שבתכג:
טוען את הדף…
וּמִפְּנֵי בִּיטּוּל עֲנִיִּים — שֶׁלֹּא יְהוּ עֲנִיִּים יוֹשְׁבִין וּמְשַׁמְּרִין ״עַכְשָׁיו מַנִּיחַ בַּעַל הַבַּיִת פֵּאָה״. וּמִפְּנֵי חֲשָׁד — שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹבְרִין וְשָׁבִין אוֹמְרִים: תָּבֹא מְאֵרָה לְאָדָם שֶׁלֹּא הִנִּיחַ פֵּאָה בְּשָׂדֵהוּ. וּמִשּׁוּם ״בַּל תְּכַלֶּה״. אַטּוּ כּוּלְּהוּ לָאו מִשּׁוּם ״בַּל תְּכַלֶּה״ נִינְהוּ? אָמַר רָבָא: מִפְּנֵי הָרַמָּאִין. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר רְדִיפָה אָמַר רַב הוּנָא: נֵר שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי פִיּוֹת — עוֹלָה לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם. אָמַר רָבָא: מִילֵּא קְעָרָה שֶׁמֶן וְהִקִּיפָהּ פְּתִילוֹת. כָּפָה עָלֶיהָ כְּלִי — עוֹלָה לְכַמָּה בְּנֵי אָדָם. לֹא כָּפָה עָלֶיהָ כְּלִי — עֲשָׂאָהּ כְּמִין מְדוּרָה, וַאֲפִילּוּ לְאֶחָד נָמֵי אֵינָהּ עוֹלָה. אָמַר רָבָא: פְּשִׁיטָא לִי, נֵר בֵּיתוֹ וְנֵר חֲנוּכָּה — נֵר בֵּיתוֹ עָדִיף, מִשּׁוּם שְׁלוֹם בֵּיתוֹ. נֵר בֵּיתוֹ וְקִידּוּשׁ הַיּוֹם — נֵר בֵּיתוֹ עָדִיף, מִשּׁוּם שְׁלוֹם בֵּיתוֹ. בָּעֵי רָבָא: נֵר חֲנוּכָּה וְקִידּוּשׁ הַיּוֹם מַהוּ? קִידּוּשׁ הַיּוֹם עֲדִיף — דִּתְדִיר, אוֹ דִילְמָא נֵר חֲנוּכָּה עֲדִיף — מִשּׁוּם פַּרְסוֹמֵי נִיסָּא? בָּתַר דְּבַעְיַהּ, הֲדַר פַּשְׁטַהּ: נֵר חֲנוּכָּה עֲדִיף, מִשּׁוּם פַּרְסוֹמֵי נִיסָּא. אָמַר רַב הוּנָא: הָרָגִיל בְּנֵר הָוְיִין לֵיהּ בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. הַזָּהִיר בִּמְזוּזָה — זוֹכֶה לְדִירָה נָאָה. הַזָּהִיר בְּצִיצִית — זוֹכֶה לְטַלִּית נָאָה. הַזָּהִיר בְּקִידּוּשׁ הַיּוֹם — זוֹכֶה וּמְמַלֵּא גַּרְבֵי יַיִן. רַב הוּנָא הֲוָה רְגִיל דַּהֲוָה חָלֵיף וְתָנֵי אַפִּתְחָא דְרַבִּי אָבִין נַגָּרָא. חֲזָא דַּהֲוָה רְגִיל בִּשְׁרָגֵי טוּבָא, אֲמַר: תְּרֵי גַּבְרֵי רַבְרְבֵי נָפְקִי מֵהָכָא. נָפְקִי מִינַּיְיהוּ רַב אִידִי בַּר אָבִין וְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין. רַב חִסְדָּא הֲוָה רְגִיל דַּהֲוָה חָלֵיף וְתָנֵי אַפִּיתְחָא דְּבֵי נָשָׁא דְּרַב שֵׁיזְבִי. חֲזָא דַּהֲוָה רְגִיל בִּשְׁרָגֵי טוּבָא, אֲמַר: גַּבְרָא רַבָּא נָפֵק מֵהָכָא. נְפַק מִינַּיְיהוּ רַב שֵׁיזְבִי. דְּבֵיתְהוּ דְּרַב יוֹסֵף הֲוָת מְאַחֲרָה וּמַדְלְקָה. אֲמַר לַהּ רַב יוֹסֵף: תָּנֵינָא ״לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה״ — מְלַמֵּד שֶׁעַמּוּד עָנָן מַשְׁלִים לְעַמּוּד הָאֵשׁ וְעַמּוּד הָאֵשׁ מַשְׁלִים לְעַמּוּד הֶעָנָן. סְבַרָה לְאַקְדּוֹמֵי. אֲמַר לַהּ הָהוּא סָבָא: תָּנֵינָא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַקְדִּים וְשֶׁלֹּא יְאַחֵר. אָמַר רָבָא: דְּרָחֵים רַבָּנַן, הָווּ לֵיהּ בְּנִין רַבָּנַן. דְּמוֹקִיר רַבָּנַן, הָווּ לֵיהּ חַתְנָווֹתָא רַבָּנַן. דְּדָחֵיל מֵרַבָּנָן, הוּא גּוּפֵיהּ הָוֵי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן. וְאִי לָאו בַּר הָכֵי הוּא, מִשְׁתַּמְעָן מִילֵּיהּ כְּצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן. וְלֹא בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה וְכוּ׳: מַאי שֶׁמֶן שְׂרֵיפָה? אָמַר רַבָּה: שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּטְמְאָה. וְאַמַּאי קָרוּ לֵהּ ״שֶׁמֶן שְׂרֵיפָה״? — הוֹאִיל וְלִשְׂרֵיפָה עוֹמֵד. וּבְשַׁבָּת מַאי טַעְמָא לָא? מִתּוֹךְ שֶׁמִּצְוָה עָלָיו לְבַעֲרוֹ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַטֶּה. אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, בְּיוֹם טוֹב לִישְׁתְּרֵי! אַלְּמָה תְּנַן: אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה בְּיוֹם טוֹב? — גְּזֵרָה יוֹם טוֹב אַטּוּ שַׁבָּת. רַב חִסְדָּא אָמַר: לְשֶׁמָּא יַטֶּה לָא חָיְישִׁינַן, אֶלָּא הָכָא בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת עָסְקִינַן — לְפִי שֶׁאֵין שׂוֹרְפִין קׇדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב. וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה בְּיוֹם טוֹב, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו בְּיוֹם טוֹב עָסְקִינַן! אָמַר רַב חֲנִינָא מִסּוּרָא: ״מַה טַּעַם״ קָאָמַר: מַה טַּעַם אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה בְּיוֹם טוֹב — לְפִי שֶׁאֵין שׂוֹרְפִין קׇדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב.ומפני בטול עניים - שלא היו יודעים מתי יקצור אותם: מפני החשד - שהעוברין רואין בגמר קצירו שהוא מכלה את הכל לא ידעו שנתנה כבר: ומשום לא תכלה - דמשמע שעת כילוי: אטו כולהו - הני דאמרן לא טעמא דלא תכלה קא מפרשי מאי שנא שעת כילוי: אמר רבא מפני הרמאין - העוברין על לא תכלה ואומרים כבר הנחנוה: שתי פיות - שהנרות שלהם של חרס הן ומכוסין ועושים לו נקב בצדי כסויו להכניס לו הפתילה והוא הפה ולמעלה בכיסויו יש נקב קטן וגם חלל יש למעלה מן הכסוי וממלאו שמן והוא נכנס דרך הנקב מעט מעט אם יש בו שני נקבים משני צדדין עולה לשני בני אדם למהדרין העושין נר לכל אחד ואחד: עשאה כמדורה - שהאש מתחברת לאמצעיתה ואינו דומה לנר: נר ביתו ונר חנוכה - נר ביתו בשבת והוא עני ואין לו כדי לקנות שמן לשתי נרות: שלום ביתו - והכי אמרינן לקמן (שבת דף כה:) ותזנח משלום נפשי זו הדלקת נר בשבת שבני ביתו מצטערין לישב בחשך: בנים תלמידי חכמים - דכתיב (משלי ו׳:כ״ג) כי נר מצוה ותורה אור על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה: דרבי אבין נגרא - חרש עצים: בשרגא - דשבת: חליף ותני - עובר ושונה כלומר עובר תמיד: דבי נשא - אביו ואיכא דאמרי חמיו: נפק מינייהו - דחתנו כבנו: מאחרה ומדלקת - נר של שבת סמוך לחשכה: לא ימיש - קרא יתירא הוא להך דרשה דהא כתיב וה' הולך לפניהם יומם: עמוד הענן - של יום משלים אורו לעמוד האש שהיה עמוד האש בא קודם שישקע עמוד הענן אלמא אורח ארעא בהכי: לאקדומי - בעוד היום גדול: תנינא - שונה אני: שלא יקדים - דלא מינכרא שהיא של שבת: דרחים - אוהב: הוו ליה בנין רבנן - ואהבתו עליהם כאב על בן: ואי לאו בר הכי - שאינו רגיל לעסוק בתורה: ולשריפה עומד - שאסור באכילה: שמצוה עליו לבערו - דילמא אתי ביה לידי תקלה דאכילה: שמא יטה - כדי שיתבער מהר: ביום טוב - דליכא למיחש להטייה לישתרי: בערב שבת - והוא צריך להדליקה מבעוד יום נמצא שורף קדשים ביו"ט ולקמן בפרקין (שבת דף כד:) ילפינן מקראי דאין שורפין:הדר פשטה נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא - ונראה לרשב"א כשחל ר"ח טבת להיות בשבת שיש להפטיר בנרות דזכריה משום פרסומי ניסא ולא בהשמים כסאי שהיא הפטרת ר"ח ועוד כיון שהמפטיר קורא בשל חנוכה יש לו להפטיר מענין שקרא ומה שמקדימים לקרות בשל ר"ח משום דבקריאת התורה כיון דמצי למיעבד תרוייהו תדיר ופרסומי ניסא עבדינן תרוייהו ותדיר קודם אבל היכא דלא אפשר למעבד תרוייהו פרסומי ניסא עדיף ועוד דבקריאת התורה אין כל כך פרסומי ניסא שאינו מזכיר בה נרות כמו בהפטרה ועוד נראה לרשב"א דעל כן הקדימו של ר"ח כדי שהמפטיר יקרא בשל חנוכה ויפטיר בנרות דזכריה: ה"ג חזא דהוו רגילי בשרגא - פי' הבעל והאשה לכך אמר תרי גברי רברבי נפקי מהכא ולקמן אמר חזא דהוה רגילה האשה לבדה לכך קאמר דנפיק חד גברא רבא בזכותה: דבי נשא דרב שיזבי - אומר ר"ת דכבר נפטר אביו לכך קאמר בהאי לישנא דאי מחיים הוה ליה למימר דבי אבוה ואומר ר"ת בשם רבינו שמואל שכשכותבין כתובה אם אבי הכלה מחיים כותבין דהנעלת ליה מבי אבוה ואם כבר מת כותבין דהנעלת ליה מבי נשא ולרשב"א נרא' דאפי' מחיים אשכחן דקאמר בי נשא בפרק מי שהחשיך (לקמן שבת דף קכו.) לוי בריה דרב הונא בר חייא אשכחיה לגבלא דבי נשא דקגביל וספי לתוריה בטש ביה אתא אבוה אשכחיה כו' . ויכול לכתוב בכתובה כאשר ירצה: גזרה יו"ט אטו שבת - וא"ת בכל שמנים שאין מדליקין בהן בשבת נגזור יו"ט אטו שבת ובמתני' תנן אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט משמע דבשאר שמנים מדליקין וי"ל דבשאר שמנים דכיון דאין נמשכין אחר הפתילה כי שרי ביו"ט לא אתי למישרי בשבת דפשיטא הוא דאיכא למיגזר בהן שמא יטה אבל שמן שריפה אי שרי ביו"ט איכא למטעי ואתי למשרי בשבת כיון דנמשך אחר הפתילה לפי שאינו פשוט לעולם דטעמא דמתוך שמצוה עליו לשורפו גזרה שמא יטה הקשה ה"ר אליעזר דהכא מפרש רבה דטעמא גזרה יו"ט אטו שבת ולקמן (שבת דף כד:) מפיק מקרא דהוא לבדו והשיב לו רבינו שמואל דע"כ לקמן הוי רבא שהוא אחר אביי והכא רבה שהרי משיב לו אביי תלמידו וגם פליג עליה רב חסדא חבירו אך קשה מאי פריך הכא אביי אלא מעתה ביו"ט לישתרי והוא גופיה מפיק לקמן דאין מדליקין בשמן שריפה מעולת שבת בשבתו ונראה לפרש דאביי ורבא לקמן לא קיימי אמאי דקאמר מ"ט אין מדליקין לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט ולית להו האי גזרה [תרומה אטו קדשים] אלא קיימי לפרושי מנ"ל שאין שורפין קדשים ביום טוב ורשב"א מפרש הכי אלא מעתה ביום טוב לישתרי אי אמרת בשלמא דמיירי ביום טוב שחל בערב שבת וטעמא לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב כדמוקי לה רב חסדא שפיר אלא כיון שאמרת טעמא דאין מדליקין בשבת גזירה שמא יטה השתא לא מצי לפרושי דביום טוב אין מדליקין לפי שאין שורפין. קדשים ביו"ט דהא מה שייך יו"ט למיתני הכא כיון דביו"ט טעמא אחרינא הוא אלא צריך לפרש דביו"ט נמי שמא יטה ומאי יטה שייך ביו"ט ולפ"ז מתיישב לישנא אלא מעתה דמשמע שיש לפרש בענין אחר שלא יקשה ביו"ט לישתרי ולא קשה דאביי אדאביי ואם תאמר דהכא גזר רבה יו"ט אטו שבת ושבת גופיה שמא יטה א"כ סבר דגזרינן גזרה לגזרה ובריש פירקין קאמר היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה ולא גזרי' נתן לתוך חלב מהותך שמן אטו לא נתן דבלא נתן נמי לא אסור אלא אטו שאין מהותך אע"ג דבחלב מהותך גזרינן גזרה לגזרה דגזרי' אטו שאינו מהותך ושאינו מהותך אטו שמא יטה הא לא חשיב גזרה לגזרה דכשאינו מהותך ודאי יטה לפי שאינו נמשך אחר הפתילה אבל הכא משום שמצוה עליו לית לן למימר ודאי יטה ותירץ ר"י דהכא לא חשיב גזירה לגזרה דיו"ט ושבת כי הדדי נינהו כדאמרינן בפרק במה אשה (לקמן שבת דף ס. ושם) גבי סנדל המסומר וקשה לרשב"א דהכא גזרינן יו"ט אטו שבת ובריש כל הכלים (לקמן שבת דף קכד. ושם) מסקינן דלא גזרינן ושמא אין להשוות גזרות של חכמים זו לזו אותם שאינם במלאכה אחת: גזירה יו"ט אטו שבת - וקשה לרשב"א הא דתנן בפ"ג דביצה (דף כז: ושם) מעשה ושאל ר' טרפון עליה ועל החלה שנטמאת ואמרו לו לא יזיזם ממקומם והשתא לרבה אמאי לא יזיזנה והא חזיא להיסק תחת תבשילו דלא שייך בה למיגזר יו"ט אטו שבת כמו בשמן ולפי טעמא דאין שורפין קדשים ביום טוב ניחא וצריך לדחוק דגזרינן חלה בשבת אטו שמן: