שבתמד.
טוען את הדף…
אִי לָא שָׁרֵית לֵיהּ, אָתֵי לְכַבּוֹיֵי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן שֵׁילָא אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן לָקִישׁ בְּמֵת. אֵין נֵיאוֹתִין הֵימֶנּוּ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּכָן. תָּנוּ רַבָּנַן: מוֹתַר הַשֶּׁמֶן שֶׁבַּנֵּר וְשֶׁבַּקְּעָרָה אָסוּר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. מַתְנִי׳ מְטַלְטְלִין נֵר חָדָשׁ אֲבָל לֹא יָשָׁן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל הַנֵּרוֹת מִטַּלְטְלִין, חוּץ מִן הַנֵּר הַדּוֹלֵק בְּשַׁבָּת. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מְטַלְטְלִין נֵר חָדָשׁ אֲבָל לֹא יָשָׁן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל הַנֵּרוֹת מִטַּלְטְלִין, חוּץ מִן הַנֵּר שֶׁהִדְלִיקוּ בּוֹ בְּשַׁבָּת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חוּץ מִן הַנֵּר הַדּוֹלֵק בְּשַׁבָּת. כָּבְתָה — מוּתָּר לְטַלְטְלָהּ. אֲבָל כּוֹס וּקְעָרָה וַעֲשָׁשִׁית לֹא יְזִיזֵם מִמְקוֹמָם. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִסְתַּפֵּק מִן הַנֵּר הַכָּבֶה וּמִן הַשֶּׁמֶן הַמְטַפְטֵף, וַאֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהַנֵּר דּוֹלֵק. אָמַר אַבָּיֵי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לַהּ כַּאֲבוּהּ בַּחֲדָא, וּפְלִיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא. סָבַר לַהּ כַּאֲבוּהּ בַּחֲדָא — דְּלֵית לֵיהּ מוּקְצֶה. וּפְלִיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא — דְּאִילּוּ אֲבוּהּ סָבַר כָּבָה — אִין, לֹא כָּבָה — לָא, וְאִיהוּ סָבַר אַף עַל גַּב דְּלֹא כָּבָה. אֲבָל כּוֹס וּקְעָרָה וַעֲשָׁשִׁית לֹא יְזִיזֵם מִמְקוֹמָם. מַאי שְׁנָא הָנֵי? אָמַר עוּלָּא: סֵיפָא אֲתָאן לְרַבִּי יְהוּדָה. מַתְקִיף לַהּ מָר זוּטְרָא: אִי הָכִי, מַאי ״אֲבָל״? אֶלָּא אָמַר מָר זוּטְרָא: לְעוֹלָם רַבִּי שִׁמְעוֹן. וְכִי קָשָׁרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן — בְּנֵר זוּטָא דְּדַעְתֵּיהּ עִלָּוֵיהּ, אֲבָל הָנֵי דִּנְפִישִׁי — לָא. וְהָתַנְיָא: מוֹתַר הַשֶּׁמֶן שֶׁבַּנֵּר וְשֶׁבַּקְּעָרָה — אָסוּר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר! הָתָם קְעָרָה דּוּמְיָא דְנֵר, הָכָא קְעָרָה דּוּמְיָא דְכוֹס. אָמַר רַבִּי זֵירָא: פָּמוֹט שֶׁהִדְלִיקוּ בּוֹ בְּשַׁבָּת, לְדִבְרֵי הַמַּתִּיר — אָסוּר. לְדִבְרֵי הָאוֹסֵר — מוּתָּר. לְמֵימְרָא דְּרַבִּי יְהוּדָה — מוּקְצֶה מֵחֲמַת מִיאוּס אִית לֵיהּ, מוּקְצֶה מֵחֲמַת אִיסּוּר לֵית לֵיהּ? וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל הַנֵּרוֹת שֶׁל מַתֶּכֶת מִטַּלְטְלִין, חוּץ מִן הַנֵּר שֶׁהִדְלִיקוּ בּוֹ בְּשַׁבָּת! אֶלָּא, אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר, אָמַר רַבִּי זֵירָא: פָּמוֹט שֶׁהִדְלִיקוּ עָלָיו בְּשַׁבָּת — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר. לֹא הִדְלִיקוּ עָלָיו — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִטָּה שֶׁיִּחֲדָהּ לְמָעוֹת אָסוּר לְטַלְטְלָהּ. מֵתִיב רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מְטַלְטְלִין נֵר חָדָשׁ אֲבָל לֹא יָשָׁן!אי לא שרית ליה וכו' - אבל במוטל לחמה לא שרי: מתני' מטלטלין נר חדש - שאינו מאוס וחזי לאישתמושי להדיא שלא דלק בו נר מעולם: אבל לא ישן - דמוקצה מחמת מיאוס הוא: חוץ מן הנר שהדליקו - ואף על גב שכבה אסור דאית ליה לרבי מאיר מוקצה מחמת איסור ולית ליה מוקצה מחמת מיאוס: חוץ מן הנר הדולק בשבת - בעוד שהוא דולק אסור שמא יכבה הנר: עששית - כוס גדול של זכוכית שקורין לנפ"א: לא יזיזם ממקומן - ואפילו כבה הנר ולקמן מפרש טעמא: מן הנר הכבה - דכיון דכבה והולך לא מחייב תו משום מכבה: כבה אין לא כבה לא - דלא שמעינן ליה לרבי שמעון דשרי במתני' אלא מותר שמן שבנר ושבקערה דמשמע לאחר שכבה: מאי אבל - מדקאמר אבל מכלל דבנר מותר: בזוטא - דדעתי' עליה מבע"י סבר שיכלה השמן מהר ואשתמש בנר לכשיכבה: אבל הני - לא אסיק אדעתיה שיכבו כל היום: ור' שמעון מתיר - וקערה נפישא קשיא קערה אקערה: דומיא דנר - קתני לה דזוטרא: פמוט - מנורה של מתכת ואינה מאוסה: לדברי המתיר - ר' מאיר המתיר בנר ישן: אוסר - בהאי דמוקצה מחמת איסור כדקתני לעיל חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת: לדברי האוסר - רבי יהודה האוסר בנר ישן של חרס התם הוא דמאיס אבל הכא שרי ולית ליה מוקצה מחמת איסור: נר של מתכת - לא מאיס כגון של נחשת דלא בלע: שיחדה למעות - מיתסרא בהזמנה בעלמא ואע"פ שלא הניח עליה מעולם: מטלטלין נר חדש - והא רבי יהודה קאמר לה דאית ליה מוקצה אלמא לא מיתסר בהזמנה מדקאמר אבל לא ישן ולא קתני אבל לא המיוחד לכך:שבנר ושבקערה אסור ור' שמעון מתיר - ואחר השבת מותר אפי' לר' יהודה וה"נ תניא לקמן גבי נויי סוכה אסור להסתפק מהן עד מוצאי י"ט האחרון אבל בתר הכי שרי וקשה לר"י דמ"ש מנר חנוכה דתניא כבה ליל ראשון מוסיף עליו בליל ב' ומדליק בו כבה ליל ח' עושה לו מדורה בפני עצמו מפני שהוקצה למצותו ואומר ר"י דנר חנוכה עיקרו לא להנאתו בא אלא לפרסומי ניסא ומשום חביבותא דנס אינו מצפה שיכבה אלא מקצה לגמרי למצוה אבל נר שבת להנאתו בא יושב ומצפה שיכבה ולכך מותר וא"ת ומ"ש נר שכבה דאסור לטלטל לר' יהודה מסוכה רעועה דעלמא דמהני בה תנאי כדאמר לקמן בשמעתין ואם התנה עליה הכל לפי תנאו ומוקי לה במסכת ביצה (דף ל:) בסוכה דעלמא ורעועה דאתמול דעתיה עילויה שתפול ונר נמי דעתיה עילויה שיכבה ואמאי אין מועיל תנאי להסתפק ממותר השמן ולר"ש נמי יועיל תנאי להסתפק מן השמן המטפטף בשעה שהנר דולק וי"ל דהתם סוכה דעלמא היתה עשויה מזמן גדול ועתה ביה"ש אינו בודל ממנה ויושב ומצפה מתי תפול אבל נר עיקר הקצאתו הוא ביה"ש ודחייה בידי' לצורך שבת וחמיר טפי ולא מהני ביה תנאי: לדברי המתיר אסור - פי' בקונטרס לדברי ר' מאיר וא"ת מאי קמ"ל הא בהדיא קאסר ר' מאיר נר שהדליקו בה באותו שבת וי"ל דה"א ה"מ בנר של חרס דאית ביה תרתי מוקצה מחמת מיאוס ומחמת איסור קמ"ל דאפי'. בשל מתכת דלא מאיס ולית ביה אלא מוקצה מחמת איסור אסר ר' מאיר ואין נראה לר"ת דלפי זה הא דמסיק דברי הכל אסור לא הוי אלא ר' מאיר ור' יהודה דקאי עלייהו ולא ר"ש ומפרש וכן פר"ח לדברי המתיר היינו ר' שמעון אסר כאן בפמוט דהא פמוט גדול הוא ככוס וקערה ועששית כמו פמוטות של בית ר' דשילהי כל כתבי (לקמן שבת קכא:) לדברי האוסר היינו ר' מאיר ור' יהודה דאסרי בנר חרס שהדליקו בו באותו שבת וה"מ בנר של חרס דאיכא תרתי מוקצה מחמת מיאוס ומחמת איסור אבל בנר מתכת שרו ומסיק דאפי' בשל מתכת אסר ר' מאיר וה"נ אמרי' בפ"ק דחולין (דף טו.) ע"כ לא שרי רבי מאיר אלא במבשל דראוי לכוס אבל בשוחט לא: מטה שיחדה למעות אסור לטלטלה - נראה דאפי' לצורך גופה או לצורך מקומה אסור דכיון שיחדה למעות שוב אין עושין ממנה שום תשמיש והויא כחצוצרות דאסור לטלטלה לרבי יהודה אפילו לצורך גופה ומקומה ולרבי שמעון לא אסור שום מוקצה לצורך גופו ומקומו אלא מוקצה מחמת חסרון כיס: