שבתקכו:
טוען את הדף…
שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בֵּית אֲחִיזָה נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת. וְאָמַר רַב יְהוּדָה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁיֵּשׁ תּוֹרַת כְּלִי עֲלֵיהֶן. וְכִי תֵּימָא: הָכָא נָמֵי דְּאִיכָּא תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו, וּמִי בָּעֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו? וְהָתַנְיָא: חֲרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל שֶׁגְּדָרָן לְשֵׁם עֵצִים, וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לִישִׁיבָה — צָרִיךְ לְקַשֵּׁר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ לְקַשֵּׁר. רַבִּי יוֹחָנָן סְבִירָא לֵיהּ כְּווֹתֵיהּ בַּחֲדָא וּפְלִיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא. דְּרַשׁ רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אַפִּתְחָא דְרֵישׁ גָּלוּתָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. מֵתִיב רַב עַמְרָם: וּמִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ שֶׁפּוֹקְקִין וּמוֹדְדִין וְקוֹשְׁרִין בְּשַׁבָּת! אֲמַר לֵיהּ [אַבָּיֵי]: מַאי דַּעְתָּיךְ — מִשּׁוּם דְּקָתָנֵי סְתָמָא, נֶגֶר הַנִּגְרָר נָמֵי סְתָמָא הִיא. וַאֲפִילּוּ הָכִי — מַעֲשֶׂה רַב. מַתְנִי׳ כׇּל כִּיסּוּיֵי הַכֵּלִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בֵּית אֲחִיזָה — נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּכִיסּוּי קַרְקָעוֹת, אֲבָל בְּכִיסּוּי הַכֵּלִים — בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת. גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁיֵּשׁ תּוֹרַת כְּלִי עֲלֵיהֶן. דְּכוּלֵּי עָלְמָא כִּסּוּי קַרְקָעוֹת, אִם יֵשׁ לָהֶן בֵּית אֲחִיזָה — אִין, אִי לָא — לָא. כִּסּוּי הַכֵּלִים, אַף עַל גַּב דְּאֵין לָהֶם בֵּית אֲחִיזָה. כִּי פְּלִיגִי בְּכֵלִים דְּחַבְּרִינְהוּ בְּאַרְעָא. מָר סָבַר גָּזְרִינַן, וּמָר סָבַר לָא גָּזְרִינַן. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: כִּי פְּלִיגִי בְּכִיסּוּי תַּנּוּר, מָר מְדַמֵּי לֵיהּ לְכִיסּוּי קַרְקַע, וּמָר מְדַמֵּי לֵיהּ לְכִיסּוּי כֵּלִים. הדרן עלך כל הכלים מְפַנִּין אֲפִילּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קוּפּוֹת שֶׁל תֶּבֶן וְשֶׁל תְּבוּאָה מִפְּנֵי הָאוֹרְחִים, וּמִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ. אֲבָל לֹא אֶת הָאוֹצָר. מְפַנִּין תְּרוּמָה טְהוֹרָה, וּדְמַאי, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּיטְלָהּ תְּרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַתּוֹרְמוֹס הַיָּבֵשׁ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לְעִזִּים. אֲבָל לֹא אֶת הַטֶּבֶל, וְלֹא אֶת מַעֲשֵׂר [רִאשׁוֹן] שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וְלֹא אֶת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, וְלֹא אֶת הַלּוּף, וְלָא אֶת הַחַרְדָּל. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַתִּיר בַּלּוּף, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל עוֹרְבִין. חֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי עֵצִים וַחֲבִילֵי זְרָדִים, אִם הִתְקִינָן לְמַאֲכַל בְּהֵמָה — מְטַלְטְלִין אוֹתָן. וְאִם לָאו — אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן. גְּמָ׳ הַשְׁתָּא חָמֵשׁ מְפַנִּין, אַרְבַּע מִיבַּעְיָא?! אָמַר רַב חִסְדָּא: אַרְבַּע מֵחָמֵשׁ, (אִיכָּא דְאָמְרִי: אַרְבַּע מֵאוֹצָר קָטָן) וְחָמֵשׁ מֵאוֹצָר גָּדוֹל. וּמַאי ״אֲבָל לֹא אֶת הָאוֹצָר״ — שֶׁלֹּא יַתְחִיל בָּאוֹצָר תְּחִלָּה, וּמַנִּי — רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאִית לֵיהּ מוּקְצֶה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אַרְבַּע וְחָמֵשׁשיש להן בית אחיזה - בית יד: ה"ג ואמר רב יהודה והוא שיש תורת כלי עליהן - שהכיסוי ראוי לתשמיש עצמו הוא דניטלין בשבת ואם אין תורת כלי עליו לא אמרינן כיסוי כלי הוה כלי ודלתות שידה תיבה ומגדל דתנא מתני' נוטלין יש תורת כלי עליהן דראויין לישב עליהן ולתת עליהן מזונות לקטן ולקמן מפרש אמאי בעינן בית אחיזה הואיל ותורת כלי עליהן אלמא לרבי יוחנן מידי דליכא תורת כלי עליו לא מטלטלין והאי קנה מאי תורת כלי עליו איכא אי משום דפותח ונועל בו אין זו תורת כלי עליו אלא תורת בנין: וכ"ת הכא נמי דאיכא תורת כלי עליו - שראוי להפך בו זיתים או לפצע בו אגוזים: (תורת כלי עליו - אפי' אינו ראוי לדבר אחר): סבירא ליה כוותיה בחדא - דמתוקן ואע"פ שאינו קשור: ופליג עליה בחדא - דבעי תורת כלי: הלכה כרבי אליעזר - דבעינן קשור ותלוי: מדבריהם למדנו - בפ' בתרא בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח והתם מפרש לה וקתני מדבריהם למדנו: שפוקקין - את המאור בדבר שאינו קשור ותלוי: וקושרין - קשר שאינו של קיימא לכתחלה: ומודדין - מקוה ומטלניות: מאי דעתיך - דמותבת לרבי יצחק נפחא מהא מצי לשנויי לך הא מני רבנן היא ואי משום דקתני לה סתמא מותבת ליה דמדסתם לן כרבנן הלכתא כותייהו: נגר הנגרר נמי סתמא - קתני לה וסתם לן בהא כרבי אליעזר דאסור: מעשה רב - למילף מיניה דכיון דסמיך למיעבד עובדא לקולא ש"מ הלכתא היא: מתני' בכיסוי קרקע - כגון כיסוי בור ודות דהוי כבונה אי לאו דמוכחא בית אחיזה דילה דלמשקיל ואהדורי עביד: גמ' א"ר יוחנן והוא שיש תורת כלי עליהם - דכיסויין הללו חזו לתשמיש דעלמא אבל כיסוי כלי לא אמרינן כלי הוא: ודכ"ע - משום דאוקמא ר' יוחנן בשיש תורת כלי עליהן איצטריכא ליה למימר דכי פליגי רבנן בכלים דחברינהו בארעא פליגי דאילו כלים דעלמא אע"ג דלית להו לכיסוייהן בית אחיזה מיטלטלי דכיון דבאיכא תורת כלי עליהן קיימי מה לי איכא בית אחיזה מה לי ליכא בית אחיזה אלא בכיסוי כלים המחוברי' לקרקע כגון תנור וכירים הוא דפליגי משום דדמו במקצת לכיסוי בור ודות וגזרינן הני אטו הני: מתני' מפנין - אם צריך למקומן להושיב שם אורחים להסב בסעוד' או תלמידים לדרשה ולא חיישינן לטרחא דשבת: אבל לא את האוצר - מפרש בגמרא: מפנין תרומה טהורה - כלומר ומהו מפנין דבר הראוי כגון אלו תרומה טהורה דחזי לבהמת כהן אבל תרומה טמאה לא דאפילו לבהמת כהן לא חזיא בשבת דאע"ג דבחול חזיא כדתניא בכל שעה בפסחים (דף לב.) שאם רצה כהן מריצה לפני הכלב בשבת וביום טוב לא חזיא דזו היא ביעורה מן העולם או להיסק או לבהמה ואין מבערין תרומה טמאה וקדשים טמאין ביום טוב כדתנן (לעיל שבת דף כג.) ואין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב ואוקימנא טעמא משום דאין שורפין קדשים ביום טוב: לוף - מין קטניות שאינו ראוי חי אפילו לבהמה: לעורבין - כגון עשירים שמגדלין עורבין לגדולה: זרדים - מין קנים הם שמזרדים כשהן רכים ואוכלים אותם: גמ' ארבע מחמש - אם לא היה שם אלא כשיעור ה' קופות לא יפנה אלא ד' מהם שאסור לגמור את האוצר דילמא חזי גומות בקרקעיתו ומשוי להו: מאוצר גדול - ואם יש הרבה אין מפנין אלא חמש דחיישינן לטירחא: מאי אבל לא את האוצר - שלא יגמור את האוצר לא מצית אמרת דהא מרישא שמעינן ארבע וחמש: תחלה - אם לא התחיל בו להסתפק ממנו כבר למאכלו או למאכל בהמתו דאם כן הוה ליה מוקצה ומתניתין רבי יהודה היא:וכי תימא הכא נמי דאיכא תורת כלי עליו - פי' בקונטרס שיהא ראוי לעשות שום תשמיש אחר ואין נראה לר"ת כי למה יש לנו להצריך שלדבר אחר יהא ראוי כיון שראוי לדבר זה אלא נראה לר"ת דה"פ דאיכא תורת כלי עליו שתיקנו ועשה בו מעשה והכינו לכך שמאחר שלכך תיקנו והכינו לכך יש תורת כלי עליו אפילו אינו ראוי לדבר אחר כמו חריות של דקל שאינן ראוין לשום תשמיש אלא לישיבה אף על פי כן יכול להכינם ולטלטלם בשבת ואבנים נמי אמרינן לעיל צאו ושיפשפו ועוד אי תורת כלי עליהם ממש צריכא למימר דכלי ניטל לצורך גופו והא דאמרי' בעירובין (ד' קב.) נגר הנגרר עשה לו בית יד מהו א"ל בוכנא קאמרת פירוש ושרי לאו משום דאי לא הוה כבוכנא ע"י הבית יד הזה הוה אסור דאפילו לא חזי למילתא אחריתי כיון שתקנוהו בידים לכך היה מותר אפי' בלא בית יד אלא נראה לר"י דההיא מיירי בנקמז דאסור לעיל מיני' בסמוך משום דמיחזי כבונה פי' שנועץ הנגר בתוך הנקב שבמפתן עד בתוך הארץ כדפירש בקונטרס התם ועלה קאי הא עשה לו בית יד באותו נגר שנקמז אי נמי שמואל לטעמיה דסבר דטעמא דרבי יהודה משום בנין אפילו בלא נעיצת נגר בארץ וכן נראה יותר כי נקמז אין פתרונו נעיצה בארץ אלא דומה שהוא מעין נשמט רק שאינו נשמט ממש כדמוכח בברייתא שהביא למעלה דקתני נגר אם נשמט כולו אסור נקמז מותר רבי יהודה אומר נקמז אע"פ שאינו נשמט ולא נודע פירוש נקמז היטב ובירושלמי גרסינן נגר דר' אליעזר הוה קטיר בגמי נשמט אסור נקמז רבי יעקב בר אחא מורה בראשי אצבעותיו: ומדבריהן למדנו שפוקקין ומודדין - ואע"ג דטפיח לא מבטל ליה כמו פקק כדאמרי' בפרק הישן (סוכה דף כח.) גבי סדין איכא למימר דמבטל ליה טפי מסדין ולא מצי למימר נמי פקק דמצוה שאני כדאמרי' בשילהי מכילתין (ד' קנז:) גבי מדידה דהתם לא הוי איסור כל כך אלא משום דהוי כעובדא דחול אבל פקק דמשום תוספת אהל דדמי לבנין ליכא למישרי משום מצוה: מתני' מפנין ארבע וחמש קופות - בירושלמי מפרש כמה שיעור קופות כההוא דתנינן שלשה קופות של שלשה סאין: