שבתעה:
טוען את הדף…
מִשּׁוּם צוֹבֵעַ אִין, מִשּׁוּם נְטִילַת נְשָׁמָה לָא? אֵימָא: אַף מִשּׁוּם צוֹבֵעַ. אָמַר רַב: מִילְּתָא דַּאֲמַרִי, אֵימָא בַּהּ מִילְּתָא, דְּלָא לֵיתוּ דָּרֵי בָּתְרָאֵי וְלִיחֲכוּ עֲלַי: צוֹבֵעַ בְּמַאי נִיחָא לֵיהּ — נִיחָא דְּלִיתַּוַּוס בֵּית הַשְּׁחִיטָה דְּמָא, כִּי הֵיכִי דְּלִיחְזוּהּ אִינָשֵׁי וְלֵיתוּ לִיזְבְּנוּ מִינֵּיהּ. וְהַמּוֹלְחוֹ וְהַמְעַבְּדוֹ. הַיְינוּ מוֹלֵחַ וְהַיְינוּ מְעַבֵּד! רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אַפֵּיק חַד מִינַּיְיהוּ וְעַיֵּיל שִׂירְטוּט. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי מַאן דְּמָלַח בִּישְׂרָא — חַיָּיב מִשּׁוּם מְעַבֵּד. רָבָא אָמַר: אֵין עִיבּוּד בָּאוֹכָלִין. אָמַר רַב אָשֵׁי: וַאֲפִילּוּ רַבָּה בַּר רַב הוּנָא לָא אָמַר אֶלָּא דְּקָא בָּעֵי לֵיהּ לְאוֹרְחָא, אֲבָל לְבֵיתָא — לָא מְשַׁוֵּי אִינִישׁ מֵיכְלֵיהּ עֵץ. וְהַמְמַחֲקוֹ וְהַמְחַתְּכוֹ. אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: הַשָּׁף בֵּין הָעַמּוּדִים בְּשַׁבָּת — חַיָּיב מִשּׁוּם מְמַחֵק. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים סָח לִי רַב אָשֵׁי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמְגָרֵר רָאשֵׁי כְּלוֹנְסוֹת בְּשַׁבָּת — חַיָּיב מִשּׁוּם מְחַתֵּךְ, הַמְמָרֵחַ רְטִיָּה בְּשַׁבָּת — חַיָּיב מִשּׁוּם מְמַחֵק, וְהַמְסַתֵּת אֶת הָאֶבֶן בְּשַׁבָּת — חַיָּיב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן קִיסְמָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הַצָּר צוּרָה בִּכְלִי וְהַמְנַפֵּחַ בִּכְלִי זְכוּכִית — חַיָּיב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ. אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מַאן דְּשָׁקֵיל אַקּוּפֵי מִגְּלִימֵי — חַיָּיב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ. וְהָנֵי מִילֵּי דְּקָפֵיד עֲלַיְיהוּ. וְהַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. תָּנוּ רַבָּנַן: כָּתַב אוֹת אַחַת גְּדוֹלָה וְיֵשׁ בִּמְקוֹמָהּ לִכְתּוֹב שְׁתַּיִם — פָּטוּר. מָחַק אוֹת גְּדוֹלָה, וְיֵשׁ בִּמְקוֹמָהּ לִכְתּוֹב שְׁתַּיִם — חַיָּיב. אָמַר רַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי: זֶה חוֹמֶר בַּמּוֹחֵק מִבַּכּוֹתֵב. הַבּוֹנֶה, וְהַסּוֹתֵר, הַמְכַבֶּה, וְהַמַּבְעִיר, וְהַמַּכֶּה בְּפַטִּישׁ. רַבָּה וְרַבִּי זֵירָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כֹּל מִידֵּי דְּאִית בֵּיהּ גְּמַר מְלָאכָה חַיָּיב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ. ״אֵלּוּ אֲבוֹת מְלָאכוֹת״. ״אֵלּוּ״ — לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דִּמְחַיֵּיב עַל תּוֹלָדָה בִּמְקוֹם אָב. ״חָסֵר אַחַת״ — לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה מוֹסִיף אֶת הַשּׁוֹבֵט וְהַמְדַקְדֵּק. אָמְרוּ לוֹ: שׁוֹבֵט הֲרֵי הוּא בִּכְלַל מֵיסֵךְ, מְדַקְדֵּק הֲרֵי הוּא בִּכְלַל אוֹרֵג. מַתְנִי׳ וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ: כׇּל הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ וּמַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בְּשַׁבָּת — חַיָּיב חַטָּאת עָלָיו. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ וְאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בְּשַׁבָּת — אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא הַמַּצְנִיעוֹ. גְּמָ׳ ״כׇּל הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ״ לְאַפּוֹקֵי מַאי? רַב פָּפָּא אָמַר: לְאַפּוֹקֵי דַּם נִדָּה. מָר עֻוקְבָא אָמַר: לְאַפּוֹקֵי עֲצֵי אֲשֵׁרָה. מַאן דְּאָמַר דַּם נִדָּה, כׇּל שֶׁכֵּן עֲצֵי אֲשֵׁרָה. מַאן דְּאָמַר עֲצֵי אֲשֵׁרָה, אֲבָל דַּם נִדָּה מַצְנַע לֵיהּ לְשׁוּנָּרָא. וְאִידַּךְ? — כֵּיוָן דְּחָלְשָׁא לָא מַצְנַע לֵיהּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא הַאי דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאִי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, הָאָמַר: לֹא אָמְרוּ כׇּל הַשִּׁיעוּרִין הַלָּלוּ אֶלָּא לְמַצְנִיעֵיהֶן. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ.משום צובע - שצובע את הבשר של בית השחיטה ולקמן מפרש אמאי מיכוין לצובעו וצביעה הואי במשכן אב מלאכה: משום נטילת נשמה - דנטילת נשמה הואי במשכן באילים מאדמים ותחש וחלזון: צובע בשר במאי ניחא ליה - להאי שוחט בצביעת הבשר היינו חוכא ואני אומר בו טעם: אף משום צביעה - ונפקא מינה לחיוביה תרתי: מילתא דאמרי אימא כו' - דבר תימה אמרתי להזכיר צביעה בשחיטה צריך אני לומר בו דבר טעם דלא ליתו דרי בתראי השומעים וליחכו עלי: ניחא ליה דלתווס בית השחיטה בדמא - שיהא צבוע בדם: כי היכי דניחזייה אינשי - שנשחטה היום וניתו ונזבנו: היינו מולח היינו מעבד - אטו מליחה לאו צורך עיבוד הוא: ועייל שירטוט - לפי שדרך הרצענין כשהוא בא לחתכו משרטטו תחלה כפי מה שהוא רוצה להאריך ולהרחיב ולקצר החיתוך ואחר כך מעביר הסכין דרך השירטוט וכן בעורות המשכן כשחתכום: דקבעי ליה לאורחא - שמולחה הרבה: השף בין העמודים - כגון עמודי אכסדראות שעשוים חלונות חלונות ונסמכין בחלונות בין עמוד לעמוד והשף שם בקרקעית הבנין שנשענין עליו כדי שיהא חלק חייב משום ממחק: המגרר ראשי כלונסות - שיהיו ראשיהן שוין וחדין: ממרח רטיה - מחליק תחבושת על המכה: מסתת את האבן - לאחר שנעקרה מן ההר ונחצבה מחליקה: משום מכה בפטיש - שהוא גמר מלאכה: הצר בכלי צורה - בכלי שעומד לכך לנאותו: מנפח בכלי זכוכית - כשהותך נעשה על ידי נפוח: דשקיל אקופי - ראשי חוטין התלויין ביריעה במקום קשורין כשניתק בה חוט וקשרוהו וכן קשין וקסמים דקין שנארגו בה בלא מתכוין ונוטלין אותם ממנה לאחר אריגה גמר מלאכה הוא וחייב משום מכה בפטיש: כתב אות אחת גדולה כו' פטור - שבקרשי המשכן שתים היו כותבים אחת בזו ואחת בזו כדי לזווגן כשסותרים אותן: מחק אות אחת כו' חייב - שאין מלאכת מחיקה חשובה אלא ע"מ לכתוב והרי יש מקום לשתי אותיות: אמר רבי מנחם ברבי יוסי - הא קמ"ל מאן תנא קמא ר' מנחם ברבי יוסי: לאפוקי מדרבי אליעזר - דהא אמרן דלא נמנו כאן אלא להודיענו מנין חטאות של העלם אחד ותנא הרי אלו למעוטי שאם עשה תולדותיהם עמהן דאינו מביא עליהן חטאת ודלא כרבי אליעזר דמחייב אתולדה עם האב בכריתות: שובט - משוה השתי בכרכר שקורין ריו"ל: מדקדק - כשמותח חוט הערב מכה בכרכר עליו במקומות מקומות ליישבו שלא יהא מתוח יותר מדאי שהמתיחה מעכבתו מהתחבר יפה עם הארג: שובט הרי הוא בכלל מיסך - דהיינו מיסך ממש שמסדר חוטי השתי: הרי הוא אורג - דהיינו אורג ממש ולא דמי לזורה ובורר ומרקד דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח: מתני' כל הכשר להצניע - שהוא מין העשוי לצורך האדם: ומצניעין כמוהו - כמות זה כלומר שיש בו שיעור הראוי להצניעו: אין חיוב אלא למצניעו - אם נעשה חביב לאדם א' והצניעו חייב על הוצאתו אם חזר והוציאו אבל אדם אחר אינו חייב עליו דלגביה לאו מלאכה הוא: גמ' מ"ד דם נדה - אינו כשר להצניע כ"ש עצי אשרה דאיסורי הנאה נינהו ומאיסי וצריך לאבדן: כיון דחלשא - המאכיל דם האדם לחתול נעשה חלש אותו אדם: הא - דתנא כל הכשר להצניע ויש בו שיעור שרוב ב"א עשויין להצניע כשיעור הזה חייב כל אדם על הוצאתו ואפילו אדם עשיר שאין שיעור זה חשוב לו: דלא כר' שמעון - לקמן בהמוציא:אין עיבוד באוכלין - אין להתיר מכאן מליחת אוכלין דאסור מדרבנן מליחה בפרק שמונה שרצים (לקמן שבת דף קח:) ואפילו בי"ט אסור בפ"ק דביצה (דף יא.): השף בין העמודים בשבת חייב - פירש ר"ח דשף העור על העמוד כדי להחליקו וכן משמע בירושלמי ורש"י פירש ששף קרקעית שבין עמודי חלונות ולא נהירא: והמסתת את האבן כו' חייב משום מכה בפטיש - אבל משום מחתך וממחק לא מיחייב דמיירי שכבר היא מרובעת ומתוקנת אלא שמייפה אותה ועושה בה שירטוטין ויפוי כעין שעושין עכשיו מסתתי האבנים ר"י וכן ריב"א: הרי אלו לאפוקי מדרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב - וא"ת מרישא שמעינן לה דתנן העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת וי"מ דה"ק מעין מלאכה אחת היינו שתי תולדות מאב א' אבל האב ותולדה דידיה מיחייב תרתי קמ"ל: חסר אחת לאפוקי מדר' יהודה - תימה דממנינא דרישא שמעינן לה וליכא למימר תנא ושייר דהא אלו קתני ומיהו הא ליכא לאקשויי דהא מאלו דרישא שמעינן לאפוקי מדר' אליעזר דאיכא למימר דנקט ברישא אלו אבות משום דקאי אדקתני לעיל חייב על כל אב מלאכה וי"ל דממנינא דרישא לא שמעינן לאפוקי מדרבי יהודה דאיכא למימר דלא חשיב אלא מלאכות חשובות אבל שובט ומדקדק אע"ג דמלאכות הן לא קתני להו משום דאינם מבוררות כל כך וכה"ג משני בפ"ק דקדושין (דף טז:) גבי אלו מעניקין להן דבר שיש לו קצבה קתני דבר שאין לו קצבה לא קתני: לאפוקי עצי אשרה - דלא כרבי יהודה דאמר בפרק רבי עקיבא (לקמן שבת דף צ.) אף המוציא משמשי ע"ז כל שהוא חייב אלא כת"ק דפליג עליה כן פירש בקונט' התם וקשה לרשב"א הא דקאמר הכא מ"ד דם נדה כ"ש עצי אשרה מנא ליה דילמא סבר כרבי יהודה ומחייב בעצי אשרה שמצניעין אותן לשריפה: הא דלא כר' שמעון - פירש בקונטרס הא דתנן כל הכשר כו' שרוב בני אדם עשויים להצניע כשיעור הזה חייב כל אדם על הוצאתו אפילו אדם עשיר שאין שיעור זה חשוב לו משמע מדבריו דלא מחייב ר' שמעון אלא בסתם בני אדם שרגילין להצניעו שאותו שיעור חשוב להן ואפילו לא הצניעו הוא ולקמן פי' לא נאמרו שיעורים שבמשנה אלא למצניעין אותו קודם לכן וחזר המצניע והוציאו משמע דוקא בהצניעו חייב ואומר ר"י דיש ליישב פירושו דמה שמצריך לקמן הצנעה היינו לאדם עשיר שאין דרכו להצניע ומכל מקום פירוש מילתיה דר"ש צריך לפרש כמו שפירש כאן דאי מיירי במצניעין לאותו דבר עצמו שמפורש במשנה כמו שפירש התם אם כן כולהו הוה מצי למימר בכל שהוא בכדי שיפת קילור כדתנן בפ' המצניע (לקמן שבת צ:) דלרפואה בכל שהוא ואתיא כר"ש מדלא קאמר התם בגמ' הא דלא כר"ש כי היכי דקאמר (דף צא.) הא דלא כר"ש בן אלעזר ומהתם נמי יש לדקדק דלר' שמעון סתם בני אדם שרגילין להצניעו מיחייבי אפי' לא הצניעו מדקתני המצניע לזרע כו' וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו משמע בלא הצנעה וכר"ש נמי אתיא כדפי' ואין לפרש דבעשיר שאין דרכו להצניע לא מיחייב לר"ש אפי' בהצניעו דהא אמר בהמוציא יין בד"א במוציא אבל במצניע כל שהוא ר"ש אומר בד"א במצניע כו' ומפרש מצניע דרבנן בתלמיד שאמר לו כו' דבר שאינו חשוב לכל אי אצנעיה רביה אין אי לא לא ודומיא דהכי נראה דהוי מצניע דר"ש דתליא מילתא באותו שהצניעו היינו בעשיר קשה לרשב"א דמהאי טעמא דקאמר הכא מתני' דלא כר"ש משום דמתני' סתמא קתני דחייב משמע שכל בני אדם חייבין עליו אפי' אותן שאין חשוב להן שיעור זה מהאי טעמא נמי הוה ליה למימר בההיא דפרק המצניע דהויא דלא כר"ש ושמא י"ל דהכא דנקט לפרושי הוה ליה לפרושי טפי: