שבתקלט:
טוען את הדף…
וְלָא יָדַעְנָא אִי מִלְּפָנֶיהָ אִי מִלְּאַחֲרֶיהָ, וַאֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וַאֲמַר לְהוּ: יִתְעַסְּקוּן בֵּיהּ עַמְמִין. וְאָמַר רָבָא: מֵת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן יִתְעַסְּקוּ בּוֹ עַמְמִין, בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי — יִתְעַסְּקוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל, וַאֲפִילּוּ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבֵיצָה. לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה. אָמַר רַבִּי אָבִין בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא: מִתְעַטֵּף אָדָם בְּכִילָּה וּבְכִסְכָּסֶיהָ וְיוֹצֵא לִרְשׁוּת הָרַבִּים בְּשַׁבָּת, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. מַאי שְׁנָא מִדְּרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: הַיּוֹצֵא בְּטַלִּית שֶׁאֵינָהּ מְצוּיֶּיצֶת כְּהִילְכָתָהּ בְּשַׁבָּת — חַיָּיב חַטָּאת! צִיצִית לְגַבֵּי טַלִּית — חֲשִׁיבִי, וְלָא בָּטְלִי. הָנֵי לָא חֲשִׁיבִי, וּבָטְלִי. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: מַעֲרִים אָדָם עַל הַמְשַׁמֶּרֶת בְּיוֹם טוֹב לִתְלוֹת בָּהּ רִמּוֹנִים, וְתוֹלֶה בָּהּ שְׁמָרִים. אָמַר רַב אָשֵׁי: וְהוּא דְּתָלָה בָּהּ רִמּוֹנִים. מַאי שְׁנָא מֵהָא דְּתַנְיָא: מְטִילִין שֵׁכָר בַּמּוֹעֵד לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד — אָסוּר, אֶחָד שֵׁכַר תְּמָרִים וְאֶחָד שֵׁכַר שְׂעוֹרִים. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן יָשָׁן — מַעֲרִים וְשׁוֹתֶה מִן הֶחָדָשׁ! הָתָם לָא מוֹכְחָא מִילְּתָא, הָכָא מוֹכְחָא מִילְּתָא. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב אָשֵׁי: חֲזִי מָר הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן וְרַב הוּנָא בֶּן רַבִּי חִיּוֹן שְׁמֵיהּ, וְאָמְרִי לַהּ רַב הוּנָא בְּרַבִּי חִלְווֹן שְׁמֵיהּ, דְּשָׁקֵל בְּרָא דְתוּמָא וּמַנַּח בְּבַרְזָא דְּדַנָּא, וְאָמַר: לְאַצְּנוֹעֵיהּ קָמִיכַּוֵינָא. וְאָזֵיל וְנָאֵים בְּמַבָּרָא, וְעָבַר לְהַךְ גִּיסָא וְסָיַיר פִּירֵי, וְאָמַר: אֲנָא לְמֵינַם קָמִיכַּוֵינָא! אֲמַר לְהוּ: הַעֲרָמָה קָאָמְרַתְּ? הַעֲרָמָה בִּדְרַבָּנַן הִיא, וְצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן לָא אָתֵי לְמִיעְבַּד לְכַתְּחִילָּה. מַתְנִי׳ נוֹתְנִין מַיִם עַל גַּבֵּי הַשְּׁמָרִים בִּשְׁבִיל שֶׁיִּצּוֹלּוּ. וּמְסַנְּנִין אֶת הַיַּיִן בְּסוּדָרִין וּבִכְפִיפָה מִצְרִית. וְנוֹתְנִין בֵּיצָה בִּמְסַנֶּנֶת שֶׁל חַרְדָּל, וְעוֹשִׂין אֵנוֹמֵלִין בְּשַׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת בְּכוֹס, בְּיוֹם טוֹב — בְּלָגִין, וּבַמּוֹעֵד — בְּחָבִית. רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר הַכֹּל לְפִי הָאוֹרְחִין. גְּמָ׳ אָמַר זְעֵירִי: נוֹתֵן אָדָם יַיִן צָלוּל וּמַיִם צְלוּלִין לְתוֹךְ הַמְשַׁמֶּרֶת בְּשַׁבָּת וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, אֲבָל עֲכוּרִין — לָא. מֵיתִיבִי, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: טוֹרֵד אָדָם חָבִית שֶׁל יַיִן יֵינָהּ וּשְׁמָרֶיהָ, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַמְשַׁמֶּרֶת בַּשַּׁבָּת וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ! תַּרְגְּמַהּ זְעֵירִי: בֵּין הַגִּיתּוֹת שָׁנוּ. מְסַנְּנִין אֶת הַיַּיִן בְּסוּדָרִין. אָמַר רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה גּוּמָּא. וּבִכְפִיפָה מִצְרִית. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַגְבִּיהַּ מִקַּרְקָעִיתוֹ שֶׁל כְּלִי טֶפַח. אָמַר רַב: הַאי פְּרוֹנְקָא, אַפַּלְגֵיהּ דְכוּבָּא — שְׁרֵי, אַכּוּלֵּיהּ כּוּבָּא — אֲסִיר. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא נִיהַדַּק אִינִישׁ צִינְיָיתָא בְּפוּמֵּיהּ דְּכוּזַנְתָּא (דְּחָבִיתָא), מִשּׁוּם דְּמֶיחְזֵי כִּמְשַׁמֶּרֶת. דְּבֵי רַב פָּפָּא שָׁאפוּ שִׁיכְרָא מִמָּנָא לְמָנָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: הָאִיכָּא נִיצוֹצוֹת! נִיצוֹצוֹת לְבֵי רַב פָּפָּא לָא חֲשִׁיבִי. וְנוֹתְנִין בֵּיצָה בִּמְסַנֶּנֶת. תָּנֵי יַעֲקֹב קָרְחָה:ולא ידענא אי מלפניה - אם חל י"ט בע"ש ומת בו ביום ומפני שלא יוכלו להתעסק בו למחר התירו לקוברו ע"י עממים: אי מלאחריה - והוא מת בשבת ומפני שנשתהא כבר והיה מסריח התירו: מת ביו"ט ראשון כו' - מת שנשתהא כגון שמת בשבת ולמחר היה יו"ט: מה שאין כן בביצה - דאין ר"ה שוה לימים טובים של גליות דאילו ר"ה חמיר יו"ט שני דיליה ונולדה בזה אסורה בזה: מתעטף אדם בכילה - שהוא כסדין ומתעטף בה דרך מלבוש: וכסכסיה - רצועות התלויות בה ולא אמרינן הך רצועות לאו לצורך עיטוף נינהו והוה משאוי ההוא שעתא שאין כיסכסין עשויין אלא לנטותה באהל: חייב חטאת - ואילו לא היתה מצוייצת כלל לא מיחייב דהא לבושיה הוא אלמא הציציות הויין לו משאוי הואיל ואינן כמצותו אינו צריכין לה ומן הבגד ממש אינן דליחשבינן כוותיה: חשיבי - משום דשל תכלת הן ולא בטלי והוו בה משוי: מערים אדם על המשמרת ביו"ט - לרבנן דאמרי אין תולין את המשמרת ביום טוב ואוקימנא דטעמא לאו משום אהל אלא משום עובדא דחול מערים ותולה אותה לצורך רמונים דלאו עובדין דחול נינהו ומסנן בה שמרים הואיל ונתלית דהא אמרינן נותנין לתלויה ביו"ט: והוא דתלי בה רמונים - ברישא דמוכח מילתא דמעיקרא לאו לשמרים תלייה: מטילין - ברשיי"ר בלע"ז: במועד - בחולו של מועד: מערים ושותה מן החדש - אלמא בלא שום הוכחה מותר להערים: התם לאו מוכחא מילתא - דמילתא דאיסורא הוא דהרואה אומר לצורך המועד הוא שאין הכל יודעין שיש לו מן הישן הכא מוכחא מילתא לאיסור דסתם תולה משמרת לשמרים הוא תולה ואי לא יהיב בה רימונים ברישא להצניע בעלמא כי יהיב בה שמרים מוכח דלהכי תלייה: ברא דתומא - צלע של שום: ומנח בברזא דדנא - מקום שיש בו נקב בחבית והיין יוצא נותנו שם בשבת לסתום והוי כמתקן ומערים לכתחילה: ואומר לאצנועיה - להאי ברא דתומא מיכוינא ועוד עביד אחריתי אזל נאים במברא בספינה רחבה העשויה לעבור המים והיא של נכרי ויודע הוא שיעבירנה הנכרי לצד האחר: וסייר פירי - ומשמר שם פירות כרמו ונמצא שהנכרי מעבירו במים בשבת: הערמה בדרבנן היא - ה"ג הך הערמה לאו באיסורא דאורייתא הוא אלא באיסורא דרבנן דא"נ עביד ממש בלא הערמה אדרבנן הוא דעבר הלכך דצורבא מרבנן הוא לא אחמירו עליה דהוא לא אתי למעבד לכתחילה להדיא בלא הערמה לעבור שם לפני הכל: מתני' נותנין מים - בשבת ע"ג שמרים הנתונים במשמרת מבעוד יום: כדי שיצולו - שיהו צלולין לזוב את היין מפני הקמחים שקורים יינ"ש: בסודרין ובכפיפה מצרית - העשויה מצורי דקל: כפיפה - סל: ונותנין ביצה במסננת - שהחרדל נתון בה להסתנן וקולטת את הפסולת ואף הביצה החלמון שלה נוטף ומסתנן עמו והוה ליה לחרדל למראה והחלבון שהוא קשור נשאר למעלה ורבינו הלוי פירש סינונה של ביצה לתוך תבשיל היא ולא לתוך חרדל ובמסננת של חרדל הוא דשרי משום שינוי ויורד לתוך הקערה שהוא כלי שני ומתלבן התבשיל: אינומלין - פושו"ן: לגין - גדול מכוס וקטן מחבית: גמ' טורד - מערבב: בין הגתות שנו - שכל היינות עכורין ושותין אותן בשמריהם הלכך אין כאן תיקון דבלאו הכי משתתי: שלא יעשה גומא - מן הסודר בפי הכלי כי עובדא דחול אי נמי אתי לידי סחיטה: שלא יגביה - הכפיפה מקרקעית כלי התחתון טפח כמדת אהל: פרונקא - בגד ששוטחין על גיגית יין לכסותה: אפלגא דכובא שרי - דלאו אוהלא הוי: לא ניהדק איניש צינייתא בפומא דכוזני דחביתא - כלי חרס קטן שמערין בו יין מחבית לא יתן בפיו קשין וקסמים בחזקה לפי שאין לך מסננת גדולה מזו: שפו שיכרא - כל היכא דתני לשון שפוי בנחת הוא והפסולת נשאר בשולי הכלי: והאיכא ניצוצות - קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת שקורין בריי"ש והנהו מוכחן דבורר הוא: ניצוצות כי רב פפא לא חשיבי - שחנוני מטיל שכר היה כדאמרינן בבבא מציעא (דף סה:) ובפסחים (דף קיג.) הלכך אינו מקפיד לניצוצות כל כך וכשמגיע לניצוצות משליך הן ופסולתן לחוץ ותחילת שפייתן מן הפסולת ניכר דלאו בורר הוא:יום טוב שני יתעסקו בו ישראל - ובביצה (ד' ו.) מסקינן בתר הך מילתא אמר רבינא האידנא דאיכא חברי חיישינן פירוש ולא יתעסקו בו ישראל פן יצוו עליהם חברי לעשות מלאכה ביו"ט כיון שרואין שעושין בשביל מת ומעשה היה והוליכו מת חוץ לתחום ביו"ט והלכו אחריו בסוסים להתעסק במת וכעס ר"ת אף על ההולכים ברגל בלא סוסים ושמע רבי דטעמו משום דמסיק רבינא האידנא דאיכא חברי ולדידן אע"ג דליכא למיחש יש לאסור כיון דמסיק הכי גם יש לירא פן יצוו השרים להתעסק במלאכתן ולכתוב מה שהם רוצים ושלח להם ר"ת בני בשכר אינם בני תורה בני מליאון (אותה העיר) בני תורה: ציצית חשיבי ולא בטלי - שאינם מבוטלין לפי שחשובים הם בעיניו שדעתו ליתן בטלית ציצית רביעית כך פי' ר"ח: הא לא חשיבי ובטלי על זה סמך רבי להניח באבנטו רצועות התלויות בו ויש שקושרים בהם בתי שוקים דבטלי דלא חשיבי כולי האי: מאי שנא מהא דתניא כו' - פי' [וס"ל כרבי יוסי בר' יהודה דאמר מערימין] לעיל בכ' כל כתבי (שבת דף קיז:):