שבת קח:

פרק יד׳ · שמנה שרצים

Shabbat 108b · Chapter 14: Shemoneh Sheratzim

אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא אֶת מֵי הַמֶּלַח, וְטוֹבֵל בָּהֶן פִּתּוֹ, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וַהֲלֹא הוּא הֵילְמֵי, בֵּין מְרוּבֶּה וּבֵין מוּעָט! וְאֵלּוּ הֵן מֵי מֶלַח הַמּוּתָּרִין — נוֹתֵן שֶׁמֶן לְכַתְּחִלָּה לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הַמֶּלַח. גְּמָ׳ מַאי קָאָמַר? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, הָכִי קָאָמַר: אֵין עוֹשִׂין מֵי מֶלַח מְרוּבִּין, אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא מֵי מֶלַח מוּעָטִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וַהֲלֹא הוּא הֵילְמֵי, בֵּין מְרוּבִּין בֵּין מוּעָטִין. אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי יוֹסֵי לֶאֱסוֹר אוֹ לְהַתִּיר? אָמַר רַב יְהוּדָה: לְהַתִּיר. מִדְּלָא קָתָנֵי ״רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר״. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא וְאֵלּוּ הֵן מֵי מֶלַח הַמּוּתָּרִין, מִכְּלָל דְּרַבִּי יוֹסֵי לֶאֱסוֹר. אֶלָּא אָמַר רַבָּה: לֶאֱסוֹר. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֶאֱסוֹר. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אֵין עוֹשִׂין מֵי מֶלַח מְרוּבִּין לָתֵת לְתוֹךְ הַכְּבָשִׁין שֶׁבְּתוֹךְ גִּיסְטְרָא. אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא מֵי מֶלַח מוּעָטִין, וְאוֹכֵל בָּהֶן פִּתּוֹ, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁהַלָּלוּ מְרוּבִּין וְהַלָּלוּ מוּעָטִין הַלָּלוּ אֲסוּרִין וְהַלָּלוּ מוּתָּרִין? יֹאמְרוּ: מְלָאכָה מְרוּבָּה — אֲסוּרָה, מְלָאכָה מוּעֶטֶת — מוּתֶּרֶת! אֶלָּא אֵלּוּ וָאֵלּוּ אֲסוּרִין הֵן. וְאֵלּוּ הֵן מֵי מֶלַח הַמּוּתָּרִין — נוֹתֵן שֶׁמֶן וּמֶלַח אוֹ שֶׁמֶן וּמַיִם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתֵּן מַיִם וּמֶלַח לְכַתְּחִלָּה. עַזִּין צְנוֹן וְאֶתְרוֹג סִימָן. תָּנֵי רַבִּי יְהוּדָה בַּר חֲבִיבָא: אֵין עוֹשִׂין מֵי מֶלַח עַזִּין. מַאי מֵי מֶלַח עַזִּין? רַבָּה וְרַב יוֹסֵף בַּר אַבָּא דְאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: כֹּל שֶׁהַבֵּיצָה צָפָה בָּהֶן. וְכַמָּה? אָמַר אַבָּיֵי: תְּרֵי תִּילְתֵי מִילְחָא וְתִילְתָּא מַיָּא. לְמַאי עָבְדִי לַהּ? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לְמוּרְיְיסָא. תָּנֵי רַבִּי יְהוּדָה בַּר חֲבִיבָא: אֵין מוֹלְחִין צְנוֹן וּבֵיצָה בְּשַׁבָּת. רַב חִזְקִיָּה מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי אָמַר: צְנוֹן — אָסוּר, וּבֵיצָה — מוּתֶּרֶת. אָמַר רַב נַחְמָן: מֵרֵישׁ הֲוָה מָלַחְנָא פּוּגְלָא, אָמֵינָא: אַפְסוֹדֵי קָא מַפְסֵידְנָא לֵיהּ, דַּאֲמַר שְׁמוּאֵל: פּוּגְלָא חוּרְפֵּיהּ מְעַלֵּי. כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא, דְּכִי אֲתָא עוּלָּא וְאָמַר בְּמַעְרְבָא מָלְחִי כִּישְׁרֵי כִּישְׁרֵי, מִמְלָח לָא מָלַחְנָא, טַבּוֹלֵי וַדַּאי מְטַבֵּילְנָא. תָּנֵי רַבִּי יְהוּדָה בַּר חֲבִיבָא: אֶתְרוֹג צְנוֹן וּבֵיצָה, אִילְמָלֵא קְלִיפָּתָן הַחִיצוֹנָה אֵינָן יוֹצְאִין מִבְּנֵי מֵעַיִים לְעוֹלָם. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: מֵעוֹלָם לָא טְבַע גַּבְרָא בְּיַמָּא דִסְדוֹם. אֲמַר רַב יוֹסֵף: הֲפִיכָא סְדוֹם, וַהֲפִיכָאן מִילַּהָא. גַּבְרָא הוּא דְּלָא טָבַע, כְּשׁוּרָא טָבַע?! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי, לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִבַּעְיָא כְּשׁוּרָא דַּאֲפִילּוּ בְּכׇל מֵימוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לָא טָבַע, אֶלָּא אֲפִילּוּ גַּבְרָא דְּטָבַע בְּכׇל מֵימוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, בְּיַמָּא דִסְדוֹם לָא טָבַע. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? כִּי הָא דְּרָבִין הֲוָה שָׁקֵיל וְאָזֵיל אֲחוֹרֵיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה אַגּוּדָּא דְּיַמָּא דִסְדוֹם. אֲמַר לֵיהּ: מַהוּ לְמִימְשֵׁי מֵהָנֵי מַיָּא בְּשַׁבְּתָא. אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר דָּמֵי. מַהוּ לְמִימַּץ וּלְמִיפְתַּח? אֲמַר לֵיהּ: זוֹ לֹא שָׁמַעְתִּי, כַּיּוֹצֵא בָּהּ שָׁמַעְתִּי. דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא, זִימְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב מַתְנָה וְזִימְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּמָר עוּקְבָא, וְתַרְוַויְיהוּ מִשְּׁמֵיהּ דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל וְלֵוִי אָמְרִין, חַד אָמַר: יַיִן, בְּתוֹךְ הָעַיִן — אָסוּר, עַל גַּב הָעַיִן — מוּתָּר. וְחַד אָמַר: רוֹק תָּפֵל [אֲפִילּוּ] עַל גַּב הָעַיִן — אָסוּר. תִּסְתַּיֵּים דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל הוּא דְּאָמַר יַיִן בְּתוֹךְ הָעַיִן — אָסוּר, עַל גַּב הָעַיִן — מוּתָּר, מִדְּאָמַר שְׁמוּאֵל: שׁוֹרֶה אָדָם פִּיתּוֹ בְּיַיִן וְנוֹתְנוֹ עַל גַּב הָעַיִן בְּשַׁבָּת. דִּשְׁמִיעָא לֵיהּ מִמַּאן — לָאו דִּשְׁמִיעָא לֵיהּ מֵאֲבוּהּ? וְלִיטַעְמָיךְ, הָא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: רוֹק תָּפֵל אֲפִילּוּ עַל גַּבֵּי הָעַיִן אָסוּר, דִּשְׁמִיעָא לֵיהּ מִמַּאן? אִילֵּימָא דִּשְׁמִיעָא לֵיהּ מֵאֲבוּהּ, אֶלָּא לֵוִי — וְלָא חֲדָא אָמַר?! אֶלָּא: חֲדָא שְׁמִיעָא לֵיהּ מֵאֲבוּהּ וַחֲדָא שְׁמִיעָא לֵיהּ מִלֵּוִי, וְלָא יָדְעִינַן הֵי מֵאֲבוּהּ הֵי מִלֵּוִי. אָמַר מָר עוּקְבָא אָמַר שְׁמוּאֵל: שׁוֹרֶה אָדָם קִילוֹרִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְנוֹתֵן עַל גַּב עֵינָיו בְּשַׁבָּת, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. בַּר לֵוַאי הֲוָה קָאֵי קַמֵּיהּ דְּמָר עוּקְבָא. חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה עָמֵיץ וּפָתַח. אֲמַר לֵיהּ: כּוּלֵּי הַאי וַדַּאי לָא שְׁרָא מָר שְׁמוּאֵל. שְׁלַח לֵיהּ רַבִּי יַנַּאי לְמָר עוּקְבָא: לִישַׁדַּר לַן מָר מֵהָנָךְ קִילוֹרִין דְּמָר שְׁמוּאֵל. שְׁלַח לֵיהּ: שַׁדּוֹרֵי מְשַׁדַּרְנָא לָךְ, דְּלָא תֵּימָא צַר עַיִן אֲנָא, אֶלָּא הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: טוֹבָה טִיפַּת צוֹנֵן שַׁחֲרִית וּרְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם בְּחַמִּין עַרְבִית מִכׇּל קִילוֹרִין שֶׁבָּעוֹלָם. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, אָמַר רַבִּי מוּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה: טוֹבָה טִיפַּת צוֹנֵן שַׁחֲרִית וּרְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם עַרְבִית מִכׇּל קִילוֹרִין שֶׁבָּעוֹלָם. הוּא הָיָה אוֹמֵר: יָד לָעַיִן — תִּיקָּצֵץ. יָד לַחוֹטֶם — תִּיקָּצֵץ. יָד לַפֶּה — תִּיקָּצֵץ. יָד לָאוֹזֶן — תִּיקָּצֵץ. יָד לַחֲסוּדָה — תִּיקָּצֵץ. יָד לָאַמָּה — תִּיקָּצֵץ. יָד לְפִי טַבַּעַת — תִּיקָּצֵץ. יָד

אבל עושה כו' - מפרש בגמ': והלא הוא הילמי בין רב בין מעט - ואם המרובים אסורים אף המועטים אסורים ואם אלו מותרים אף אלו מותרין ובגמרא מפרש דלחומרא א"ר יוסי דכולן לאיסור מפני שהוא כמעבד מתקן את האוכל הנתון לתוכו כדי שיתקיים: ואלו הן המותרין נותן שמן לתוך מים בתחלה - קודם שיתן המלח נותן שמן לתוך המלח בתחלה קודם שיתן המים דהשמן מעכב שאין המלח מתערב יפה עם המים ומתיש את כחו מהיות מי מלח עזין אבל לא יתן מים ומלח תחילה אפילו נותן שמן לבסוף דבשעה שנותן מים ומלח יחד הוא נראה כמעבד: גמ' מאי קאמר - מאי הילמי ומאי מי מלח: לאסור או להתיר - האי דקאמר שניהן שוין לאיסור או להיתר: כבשין - ירק שכובש להתקיים: גיסטרא - כלי שבור של חרס ואינו ראוי לכל תשמיש כשלם ומקצין אותו לכך: שהביצה צפה בהם - כח המלח מעכבת מלשקוע: למורייסא - של דגים: אין מולחין צנון וביצה - ג' וד' חתיכות יחד שהמלח מעבדן ונעשין קשין והוי תיקון: מריש הוה מלחנא פוגלא - בשבתא: פוגלא - צנון: כשרי - תילין גבוהים עיגול על עיגול: מימלח לא מלחנא - שתים יחד: טבולי - בשעת אכילה מטבילנא ואכילנא: קליפה חיצונה - דביצה היא החלבון אלא איידי דתני בהדי אתרוג וצנון קליפה נקט בה נמי לשון קליפה: אין יוצאין מבני מעים - שמתקשרין ומתקשין ונעצרין: לא טבע גברא בימא דסדום - מפני שהמים מלוחין וכח מליחתן מעכבו מלטבוע: והפוכה מילה - דברים האמורים בה הפוכין: כשורא טבע - בתמיה: מהו למימשי מהני מיא גרסינן - מי אסור משום רפואה דגזור רבנן בכל רפואות בשבת משום שחיקת סממנין ואלו מרפאות את העין: שפיר דמי - דלאו מוכחא מילתא דלרפואה עביד אף על פי שמרפאין שרי דטעמא דרפואה דאסירא ליתא אלא גזירה שמא ישחוק סממנין דדמי לטחינה שהוא אב מלאכה: מהו למימץ ולמפתח - לשון אין מעמצין את המת (לקמן שבת דף קנא:) עוצם עיניו כשהוא רוחץ מהן בשבת מהו שיסגיר ויפתח עיניו כדי שיכנס מהן לעין: כיוצא בו שמעתי - דהיכא דמוכחא מילתא דלרפואה עביד אסור ומימץ ומפתח נמי מוכחא מילתא והא אסהדותא דרב דימי דאמר לא טבע גברא בימא דסדום נפקא לן מינה הא כיון דמליחי טובא. מסו ואסר למימץ ולמפתח: זימנין א"ל וכו' - שקבל משניהם: ותרוייהו - רב מתנה ומר עוקבא: משמיה דאבוה דשמואל ולוי אמרי - תרתי מילי אמור חדא משמיה דאבוה דשמואל וחדא משמיה דלוי: חד אמר - או אבוה דשמואל או לוי: יין בתוך העין - דעמיץ ופתח אסור דמוכחא מילתא: על גב העין מותר - דאמרי לרחיצה בעלמא עבדי: רוק תפל - שלא טעם כלום משניעור משנתו: אפילו על גב עין אסור - דמוכחא מילתא דלרפואה דאילו לרחיצה מאיס להכי נקט רוק תפל לפי שהוא חזק ומרפא: וליטעמיך כו' - א"כ לוי ולא חדא אמר בתמיה והא חדא משמיה אתמר כדאמרן: שורה - במים: קילורין - לוזי"א בלע"ז: ונותן ע"ג עיניו - דלדידיה כיון דאצרכוה לשרותה מע"ש איכא היכרא וליכא למיגזר ומאן דחזינהו סבר דרחיצה בעלמא היא דכסבר שהוא יין: כולי האי ודאי לא שרא - דמוכחא מילתא: מר עוקבא הוה שכיח גבי מר שמואל ואב ב"ד היה בימיו כדאמרינן לעיל (שבת דף נה. ובמועד קטן דף טז.): טיפת צונן - לתת בעיניו: ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית - נמי מאירה העינים: הוא היה אומר - ר' מונא: יד לעין - שחרית קודם שיטול ידיו: תיקצץ - נוח לו שתקצץ שרוח רעה שורה על היד ומסמתו וכן כולן: לחסודה - ריבדא דכוסילתא פלימא"ה בלע"ז: לפי טבעת - נקב הרעי שעגול כטבעת: תיקצץ - ולא תגע שוב בעין או באוזן קודם נטילה: