שבתנא:
טוען את הדף…
אֵינוֹ נוֹטֵל וּמַחֲזִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נְעוֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה הֲרֵי הִיא כְּזֶבֶל. מַנִּיחִין מֵיחַם עַל גַּבֵּי מֵיחַם וּקְדֵרָה עַל גַּבֵּי קְדֵרָה, אֲבָל לֹא קְדֵרָה עַל גַּבֵּי מֵיחַם, וּמֵיחַם עַל גַּבֵּי קְדֵרָה. וְטָח אֶת פִּיהָ בְּבָצֵק, וְלֹא בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיוּ מְשׁוּמָּרִים. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין טוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין כָּךְ אֵין טוֹמְנִין אֶת הַצּוֹנֵן. רַבִּי הִתִּיר לְהַטְמִין אֶת הַצּוֹנֵן. וְאֵין מְרַזְּקִין לֹא אֶת הַשֶּׁלֶג וְלֹא אֶת הַבָּרָד בְּשַׁבָּת בִּשְׁבִיל שֶׁיָּזוּבוּ מֵימָיו, אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְתוֹךְ הַכּוֹס אוֹ לְתוֹךְ הַקְּעָרָה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הדרן עלך במה טומנין בַּמֶּה בְּהֵמָה יוֹצְאָה וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה? — יוֹצֵא הַגָּמָל בְּאַפְסָר, וְנָאֲקָה בַּחֲטָם, וְלוּבְדְּקִים בִּפְרוּמְבְּיָא, וְסוּס בְּשֵׁיר. וְכָל בַּעֲלֵי הַשֵּׁיר יוֹצְאִין בְּשֵׁיר וְנִמְשָׁכִין בְּשֵׁיר. וּמַזִּין עֲלֵיהֶן, וְטוֹבְלָן בִּמְקוֹמָן. גְּמָ׳ מַאי ״נָאקָה בַּחֲטָם״? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: נָאקְתָּא חִיוָּרְתִּי בִּזְמָמָא דְפַרְזְלָא. ״וְלוּבְדְּקִים בִּפְרוּמְבְּיָא״ — אָמַר רַב הוּנָא: חֲמָרָא לוּבָא בְּפַגֵּי דְפַרְזְלָא. לֵוִי שַׁדַּר זוּזֵי לְבֵי חוֹזָאֵי לְמִיזְבַּן לֵיהּ חֲמָרָא לוּבָא. צָרוּ שַׁדַּרוּ לֵיהּ שְׂעָרֵי, לְמֵימַר דְּנִיגְרֵי דַחֲמָרָא שְׂעָרֵי. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַחְלִיפִין לִפְנֵי רַבִּי, שֶׁל זוֹ בָּזוֹ מַהוּ? נָאקָה בְּאַפְסָר לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, כֵּיוָן דְּלָא מִינַּטְרָא בֵּיהּ — מַשּׂאוֹי הוּא. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ גָּמָל בַּחֲטָם מַאי? כֵּיוָן דְּסַגִּי לֵיהּ בְּאַפְסָר — מַשּׂאוֹי הוּא, אוֹ דִילְמָא נְטִירוּתָא יַתִּירְתָּא לָא אָמְרִינַן מַשּׂאוֹי הוּא? אָמַר לְפָנָיו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: כָּךְ אָמַר אַבָּא: אַרְבַּע בְּהֵמוֹת יוֹצְאוֹת בְּאַפְסָר, הַסּוּס וְהַפֶּרֶד וְהַגָּמָל וְהַחֲמוֹר. לְמַעוֹטֵי מַאי? לַָאו לְמַעוֹטֵי גָּמָל בַּחֲטָם! לָא, לְמַעוֹטֵי נָאקָה בְּאַפְסָר. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: לוּבְדְּקִים וְגָמָל יוֹצְאִין בְּאַפְסָר. כְּתַנָּאֵי: אֵין חַיָּה יוֹצְאָה בְּסוּגַר, חֲנַנְיָה אוֹמֵר: יוֹצְאָה בְּסוּגַר וּבְכׇל דָּבָר הַמִּשְׁתַּמֵּר. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵּימָא בְּחַיָּה גְּדוֹלָה — מִי סַגִּי לַהּ סוּגַר? וְאֶלָּא בְּחַיָּה קְטַנָּה — מִי לָא סַגִּי לַהּ סוּגַר? אֶלָּא לָאו חָתוּל אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ: תַּנָּא קַמָּא סָבַר כֵּיוָן דְּסַגִּי לַהּ בְּמִיתְנָא בְּעָלְמָא מַשּׂאוֹי הוּא, וַחֲנַנְיָה סָבַר כׇּל נְטִירוּתָא יַתִּירְתָּא לָא אָמְרִינַן מַשּׂאוֹי הוּא. אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כַּחֲנַנְיָה. לֵוִי בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא בַּר חִיָּיא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא הֲווֹ קָאָזְלִי בְּאוֹרְחָא. קַדְמֵיהּ חֲמָרָא דְלֵוִי לַחֲמָרָא דְּרַבָּהּ בַּר רַב הוּנָא. חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אֲמַר: אֵימָא לֵיהּ מִילְּתָא כִּי הֵיכִיהרי זה כזבל - דמוסיף הבלא ואין טומנין בה אפילו מבעוד יום: מיחם - של נחשת: קדרה - משל חרס יש ספרים שכתוב בהן אבל לא מיחם על גבי קדירה ומפרשים טעמא מפני שהקדירה מרבה חמימות ומוספת הבלא למיחם אבל בתוספתא גרסינן ומיחם על גבי קדירה: וטח את פיה בבצק - הנילוש מבעו"י כל הנך מניחין נמי בשבת: ולא שיחמו - שיהא העליון צונן ונתנו כדי שיחום מחומו של תחתון: אלא שיהו משומרין - שהיו שניהן חמין ונתנו על גביו של זה כדי שיהא חומו משתמר בהן: ואין מרזקין - כמו מרסקין משברין לחתיכות דקות ברד גלצ"א בלע"ז: כדי שיזובו מימיו - משום דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא המים האלו: אבל נותן לתוך הכוס - של יין בימות החמה כדי לצנן ואע"פ שנימוח מאליו ואינו חושש: מתני' במה בהמה יוצאה כו' - לפי שהאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת ומידי דמינטרא ביה בהמה הוי תכשיט ואורחא ולא הוי משוי ומידי דלא מינטרא ביה הוי משוי: אפסר - קבישטר"א: נאקה - דרומי"ל: בחטם - מפרש בגמרא: ולובדקים בפרומביא - מפרש בגמ': בשיר - כמו אצעדה סביב צוארו וטבעת קבוע בה ומכניסין בו רצועה או חבל ומושכין הבהמה: וכל בעלי השיר - כגון כלבים ציידים וחיות קטנות שנותנין שיר לצוארם לנוי: יוצאין ונמשכין - מפרש בגמ': ומזין עליהם במקומן - כמו שהם בצואר הבהמה אם נטמאו: וטובלן במקומן - מכניסין בהמה למים להטביל את השיר: גמ' מאי נאקה - ומאי חטם: חיורתי - שהיא קשה להשתמר מפני שבורחת: בזממא דפרזלא - מוזי"ל בלע"ז נוקב את חוטמו ומכניסו בתוכו והוא כמין טבעת: חמרא לובא - חמור הבא ממדינת לוב כמו הכושים והלובים דאסא בדברי הימים (ב טז): בפגי דפרזלא - פריי' כעין שלנו פגי כמו זה קנה חמור ובית פגי (ב"מ ד' ט) קיבציי"ל בית ראשה ולחייה: צרו שדרו ליה שערי - צרו מעותיו ושלחו לו שעורים בצרור מעותיו ולא רצו לקנות לו חמור מפני שהוא רחוק מבבל מהלך חצי שנה כדאמר בהגוזל (ב"ק ד' קיב:) והשיאוהו עצה לקנות חמור במקומו ויאכילנו שעורים תמיד ונמצא חמורו טוב ומשובח: ניגרי דחמרא שערי - פסיעותיו של חמור לפי שעורים שהוא אוכל: מחליפין - שאילתם נאקה באפסר וגמל בחטם מהו משוי הוא ואסור: לאו למעוטי גמל בחטם - והכי קאמר ארבע בהמות הללו משתמרים באפסר ואסורות לצאת בחטם: לא למעוטי נאקה באפסר - דהואיל ולא מינטרא ביה משאוי הוא אבל נטירותא יתירתא כגון חטם לגמל לאו משאוי הוא: יוצאין באפסר - דלובדקי נמי מינטרא ביה: ה"ג כתנאי אין חיה יוצאה בסוגר: כתנאי - נטירותא יתירתא אי משוי הוא או לא: בסוגר - קולא"ר של חבל כדמתרגמינן ויתנהו בסוגר בקולרין (יחזקאל יט): בחיה גדולה - כגון דוב: קטנה - כגון נמייה וחולדה: חתול - לא בעי נטירותא אפילו כחיה קטנה שאינו תאב לברוח כל כך: במיתנא - חבל קטן: הלכה כחנניה - ונטירותא יתירתא לאו משאוי הוא: חלשא דעתיה דרבה בר רב הונא - שהיה גדול וכסבור שעשה מדעת:אינו נוטל ומחזיר - נראה לרשב"א דהיינו כרשב"ג דאמר בפרק נוטל כל היכא דאיכא איסורא והיתרא בהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן אבל לרבנן דפליגי עליה שרו במכוסות לגמרי ליטול בידים דבר שאינו ניטל דבפרק נוטל (לקמן שבת קמב:) מתני' דהיתה בין החביות מגביהה ומטה על צדה מוקי לה כרשב"ג משמע דרבנן דרשב"ג שרו לטלטל את האבן עצמו: אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד - מכאן יש ליזהר שלא ירחוץ ידיו בשלג וברד בשבת ופעמים שמתקרשים ויש ברד מעורב בהם אין לרחוץ בהן דאי אפשר שלא ירסק הברד וכל הזהיר בו תבא עליו ברכה: מתני' במה בהמה יוצאה - דאדם מוזהר על שביתת בהמתו דכתיב למען ינוח וגו' ומיהו לאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך ליכא אלא במחמר אחר בהמתו כדמוכח בריש מי שהחשיך (לקמן שבת קנג.) ובריש נדרים (דף ב:) דייק בהך דהכא ובכל הני דלעיל דאיכא דוכתא דתנא ברישא הא דסליק מיניה ואיכא דוכתא דתני ברישא הא דפתח ביה: חמרא לובא - אומר ר"ת דלובא היינו מצרים דכתיב (נחום ג, ט) פוט ולובים היו בעזרתך ואמרינן בירושלמי גריס הבאים מלוב מהו להמתין להם שלשה דורות ומייתי עלה דהדא עלם מצראה דצווחין ליה לוב: או דילמא כל נטירותא יתירתא לאו משוי היא - וא"ת תפשוט ממתניתין דתנן ולובדקים בפרומביא אע"ג דסגי לה באפסר כדאמר בסמוך תנא לובדקים וגמל יוצאים באפסר ופרומביא עדיפא מאפסר דאמר לקמן חמור שעסקיו רעים כגון זה מהו לצאת בפרומביא בשבת אלמא משמע דעדיף מאפסר וי"ל דלא הוי נטירותא יתירתא ואורחיה נמי בהכי ולא חשיב משוי: קדמיה חמרא דלוי - משמע שמכבדין בדרכים ובפ' אמר להם הממונה (יומא לז.) נמי אמרינן שלשה שהיו מהלכין בדרך הרב באמצע גדול מימינו וקטן משמאלו וכן מצינו במלאכי השרת שבאו אצל אברהם וכו' והקשה ר"ת דבפ' שלשה שאכלו (ברכות מז.) מסיק דאין מכבדין אלא בפתח הראוי למזוזה ותירץ רבינו תם דהתם כשאין הולכים בחבורה אחת אלא כל אחד הולך לצורך עצמו אבל כשהולכים בחבורה אחת מכבדים בכל מקום: