שבתמב:
טוען את הדף…
אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְתוֹךְ הַקְּעָרָה אוֹ לְתוֹךְ הַתַּמְחוּי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לַכֹּל הוּא נוֹתֵן, חוּץ מִדָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חוֹמֶץ וָצִיר. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי יְהוּדָה אַרֵישָׁא קָאֵי — וּלְקוּלָּא, אוֹ דִילְמָא אַסֵּיפָא קָאֵי — וּלְחוּמְרָא. תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְכׇל אִילְפָּסִין הוּא נוֹתֵן, לְכׇל הַקְּדֵירוֹת רוֹתְחוֹת הוּא נוֹתֵן, חוּץ מִדָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חוֹמֶץ וָצִיר. סָבַר רַב יוֹסֵף לְמֵימַר מֶלַח הֲרֵי הוּא כְּתַבְלִין, דְּבִכְלִי רִאשׁוֹן — בָּשְׁלָה, וּבִכְלִי שֵׁנִי — לָא בָּשְׁלָה. אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא, מֶלַח אֵינָהּ כְּתַבְלִין, דְּבִכְלִי שֵׁנִי נָמֵי בָּשְׁלָה! וּפְלִיגָא דְּרַב נַחְמָן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן: צְרִיכָא מִילְחָא בִּישּׁוּלָא כְּבִשְׂרָא דְתוֹרָא. וְאִיכָּא דְאָמְרִי: סָבַר רַב יוֹסֵף לְמֵימַר מֶלַח הֲרֵי הוּא כְּתַבְלִין, דְּבִכְלִי רִאשׁוֹן — בָּשְׁלָה, בִּכְלִי שֵׁנִי — לָא בָּשְׁלָה. אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא מֶלַח אֵינָהּ כְּתַבְלִין, דְּבִכְלִי רִאשׁוֹן נָמֵי לָא בָּשְׁלָה, וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַב נַחְמָן: צְרִיכָא מִילְחָא בִּישּׁוּלָא כְּבִישְׂרָא דְתוֹרָא. מַתְנִי׳ אֵין נוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַנֵּר לְקַבֵּל בּוֹ אֶת הַשֶּׁמֶן. וְאִם נְתָנוּהָ מִבְּעוֹד יוֹם — מוּתָּר, וְאֵין נֵיאוֹתִין מִמֶּנּוּ לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּכָן. גְּמָ׳ אָמַר רַב חִסְדָּא: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין נוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת תַּרְנְגוֹלֶת לְקַבֵּל בֵּיצָתָהּ, אֲבָל כּוֹפֶה עָלֶיהָ כְּלִי שֶׁלֹּא תִּשָּׁבֵר. אָמַר רַבָּה: מַאי טַעְמָא דְּרַב חִסְדָּא? קָסָבַר, תַּרְנְגוֹלֶת עֲשׂוּיָה לְהַטִּיל בֵּיצָתָהּ בָּאַשְׁפָּה, וְאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְהַטִּיל בֵּיצָתָהּ בִּמְקוֹם מִדְרוֹן. וְהַצָּלָה מְצוּיָה הִתִּירוּ, וְהַצָּלָה שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה — לֹא הִתִּירוּ. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: וְהַצָּלָה שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה לֹא הִתִּירוּ?! וְהָתַנְיָא: נִשְׁבְּרָה לוֹ חָבִית שֶׁל טֶבֶל בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ, מֵבִיא כְּלִי וּמַנִּיחַ תַּחְתֶּיהָ! — בְּגוּלְפֵי חַדְתֵי דִּשְׁכִיחִי דְּפָקְעִי. אֵיתִיבֵיהּ: נוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַנֵּר לְקַבֵּל נִיצוֹצוֹת? — נִיצוֹצוֹת נָמֵי שְׁכִיחִי.אבל נותן הוא לתוך הקערה - דכלי שני אינו מבשל: תמחוי - כעין קערה גדולה שמערה כל האילפס לתוכה ומשם מערה לקערות: ר' יהודה אומר לכל וכו' - בגמ' מפרש אהי קאי אכלי ראשון או אכלי שני: חוץ מדבר שיש בו חומץ או ציר - שהן מבשלין את התבלין כשהן רותחין: ציר - הנוטף מן הדגים כשכובשים אותן במכבש: גמ' ארישא קאי - אאילפס דקא אסר ת"ק וקאמר ר' יהודה לכל אילפסין הוא נותן דכלי ראשון לא מבשל: או דילמא אסיפא קאי - אקערה ותמחוי דקא שרי ת"ק וקא אמר ליה רבי יהודה בכל קערות ותמחויין מודינא לך חוץ מדבר שיש בו חומץ ואפילו כלי שני נמי לא: דבכלי ראשון נמי לא בשלה - ומותר ליתן ואפילו בכלי ראשון משהעבירו מן האור: מתני' אין נותנין - בשבת: כלי תחת הנר - לקבל בו שמן המטפטף משום דשמן מוקצה הוא וקסבר אין כלי ניטל בשבת אלא לצורך דבר הניטל אי נמי קסבר אסור לבטל כלי מהיכנו להושיב כלי במקום שלא יוכל עוד ליטלו (משום) דהוי כקובע לו מקום ומחברו בטיט ודמי למלאכה וכלי זה משיפול בו השמן המוקצה יהא אסור לטלטלו: מותר - להניחה שם: ואין ניאותין - נהנין: גמ' אע"פ שאמרו אין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה - כשהיא מטילתה במקום מדרון שמא תתגלגל ותשבר ומדיוקא דמתניתין שמעינן לה דדמי לנותן כלי תחת הנר לקבל בו שמן: אבל כופה עליה כלי - ולא תימא אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל: באשפה - ויש לחוש שמא תשבר ברגלי אדם וכופה עליה כלי: והצלה מצויה התירו - לטלטל כלי לצרכה ואף על פי שהביצה דבר שאינו ניטל בשבת: שאינה מצויה - כגון מדרון וטיפטוף דשמן דמתני': נשברה לו חבית של טבל גרסינן: מביא כלי - ואף על גב דטבל דבר שאינו ניטל הוא וחבית לא שכיחא דפקעה: גולפי - חביות: נותנין כלי - מתניתין היא ומותיב ליה מינה: ניצוצות - שלהבת הנוטפת מן הנר כדי שלא ידלק מה שתחתיה ואע"ג דניצוצות לא מיטלטלי ולא שכיחי:אבל נותן הוא לתוך הקערה כו' - מהכא ליכא למידק דעירוי ככלי שני מדקתני לא יתן לתוכה תבלין ולא אשמעינן רבותא אפילו שלא יערה על הקערה שתבלין בתוכה דאדרבה דוק מסיפא דקתני אבל נותן הוא לתוך הקערה ולא קתני מערה על הקערה שתבלין בתוכה ורבינו שמואל מביא ראיה דעירוי ככלי שני מהא דקי"ל תתאה גבר ולר"י נראה דעירוי ככלי ראשון ומביא ראיה דבזבחים בפרק דם חטאת (זבחים דף צה: ושם) ת"ר אשר תבושל בו אין לי אלא שבישל בו עירה לתוכו רותח מניין תלמוד לומר [אשר תבושל] בו ישבר אלמא דעירוי חשיב מבשל ובירושלמי בפרק כירה בעי מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה ר' יונה אמר אסור דעירוי ככלי ראשון חיליה דר' יונה מן הדא אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח ודחי ר' יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אינו מתבשל השיב רבי יוסי בר בון והתניא מניין שבכלי נחשת כן תלמוד לומר ואם בכלי נחשת בשלה אית לן למימר כלי נחשת בלע בתמיה פי' ע"י עירוי אם אינו מבשל לא בלע אלמא דמסיק דעירוי ככלי ראשון ונראה דעירוי לא הוי ככלי ראשון ולא ככלי שני אלא מבשל כדי קליפה דהא קי"ל כשמואל דאמר תתאה גבר דתניא כוותיה בכיצד צולין (פסחים עו.) ומ"מ מבשל כדי קליפה דאמר התם תניא כוותיה דשמואל חם לתוך צונן או צונן לתוך צונן מדיח ופריך חם לתוך צונן אדמיקר ליה בלע אלא אימא חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח וכן משמע בשילהי מסכת ע"ז (דף עו.) דאמר מר עוקבא זבן יורה מעכו"ם אהדר ליה גדנפא ומסיק כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות ואי עירוי ככלי ראשון מאי איריא משום דבלע בניצוצות אפילו בלע בליעה גמורה פלט בניצוצות שהוא עירוי אלא ודאי לא מבשל אלא כדי קליפה ואם עירו רותחים על התרנגולת צריכה קליפה וכלי שתשמישו ע"י עירוי כגון קערות יכול להגעילן ע"י עירוי דכבולעו כך פולטו אבל כלי שנתבשל בו איסור לא סגי להגעילו על ידי עירוי והא דאמר בפרק בתרא דע"ז (דף עד:) דרש רבא נעוה ארתחיה דהתם מסתמא ע"י עירוי שאני התם דאותה נעוה לא בלעה ע"י רותח: לכל קדרות רותחות הוא נותן - נראה דדוקא בתבלין פליג אבל בשאר דברים מודה דכלי ראשון מבשל אף כשהעבירו מעל האור: והיינו דר"נ - נראה דאף לפי' הקונטרס שפי' דבכל מקום דאיכא לישני דפליגי בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר אחרון ולר"ת בשל סופרים הלך אחר המיקל וכן לריב"א שפירש שבכל מקום איכא דאמרי טפל לגבי לשון ראשון שהוא עיקר הכא הלכה כלישנא בתרא דללישנא קמא פליג ברייתא דרבי חייא אדרב נחמן וללישנא בתרא היינו דרב נחמן ומתוך כך פסק רבינו שמואל שמותר לתת מלח בתבשיל בשבת אפילו בכלי ראשון שהעבירו מן האור והמחמיר כלישנא קמא שלא ליתן מלח בקערה כל זמן שהיד סולדת בו תבא עליו ברכה: ואם נתנוהו מבעוד יום מותר - הלשון דחוק דהוה ליה למימר אבל מבעוד יום נותנין: ואין נאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן - איכא לאוקמה כר״ש דמתיר מותר השמן שבנר ואין ניאותין דקתני הכא היינו כל זמן שדולק דבמוקצה מחמת מצוה מודה ר״ש כדאמר בגמ' לקמן (שבת דף מה.) אין מוקצה לר״ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ולא שבנר ממש קאמר דההיא אסור בלאו הכי משום מכבה כדאמר בביצה פ״ב (דף כב. ושם) המסתפק ממנו חייב משום מכבה אלא כלומר שמן המטפטף מן הנר והטלטול דנר עצמו אין לאסור מטעם דהוקצה למצותו ולא אסור לטלטלו אלא משום דנעשה בסיס לדבר האסור כדאמרינן בסוף פירקין (שבת דף מז.) הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור אבל מטעם דהוקצה למצותו לא היה אסור לטלטלו שאין ביטול מצוה במה שמטלטלו: אע"פ שאמרו חכמים אין נותנין כו' - אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן ה"ל למימר דתנן במתניתין וכלי לקבל ביצה לא שמעינן אלא מדיוקא דמתני' אלא משום דבעי למימר אבל כופה עליה כלי נקט ביצה: הצלה שאינה מצויה לא התירו - פי' בקונטרס לדבר שאינו ניטל וגרס בההוא דפריך אביי מינה בסמוך נשברה לו חבית של טבל בראש גגו דטבל אינו ניטל וקשה לריב"א דאי גרס בה טבל אמאי פריך לרב יוסף מברייתא אחרת מהך דהכא הוה ליה לאקשויי ועוד דבפרק כל כתבי (לחמן דף קיז: ושם) משמע בהדיא דלא גרסי' בברייתא דהכא טבל דלא בשל טבל מיירי דקתני סיפא נזדמנו לו אורחין מביא כלי אחר כו' ונראה לו לפרש דהצלה שאינה מצויה לא התירו לטרוח בכל דבר אפילו בדבר הניטל משום טירחא: שאינה מצויה לא התירו - והא דאין נותנין כלי תחת הנר לקבל שמן חשיב הצלה שאינה מצויה לפי שרגילים לעולם לתת כלי תחת הנר מבעוד יום וניצוצות אע"ג דקאמר בסמוך דשכיחי לא שכיחי כולי האי שיחושו לתת שם כלי מבעוד יום ולהכי חשיב לה הצלה מצויה: