבי ליה כמחובר בכונס משקה אלא כשורש קטן כדאמר בסמוך: טהור מלקדש בו מי חטאת - וכ"ש דטהור מלקבל טומאה אם היה מיוחד למשקין: טהור מלהכשיר בו זרעים - משמע דכלי חרס בעי נקיבה ודלא כפי' הקונט' בפ"ק דגיטין (דף ז.) שפירש דספינה של חרס דכיון שהיא של עפר חשובה כנקובה ועת לקצר: ניקב כמוציא רימון טהור מכלום - תימה לר"י היכי קאמר דטהור מכלום והלא אם יחדו לגיסטרא מקבל טומאה כדפי' בקונט' וכפירושו ודאי כן הוא שהרי אפילו אם נשברו בשברים דקים מקבלים השברים טומאה בתורת גיסטרא כשנשאר בשברים שיעור המפורש במסכת כלים (ס"ב משנה ב) ומייתי לה בפ' אלו טריפות (חולין נד:) הדקים שבכלי חרס הן וקרקרותיהן ודופנותיהן יושבין שלא מסומכין שיעורן בכדי סיכת קטן עד לוג ומלוג עד סאה ברביעית כו' ועוד קשה לרשב"א דהוה מצי למימר שש מדות בכלי חרס וי"ל דכשנשבר לגמרי השברים ראויין לגיסטרא אבל כשהכלי שלם אלא שניקב כמוציא רימון אין ראוי לגיסטרא ואפי' יחדו בטלה דעתו אצל כל אדם אבל מתוך פי' הקונט' משמע דכשניקב כמוציא רימון ראוי הוא לגיסטרא דפירש טהור מכלום משום כלי אא"כ מצניעו משום גיסטרא ולפירושו הא דלא נקט ו' מדות דלא מיירי אלא כשיכול להשתמש כדרכן וניקב כמוציא רימון אין ראוי אלא אם כן מטהו על צידו: שמא לא שמעת אלא במוקף צמיד פתיל - תימה לר"י דילמא במיוחד לרימונים שמע ואצטריך לאפוקי מדר"א דאמר בסמוך ניקב כמוציא זית אין לו טומאה כו' וי"ל דמשמע דבסתם כלי חרס איירי בלא יחוד וליכא למימר דלענין הכשר זרעים. שמע כמ"ד בסמוך שיעורו כמוציא רימון לפירש הקונט' דפירש דלענין הכשר זרעים פליגי דא"כ אמאי נקט כלי חרס אפי' כלי עץ נמי ועוד דרבא סבירא ליה דלענין הכשר זרעים שיעורו כשורש קטן: