שבתמז:
טוען את הדף…
אֲבָל אָסוּר. וְלֹא יִתְקַע, וְאִם תָּקַע — חַיָּיב חַטָּאת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם הָיָה רָפוּי — מוּתָּר. בֵּי רַב חָמָא הֲוָה מִטָּה גְּלָלְנִיתָא. הֲוָה מְהַדְּרִי לַהּ בְּיוֹמָא טָבָא. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִדְּרַבָּנַן לְרָבָא: מַאי דַּעְתָּיךְ — בִּנְיָן מִן הַצַּד הוּא? נְהִי דְּאִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא לֵיכָּא, אִיסּוּרָא דְּרַבָּנַן מִיהָא אִיכָּא! אָמַר לֵיהּ: אֲנָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סְבִירָא לִי דְּאָמַר אִם הָיָה רָפוּי — מוּתָּר. מַתְנִי׳ נוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַנֵּר לְקַבֵּל נִיצוֹצוֹת, וְלֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֶּה. גְּמָ׳ וְהָא קָמְבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ! אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: נִיצוֹצוֹת אֵין בָּהֶן מַמָּשׁ. וְלֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֶּה: לֵימָא תְּנַן סְתָמָא כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר גּוֹרֵם לְכִיבּוּי — אָסוּר. וְתִסְבְּרָא? אֵימוֹר דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי — בְּשַׁבָּת, בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִי אָמַר? וְכִי תֵּימָא הָכָא נָמֵי בְּשַׁבָּת, וְהָתַנְיָא: נוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַנֵּר לְקַבֵּל נִיצוֹצוֹת בְּשַׁבָּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְלֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֶּה — מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשַׁבָּת. אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, שָׁאנֵי הָכָא — מִפְּנֵי שֶׁמְּקָרֵב אֶת כִּיבּוּיוֹ. הדרן עלך כירה בַּמֶּה טוֹמְנִין וּבַמָּה אֵין טוֹמְנִין? — אֵין טוֹמְנִין לֹא בַּגֶּפֶת וְלֹא בַּזֶּבֶל, לֹא בַּמֶּלַח וְלֹא בַּסִּיד וְלֹא בַּחוֹל — בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁין. וְלֹא בַּתֶּבֶן וְלֹא בַּזַּגִּין וְלֹא בַּמּוֹכִין וְלֹא בָּעֲשָׂבִין — בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִין, אֲבָל טוֹמְנִין בָּהֶן כְּשֶׁהֵן יְבֵשִׁין. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: גֶּפֶת שֶׁל זֵיתִים תְּנַן, אֲבָל דְּשׁוּמְשְׁמִין שַׁפִּיר דָּמֵי, אוֹ דִילְמָא דְּשׁוּמְשְׁמִין תְּנַן וְכָל שֶׁכֵּן דְּזֵיתִים?! תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא מִשּׁוּם חַד דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: קוּפָּה שֶׁטָּמַן בָּהּ — אָסוּר לְהַנִּיחָהּ עַל גֶּפֶת שֶׁל זֵיתִים. שְׁמַע מִינַּהּ שֶׁל זֵיתִים תְּנַן. לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ לְעִנְיַן הַטְמָנָה — דְּשׁוּמְשְׁמִין נָמֵי אָסוּר, לְעִנְיַןיתקע - בחוזק על ידי יתדות שקורין קויינ"ש: מטה גללניתא - טירנדי"ן והוא כעין של טרסיים: מן הצד - מפני שאינה תקועה ומהדקה בחוזק קרי לה מן הצד כלומר ע"י שינוי: גמ' והא קא מבטל כלי מהיכנו - דלא יוכל ליטלו משם כל היום דנעשה בסיס לניצוצות לימא תהוי תיובתיה דרב חסדא דאסר בפירקין (דף מג.): אין בהן ממש - משכבו ומותר ליטלן: כרבי יוסי - בכל כתבי הקדש דקתני עושה מחיצה בכל הכלים בין מלאין בין ריקנין כדי שלא תעבור הדליקה רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאין יכולין לקבל האור והן מתבקעים ומכבין את הדליקה: בערב שבת - כגון זה שנותן המים מבעוד יום בכלי תחת הנר: וכי תימא הכא נמי - אין נותנין לתוכו מים בשבת קאמר ור' יוסי היא: והתניא - אפילו בע"ש אסור ואי לגרם כיבוי מדמית לה אפילו כרבי יוסי לא מיתוקמה דבע"ש לא אמר רבי יוסי: אלא אמר רב אשי - מתניתין אפילו לרבנן דלא דמי לגרם כיבוי דהתם כי מטי דליקה לכלים דליקה הוא דפקע להו וגרמא בעלמא הוא אבל זה שנתן המים ממש תחת הנר מכבה ממש הוא וגזירה מבעוד יום אטו משחשכה: שמקרב את כיבויו - זימן כיבוי להדיא והוה ליה מכבה ממש אי הוה יהיב ליה בשבת: מתני' במה טומנין - הבא לסלק קדירה מעל גבי כירה ולטומנה בדבר אחר ואמרו חכמים אין טומנין בדבר המוסיף הבל אלא בדבר המעמיד הבל מי הוא המוסיף ואסור: גפת - פסולת של בית הבד של שמן שהוא כנוס יחד וחם מאד: לחין - יש בהן הבל הרבה יותר מיבשין: זגין - פסולת של יקב יין: מוכין - כל דבר רך קרוי מוכין כגון צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלויים: גמ' קופה שטמן בה - שנותן בה מוכין וטומן בה קדירה: לענין הטמנה - לטומנו בתוכה:רבן שמעון בן גמליאל אומר אם היה רפוי מותר - ולעיל נמי מיירי ברפוי וקשה קצת דהיכי פליגי כולי האי דמר מחייב חטאת ומר שרי אפי' לכתחלה ועוד הא אין בנין וסתירה בכלים ועוד תקשה לרב יהודה הך ברייתא דליכא תנא דמחייב חטאת ויש לומר דהכי קאמר לעיל הא רב ושמואל דאמרי תרווייהו המחזיר מטה של טרסיים בשבת חייב חטאת כשאינו רפוי ואם כן ברפוי אין סברא להתיר לכתחלה: לימא תנן סתמא כרבי יוסי דאמר גורם לכיבוי אסור - הוה מצי למימר וליטעמיך הא רבי יוסי גופיה לא אמרה אלא בדליקה משום דאדם בהול על ממונו אי שרינא ליה אתי לכבויי והכי מפרש בכל כתבי (לקמן שבת קכ:) אבל הכא ליכא למגזר דהא יש כלי תחת הנר ואינו בהול ובכמה מקומות בהש"ס יכול לומר וליטעמיך ואינו אומר: מפני שמקרב את כבויו - פירוש דגזרינן ע"ש אטו שבת ובשבת יכול לבא לידי כיבוי אם יגביה הכלי בשעת נפילת הניצוצות ואם תאמר מאי שנא שריית דיו וסממנים ופריסת מצודה דשרינן בפ"ק (דף יז:) עם השמש והכא אסרינן מע"ש שלא יבא לעשות בשבת ותירץ הרב פור"ת דהתם ליכא למיחש שמא יעשה כן בשבת דהא אב מלאכה הן אבל הכא איכא למיחש דלא דמי איסור כל כך במה שמניח כלי תחת הניצוצות ואיכא למיחש שמא יבא לידי כיבוי שיתחיל ליתן המים קודם נפילת הניצוצות וקודם גמר הנתינה יפלו ומכבה בידים או שיגביה הכלי עם המים כנגד הניצוצות כדפרישית ואף על גב דבאותו כיבוי אין בו חיוב חטאת לר' שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא החמירו אטו כיבוי דחיוב חטאת ואע"ג דהוי גזירה לגזירה קים להו לרבנן דהכא שייך למגזר טפי ורש"י דפי' דהוה מכבה ממש לאו דוקא אלא כלומר שיוכל לבא לידי כיבוי ור"ת גריס כפירוש ר"ח מפני שמקרב כיבוי דהתם הוא דשרי לעשות מחיצה מכלים שיש בתוכן מים שאינו מכבה כלום עד שיתבקעו הכלים אבל הכא אין הפסק בין מים לניצוצות ומיד נכבות כשנופלות בכלי והוי כמחיצת מים דאסירא כגון מחיצת שלג וברד וקשה לפירושו דבירושלמי מוקי מתני' כר' יוסי אבל לרבנן אפי' מחיצות של מים מותר ובפ' כל כתבי (לקמן שבת קכ:) נמי שרו רבנן דר' יוסי בטלית שאחז בו האור מצד אחד ליתן עליו מים מצד אחר ואם כבתה כבתה ונראה דלפי הש"ס שלנו יש לחלק דבמחיצה של מים אע"ג דאין דבר מפסיק מ"מ שרי שאין האש נופלת לתוך המים להדיא כי הכא שהמים תחת הניצוצות ומקרב כיבוין טפי ועוד דאיכא למימר דהש"ס שלנו אוסר במחיצות של מים לרבנן ומשום הכי מוקי מתניתין כרבנן ופליג אירושלמי ולא דמי לטלית שאחז בו האור מצד אחד שאינו אלא שלא תתפשט האור ומה שרגילים לתת מים בזכוכית שקורין לאמפ"א ונותנין עליה שמן בע"ש אין זה קרוי קירוב כיבוי דכיון שאין מתכוין לכיבוי כלל אלא להגביה את השמן לא שייך למגזר מידי שמא יעשה בשבת ושרי אפי' לר' יוסי וכ"ש לרבנן דאל"כ אפי' בלא מים אסור שהניצוצות נופלות בשמן: ועוד איכא למימר דתלמוד שלנו אסר מחיצה של מים לרבנן ומש"ה מוקי מתני' כר' יוסי ופליג אירושלמי ול"ד לטלית שאחז בו האור מצד אחד שאינו אלא שלא תתפשט האור [ת"י]: מתני' במה טומנין וכו' אין טומנין לא בגפת - פירש הר"ר יוסף בשם רבינו שמואל דמיירי בבשיל ולא בשיל אבל קדרא חייתא ובשיל שרינן בפרק (דף יח:) ואין נראה לר"ת דהא אית לן לאוקמא מתניתין בסתם קדרות שהן מבושלים בין השמשות ועוד דמסתמא איירי מתני' דומיא דמתני' דכירה דמיירי בבשיל כמאכל בן דרוסאי ונראה לר"ת שיש לחלק בין השהאה להטמנה דודאי להשהות מותר כשהוא מאכל בן דרוסאי שאין חיתוי מעט מועיל לו שהרי מגולה הוא ושליט ביה אוירא אבל הטמנה שעושין לצורך מחר והוא מוטמן יש לחוש שמא יחתה שמעט חיתוי מועיל לו ליתפס חומו וגזרו להטמין בכל דבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ ויחתה: