שבתקכג.
טוען את הדף…
דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִיסּוּר לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ — מוּתָּר. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה: מְדוֹכָה, אִם יֵשׁ בָּהּ שׁוּם — מְטַלְטְלִין אוֹתָהּ, וְאִם לָאו — אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָהּ. אֲמַר לֵיהּ: הָא מַנִּי — רַבִּי נְחֶמְיָה הִיא, דְּאָמַר: אֵין כְּלִי נִיטָּל אֶלָּא לְצוֹרֶךְ תַּשְׁמִישׁוֹ. אֵיתִיבֵיהּ: (בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין נוֹטְלִין אֶת הָעֱלִי לְקַצֵּב עָלָיו בָּשָׂר. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.) וְשָׁוִין שֶׁאִם קִצֵּב עָלָיו בָּשָׂר שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ! סְבַר לְשַׁנּוֹיֵי לֵיהּ כְּרַבִּי נְחֶמְיָה. כֵּיוָן דְּשַׁמְעַהּ לְהָא דְּאָמַר רַב חִינָּנָא בַּר שֶׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: הַכֹּל מוֹדִים בְּסִיכֵּי זְיָירֵי וּמָזוּרֵי דְּכֵיוָן דְּקָפֵיד עֲלַיְיהוּ, מְיַיחֵד לְהוּ מָקוֹם — הָא נָמֵי מְיַיחֵד לְהוּ מָקוֹם. אִיתְּמַר. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קוּרְנָס שֶׁל זֶהָבִים שָׁנִינוּ. רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא אָמַר: קוּרְנָס שֶׁל בַּשָּׂמִים שָׁנִינוּ. מַאן דְּאָמַר דְּבַשָּׂמִים, כׇּל שֶׁכֵּן דְּזֶהָבִים. מַאן דְּאָמַר שֶׁל זֶהָבִים — אֲבָל דְּבַשָּׂמִים קָפֵיד עֲלַיְיהוּ. וְאֶת הַכּוּשׁ וְאֶת הַכַּרְכֵּר כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: פָּגָה שֶׁטְּמָנָהּ בְּתֶבֶן וַחֲרָרָה שֶׁטְּמָנָהּ בְּגֶחָלִים, אִם מְגוּלָּה מִקְצָתָהּ — מוּתָּר לְטַלְטְלָהּ, וְאִם לָאו — אָסוּר לְטַלְטְלָהּ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן תַּדַּאי אוֹמֵר: תּוֹחֲבָן בַּכּוּשׁ אוֹ בַּכַּרְכֵּר, וְהֵן נִנְעָרוֹת מֵאֵילֵיהֶן. אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן תַּדַּאי! לְמֵימְרָא דְּסָבַר רַב נַחְמָן טִלְטוּל מִן הַצַּד לָא שְׁמֵיהּ טִלְטוּל? וְהָאָמַר רַב נַחְמָן: הַאי פּוּגְלָא, מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה — שְׁרֵי, מִמַּטָּה לְמַעְלָה — אֲסִיר! הֲדַר בֵּיהּ רַב נַחְמָן מֵהַהִיא. מַחַט שֶׁל יָד לִיטּוֹל בָּהּ כּוּ׳. שְׁלַח לֵיהּ רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה לְרַב יוֹסֵף: יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ, מַחַט שֶׁנִּיטַּל חֲרָרָהּ אוֹ עוּקְצָהּ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: מַחַט שֶׁל יָד לִיטּוֹל בָּהּ אֶת הַקּוֹץ: וְכִי מָה אִיכְפַּת לֵיהּ לַקּוֹץ בֵּין נְקוּבָה לְבֵין שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה? אֵיתִיבֵיהּ: מַחַט שֶׁנִּיטַּל חֲרָרָהּ אוֹ עוּקְצָהּ — טְהוֹרָה? אָמַר אַבָּיֵי: טוּמְאָה אַשַּׁבָּת קָרָמֵית? טוּמְאָה כְּלִי מַעֲשֶׂה בָּעֵינַן, לְעִנְיַן שַׁבָּת מִידֵּי דַּחֲזֵי בָּעֵינַן — וְהָא נָמֵי חַזְיָא לְמִשְׁקַל בַּהּ קוֹץ. אָמַר רָבָא: מַאן דְּקָמוֹתֵיב, שַׁפִּיר קָמוֹתֵיב. מִדִּלְעִנְיַן טוּמְאָה לָאו מָנָא הוּא — לְעִנְיַן שַׁבָּת נָמֵי לָאו מָנָא הוּא. מֵיתִיבִי: מַחַט, בֵּין נְקוּבָה בֵּין שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה — מוּתָּר לְטַלְטְלָהּ בְּשַׁבָּת. וְלֹא אָמְרוּ נְקוּבָה אֶלָּא לְעִנְיַן טוּמְאָה בִּלְבַד! תַּרְגְּמַהּ אַבָּיֵי אַלִּיבָּא דְּרָבָא: בְּגוּלְמֵי עָסְקִינַן, זִימְנִין דְּמִימְּלִיךְ עֲלַיְיהוּ, וּמְשַׁוֵּי לְהוּ מָנָא. אֲבָל הֵיכָא דְּנִיטַּל חֲרָרָהּ אוֹ עוּקְצָהּ — אָדָם זוֹרְקָהּ לְבֵין גְּרוּטָאוֹת. אַסּוֹבֵי יָנוֹקָא — רַב נַחְמָן אָסַר, וְרַב שֵׁשֶׁת שָׁרֵי. אָמַר רַב נַחְמָן: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דִּתְנַן: אֵין עוֹשִׂיןדבר שמלאכתו לאיסור - אם צריך בשבת לגופו של מלאכה אחרת של היתר מותר: מדוכה - שדוכין בה שום: אם יש בה שום מטלטלין אותה - אגב השום: ואם לאו אין מטלטלין - כגון לישב עליה כיון דעיקר מלאכתו לשחיקה דהיא מלאכת איסור משום טוחן: תשמישו - תשמיש המיוחד לו: ושוין - ב"ש וב"ה שנחלקו בנוטלין את העלי לקצב עליו בשר ביו"ט: שאם קצב עליו בשר - שעשה לצורך שמחת יו"ט: שאסור לטלטלו - דהאי דקשרו ב"ה משום שמחת יו"ט קשרו אלמא משום דעלי מלאכתו לאיסור לכתישת טרגיס וטיסני וקליפת עצים לעבד בהן עורות אסור: הכל מודים - רבנן דאיפלגו אדר' נחמיה: בסיכי זיירי ומזורי - כלי צבעין הן ורבינו הלוי פירש כלי אורגין סיכי הן עמודין זיארי הן קנים שבשתי ומזורי כובד עליון ותחתון וראשון נראה לי דזייארי לשון עוצרים הן כמו מעצרתא זיירא (ע"ז דף ס.): דקפיד עלייהו - האומן שלא יתלכלכו ושלא יתעקמו: מייחד להם מקום - מקצה להן בידים: הני נמי - עלי ומדוכה: קורנס של זהבים - אע"פ דקפיד עליה קצת שצריך שיהא חלק לרדד טסין אפ"ה כיון שמתקן על ידי הכאה שמכה על הסדן לא מקצי ליה וכ"ש של שאר נפחים כרבה: בשמים - לשחוק בו: קפיד עליה - שלא ימאס: פגה - תאנה שלא בשלה כל צרכה וטומנין בתבן להתבשל ותבן מוקצה הוי לטיט: אם מגולה מקצתה - שיכול לאוחזה במקום המגולה דאפי' טלטול מן הצד ליכא שאין צריך להגביה התבן אלא מגביה מקום המגולה והתבן נשמט ונופל: פוגלא - צנון תלוש שהטמינו בארץ ונתגלה ראשו: מלמעלה למטה שרי - אם היה העליון שלה למעלה והקצר למטה וכשהוא שולפה חולצה מעליון שלה לתחתון שלה ורוחב הצנון למעלה מותר דליכא טלטול לעפר כלל שהרי נתגלה ראשו: ממטה למעלה אסור - שמזיז עפר לפי שהגומא קצרה מלמעלה ורוחב הצנון מלמטה ואע"ג דטלטול עפר מן הצד הוא שאינו אוחזו ממש בידו: חררה - חור שלה: עוקצה - פויינט"א: מהו - לטלטלה מי בטל תורת כלי מינה או לא: כלי מעשה - שמעשה שלו קיים: ולא אמרו נקובה - להיות תורת כלי עליה יותר משאין נקובה אלא לענין טומאה וקס"ד דבנטל חור שלה קאמר דלענין טומאה בטל שם כלי מינה ולטלטול שרי: בגולמי - גולמי מחטין העומדות לינקב דנקובה נגמרה מלאכתה ושאינה נקובה אינה נגמרה מלאכתה הלכך לענין טומאה הוא דלא הוי כלי אבל בטלטול שריא דחזי לקוץ: דמימליך - ולא נקיב לה: ומשוי לה מנא - כמות שהיא ולנטילת קוץ: גרוטאות - שברי מתכות אדם זורק' לבין גרוטאו' ובטל שם כלי מינה: אסובי ינוקא - להחליק סדר אבריו כשהוא נולד אבריו מתפרקין וצריך ליישבן: אסיר - דדמי למתקן:בסיכי זיירי ומזורי - פי' בערוך פי' סיכי הם יתדות המוכנין לנפץ בהן משי וכיוצא בה תרגום יתדות סיכי זיירי כלי עץ כמו קרשים שכובשין בהן בגדים דתנן (לקמן שבת דף קמא.) מכבש של בעלי בתים מזורי כלי עץ שהכובס מכה בו הבגדים על האבן שמלבנו ואלו כלים מקפיד עליהם שלא יתעקמו ולא יתפגמו שלא יתקלקלו הבגדים והמשי ומסיח דעתו מלטלטלן וכן מפרש בירושלמי זיירי דין עצר ביה מזורא דין חביט ביה ולפי' הקונט' דמפרש מזורי כובד עליון וכובד תחתון נ"ל דסבירא ליה כמאן דאסר בפרק אלו קשרים (לעיל שבת דף קיג.): הא נמי מייחד לה מקום - מ"מ משום שמחת יו"ט מותר לטלטלו לקצב עליו בשר: פגה שהטמינה כו' - מיירי שהניחה שם ע"מ ליטלה אבל אם הניחה שם לכל השבת הוי בסיס לדבר האסור כדאמר לקמן בפרק נוטל (שבת ד' קמב:) גבי אבן שעל פי החבית לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור: האי פוגלא - וא"ת האי פוגלא היכי דמי אי במניח מ"ט דמאן דשרי מלמטה למעלה הא אפילו ניעור לא שרי כ"ש טלטול מן הצד ואי בשכח מ"ט דמאן דאסר אפי' טלטול גמור שרי לצורך לטלטל אגב היתר לקמן בפרק נוטל (שבת קמא. וד' קמב:) במעות שעל גבי הכר בצריך למקומו דמטלטלו בעודן עליו ואבן שעל פי החבית כשהוא בין החביות מגביה ומטה כ"ש טלטול מן הצד וי"ל דמניח על מנת ליטלה איירי אע"ג דכשכח דמי כמו טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל בסוף במה טומנין (לעיל שבת דף נא.) דשרי לנער משום דאין מניח לכל השבת ובעצמות וקליפין דריש ביצה (ד' ב.) דשרי ב"ה לסלק את הטבלא ולנער מ"מ לא היה לו להניח באותו ענין שיצטרך טלטול מן הצד ועצמות וקליפין לא מסתייה דלא לינח בהן על גבי השלחן וטמן וכיסה דפרק במה טומנין (לעיל שבת ד' נא.) אין לחוש כיון דאפשר בניעור דאפילו טלטול מן הצד אינו: הדר ביה רב נחמן מההיא - מסתברא דמההיא הדר ביה מדאמר בפרק תולין (לקמן שבת דף קמא.) אמרי בי רב תנינא דלא כרב נחמן: מדלענין טומאה לאו מנא לענין שבת נמי לאו מנא - תימא הא תנן לקמן כל הכלים הניטלין שבריהן ניטלין אע"ג דלענין טומאה לא הוי מנא כשנשבר אלא על ידי ייחוד לפי' הקונטרס דסוף המצניע (לעיל שבת דף צה:) י"ל דה"פ מדלענין טומאה לאו מנא אפי' על ידי ייחוד דכיון דניטל חררה או עוקצה לא מהני ביה ייחוד לענין שבת נמי לאו מנא היא אבל היכא דהוה מנא לענין טומאה ע"י ייחוד איכא למימר דהוי מנא לענין שבת אפי' בלא ייחוד כיון דיכול להיות כלי לענין טומאה וכן משמע בסמוך דתרגמא אביי אליבא דרבא בגולמי דזימנין דמימלך עלייהו ומשוי להו מנא משמע דלהכי מותר לטלטל אע"ג דטהורה היא דאכתי לא מימלך עלה כיון שראוי ליחדה להיות כלי: אסובי ינוקא - לאו היינו לפופי ינוקא דשרי בפרק במה אשה (לעיל שבת דף סו:) ולקמן בסוף חבית (שבת דף קמז:) דהיינו שכורכין אותו בבגדים וקושרים בחגורה רחבה וכן פירש בקונטרס בסוף מפנין כי היכי דלא תקשי דרב נחמן אדרב נחמן דשרי התם לפופי והכא אסר אסובי והא דתנן בפ' חבית (שם) אין מעצבין את הקטן פריך לה התם אההיא דלפופי ומוקי לה בחומרי שדרה דמיחזי כבונה וקשה דמייתי לה מאין עושין אפיקטויזין שהוא תיקוני גברא כדפירש בקונטרס הוה ליה לאתויי מסיפא דאין מעצבין את הקטן דהוי נמי תקוני ינוקא ודמי טפי שהכל בקטן מענין אסובי ופירש רבינו תם דהכי נמי מייתי ונקט רישא אין עושין אפיקטויזין כו' עד אין מעצבין: