שבת קכד:

פרק יז׳ · כל הכלים

Shabbat 124b · Chapter 17: Kol HaKelim

אֵין מוֹצִיאִין אֶת הַקָּטָן וְאֶת הַלּוּלָב וְאֶת סֵפֶר תּוֹרָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לְהוּ לְבֵית שַׁמַּאי הוֹצָאָה, טִלְטוּל מִי שָׁמְעַתְּ לְהוּ? וְטִלְטוּל גּוּפֵיהּ לָאו מִשּׁוּם הוֹצָאָה הִיא?! וְאַף רַב סָבַר לַהּ לְהָא דְּרָבָא. דְּאָמַר רַב: מָר שֶׁלֹּא יִגָּנֵב — זֶהוּ טִלְטוּל שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ, וְאָסוּר. טַעְמָא שֶׁלֹּא יִגָּנֵב, אֲבָל לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ וּלְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — מוּתָּר. אִינִי?! וְהָא רַב כָּהֲנָא אִיקְּלַע לְבֵי רַב, וַאֲמַר: אַיְיתוֹ לֵיהּ שׁוּתָא לְכָהֲנָא לִיתִּיב עֲלַהּ. לָאו לְמֵימְרָא דְּדָבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִיסּוּר, לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ — אִין, לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — לָא! הָכִי אֲמַר לְהוּ: שְׁקוּלוּ שׁוּתָא מִקַּמֵּי כָּהֲנָא. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָתָם מֵחַמָּה לַצֵּל הֲוָה. רַב מָרִי בַּר רָחֵל הֲוָה לֵיהּ הָהוּא בֵּי סַדְיְוָתָא בְּשִׁמְשָׁא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: מַהוּ לְטַלְטוֹלִינְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: שְׁרֵי. אִית לִי אַחֲרִינָא. חֲזוּ לְאוֹרְחִין. אִית לִי נָמֵי לְאוֹרְחִים. אֲמַר לֵיהּ: גַּלִּית אַדַּעְתָּיךְ דִּכְרַבָּה סְבִירָא לָךְ. לְכוּלֵּי עָלְמָא שְׁרֵי, לְדִידָךְ אֲסִיר. אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: מַכְבֵּדוֹת שֶׁל מֵילָת — מוּתָּר לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת, אֲבָל שֶׁל תְּמָרָה — לָא. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף שֶׁל תְּמָרָה. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ וּלְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — בְּהָא לֵימָא רַב שֶׁל תְּמָרָה לָא? וְהָא רַב כְּרָבָא סְבִירָא לֵיהּ. אֶלָּא מֵחַמָּה לַצֵּל: בְּהָא לֵימָא רַבִּי אֶלְעָזָר אַף שֶׁל תְּמָרָה? לְעוֹלָם מֵחַמָּה לַצֵּל, אֵימָא: וְכֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר. מַתְנִי׳ כׇּל הַכֵּלִים הַנִּיטָּלִין בַּשַּׁבָּת — שִׁבְרֵיהֶן נִיטָּלִין עִמָּהֶן, וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלָאכָה. שִׁבְרֵי עֲרֵיבָה לְכַסּוֹת בָּהֶן אֶת פִּי הֶחָבִית, שִׁבְרֵי זְכוּכִית לְכַסּוֹת בָּהֶן אֶת פִּי הַפַּךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּלְבַד שֶׁיְּהוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלַאכְתָּן: שִׁבְרֵי עֲרֵיבָה לָצוּק לְתוֹכָן מִקְפָּה, וְשֶׁל זְכוּכִית לָצוּק לְתוֹכָן שֶׁמֶן. גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַחֲלוֹקֶת שֶׁנִּשְׁבְּרוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, דְּמָר סָבַר מֵעֵין מְלַאכְתָּן — אִין, מֵעֵין מְלָאכָה אַחֶרֶת — לָא. וּמָר סָבַר: אֲפִילּוּ מֵעֵין מְלָאכָה אַחֶרֶת. אֲבָל נִשְׁבְּרוּ בְּשַׁבָּת — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּרִין. הוֹאִיל וּמוּכָנִין עַל גַּבֵּי אֲבִיהֶן — מוּתָּר. מוֹתֵיב רַב זוּטְרָא: מַסִּיקִין בְּכֵלִים, וְאֵין מַסִּיקִין בְּשִׁבְרֵי כֵלִים. דְּנִשְׁבְּרוּ אֵימַת? אִילֵּימָא דְּנִשְׁבְּרוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב? — עֵצִים בְּעָלְמָא נִינְהוּ! אֶלָּא לָאו בְּיוֹם טוֹב, וְקָתָנֵי: מַסִּיקִין בְּכֵלִים וְאֵין מַסִּיקִים בְּשִׁבְרֵי כֵלִים! אֶלָּא אִי אִיתְּמַר, הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מַחֲלוֹקֶת שֶׁנִּשְׁבְּרוּ בְּשַׁבָּת, דְּמָר סָבַר מוּכָן הוּא, וּמָר סָבַר נוֹלָד הוּא, אֲבָל מֵעֶרֶב שַׁבָּת — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּרִין, הוֹאִיל וְהוּכְנוּ לִמְלָאכָה מִבְּעוֹד יוֹם. תָּנֵי חֲדָא: מַסִּיקִין בְּכֵלִים, וְאֵין מַסִּיקִין בְּשִׁבְרֵי כֵלִים. וְתַנְיָא אִידַּךְ: כְּשֵׁם שֶׁמַּסִּיקִין בְּכֵלִים, כָּךְ מַסִּיקִין בְּשִׁבְרֵי כֵלִים. וְתַנְיָא אִידַּךְ: אֵין מַסִּיקִין לֹא בְּכֵלִים וְלָא בְּשִׁבְרֵי כֵלִים. הָא — רַבִּי יְהוּדָה. הָא — רַבִּי שִׁמְעוֹן. הָא — רַבִּי נְחֶמְיָה. אָמַר רַב נַחְמָן: הָנֵי לִיבְנֵי דְּאִישְׁתַּיּוּר מִבִּנְיָינָא — שְׁרֵי לְטַלְטוֹלִינְהוּ, דַּחֲזוּ לְמִיזְגָּא עֲלַיְיהוּ. שַׁרְגִינְהוּ וַדַּאי אַקְצִינְהוּ. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: חֶרֶס קְטַנָּה — מוּתָּר לְטַלְטְלָהּ בֶּחָצֵר, אֲבָל בְּכַרְמְלִית — לֹא. וְרַב נַחְמָן דִּידֵיהּ אָמַר: אֲפִילּוּ בְּכַרְמְלִית, אֲבָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — לֹא. וְרָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאַזְדָּא רָבָא לְטַעְמֵיהּ. דְּרָבָא הֲוָה קָאָזֵיל בְּרִיתְקָא דְמָחוֹזָא, אִתַּוַּוס מְסָאנֵיהּ טִינָא. אֲתָא שַׁמָּעֵיהּ, שְׁקַל חַסְפָּא וְקָא מְכַפַּר לֵיהּ. רְמוֹ בֵּיהּ רַבָּנַן קָלָא. אָמַר: לָא מִיסָּתְיָיא דְּלָא גְּמִירִי, מִיגְמָר נָמֵי מַגְמְרִי?! אִילּוּ בְּחָצֵר הֲוַאי מִי לָא הֲוָה חַזְיָא לְכַסּוֹיֵי בַּיהּ מָנָא? הָכָא נָמֵי — חַזְיָא לְדִידִי. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְגוּפַת חָבִית שֶׁנִּכְתְּתָה — מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּשַׁבָּת. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מְגוּפָה שֶׁנִּכְתְּתָה — הִיא וּשְׁבָרֶיהָ מוּתָּר לְטַלְטְלָהּ בְּשַׁבָּת. וְלֹא יִסְפּוֹת מִמֶּנָּה שֶׁבֶר לְכַסּוֹת בָּהּ אֶת הַכְּלִי וְלִסְמוֹךְ בָּהּ כַּרְעֵי הַמִּטָּה. וְאִם זְרָקָהּ בָּאַשְׁפָּה — אָסוּר. מַתְקִיף לַהּ רַב פָּפָּא: אֶלָּא מֵעַתָּה, זָרֵיק לֵיהּ לִגְלִימֵיהּ הָכִי נָמֵי דְּאָסוּר?! אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא:

אין מוציאין - הוצאה שלא לצורך דלא אישתרי לכתחילה ביו"ט טפי מבשבת אלא אוכל נפש והך דמשילין ב"ה: טלטול מי שמעת להו - דמשוי יו"ט לשבת: טלטול לאו לצורך הוצאה - בתמיה הלכך אי מזלזלת בטלטול מזלזלת בהוצאה: להא דרבא - דאמר צורך מקומו כצורך גופו: מר - פושי"ר: שלא יגנב - דומיא דמחמה לצל ואסור בדבר שמלאכתו לאיסור: שותא - מצודה: לאו למימרא כו' - למה לי לפרושי בהדיא דליתיב עלה לאו משום למימרא דהאי דשרי לטלטולי משום דצורך גופו הוא: שקילו שותא מקמיה כהנא - דניתוב על מקומה קאמר וצורך מקומה הוא דהוה: מחמה לצל הוה - במקום הרע לה היתה ואי לאו דפריש בהדיא ליתיב עלה מאן דחזי סבר דמחמה לצל שרי ולמקומה לא היה צריך דלימא שישב במקומה: בי סדיותא - כרים של לבד שקורין פילטר"א: בי שמשי - בחמה: אמר ליה שרי - רבא לטעמיה דאמר דבר שמלאכתו להיתר אף מחמה לצל מותר: אית לי אחריני - איני צריך לגופו: דכרבה סבירא לך - דאמר מחמה לצל אסור והלכה כרבא דאמר דבר שמלאכתו להיתר שרי לגמרי ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו מותר מחמה לצל ושלא יגנב אסור: מכבדות - אישקוב"א שמכבדים בהן את השולחן: של מילתא - בגדים לכבד שולחן שמלאכתו להיתר: של תמרה - כעין שלנו לכבד את הבית דאסור משום אשווי גומות דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות: לצורך גופו - למלאכת היתר: אלא מחמה לצל בהא לימא רבי אלעזר אף של תמרה - דבר שמלאכתו לאיסור ליכא מאן דשרי מחמה לצל: וכן אמר רבי אלעזר - של מילתא מותר של תמרה אסור מחמה לצל: מתני' מעין מלאכה - שום מלאכה ואפי' אינה מעין הראשונה: לצוק לתוכה מקפה - עבה דומיא דעיסה מעורבת במים: גמ' הואיל ומוכנין על גבי אביהן - כשקדש היום: מסיקין בכלים - ביו"ט שהרי ראוין לטלטל ויטלטל ויתנם לתוך האור: ואין מסיקין בשברי כלים - דהוו להו מוקצין ולא חזו לטלטול: עצים בעלמא נינהו - דהא מאתמול להסקה קיימי: וקתני אין מסיקין - ולא אמרינן מוכנין היו אגב אביהן אלא אמרינן נולד נינהו ואסירי: מר סבר מוכן הוא - כיון דראוי לשום מלאכה ומר סבר נולד הוה דמאתמול לאו להאי מלאכה הוה קאי הלכך: מעין מלאכתו בעינן: הא רבי יהודה - מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דאית ליה מוקצה ונולד כלים לאו מוקצה נינהו שברים נולד נינהו: והא - דתני מסיקין בשניהם: רבי שמעון - דלית ליה מוקצה ולית ליה נולד: והא - דתניא אף בכלים אין מסיקין: רבי נחמיה היא - דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו והאי לאו מיוחד הוא לו דלאו להסקה קאי: דאייתור - שהשלים בניינו וניתותר ומהשתא לא קיימי לבנין אלא לישב עליהם ותורת כלי עליהם: שרגינהו - אי סדרן זו על זו ודאי אקצינהו לצורך בנין אחר: בחצר - דשכיחי בה כלים שהחרס הזה ראוי להם לכיסוי ותורת כלי עליו: אבל לא בכרמלית - אפי' בתוך ד' אמות דלא שכיחי ביה מאני ולא חזי לכסויי: אפילו בכרמלית - הואיל ולאו רה"ר הוא שכיחי דאזלי ויתבי התם וחזי לכסות בו רוק: ורבא אמר אף ברה"ר - כיון דבחצר כלי הוא בעלמא נמי לא פקע שם כלי מיניה: בריתקא - שם רה"ר: איתווסאי מסאניה טינא - נתלכלך מנעלו בטיט: כפר ליה - מקנחו: אמר רבא לא מסתייה דלא גמירי - מה אסור מה מותר: אלא מיגמר נמי מגמרי - מלמדין שיבוש שבידם לאחרים: לדידי - לקינוח ואע"ג דלא שכיח הרי שם כלי עליו בחצר: שנתכתתה - החבית: מגופה - של חבית שנתכתתה החבית: היא - המגופה: ושבריה - של חבית ניטלין בשבת דחזו לכיסוי מנא: לא יספות - יתקן להתיר בליטותיו ועוקציו בשבת דעביד כלי והוי מכה בפטיש: ואם זרק - מגופה זו לאשפה בטלה מתורת כלי: זרקיה לגלימיה - בשבת לאשפה ה"נ דאסור לטלטולי:

הא רבי נחמיה - דסבירא ליה דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו הרגיל בחול כדמפרש בפרק במה מדליקין (לעיל שבת דף לו.) והאי נמי אין רגיל בחול לשרוף אותו: ורבא אמר אפילו ברה"ר - ובהני דנשברו בע"ש קאמר דאי בנשברו בשבת האמר בפרק נוטל (לקמן שבת דף קמב:) דרבא אית ליה מוקצה וכל שכן נולד: