שבתקמט:
טוען את הדף…
וּכְדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל אַף מִשּׁוּם רִבִּית. אִי הָכִי בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ נָמֵי! בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ הַיְינוּ טַעְמָא — כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מוּתָּר לְהַלְווֹת בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ בְּרִבִּית כְּדֵי לְהַטְעִימָן טַעַם רִבִּית. אִי הָכִי, מָנָה גְּדוֹלָה כְּנֶגֶד מָנָה קְטַנָּה נָמֵי! אִין הָכִי נָמֵי, וְחַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: מֵפִיס אָדָם עִם בָּנָיו וְעִם בְּנֵי בֵיתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן אֲפִילּוּ מָנָה גְּדוֹלָה כְּנֶגֶד מָנָה קְטַנָּה. מַאי טַעְמָא? — כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב. עִם בָּנָיו וְעִם בְּנֵי בֵּיתוֹ — אִין, עִם אֲחֵרִים — לָא. מַאי טַעְמָא? כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל. מָנָה גְּדוֹלָה כְּנֶגֶד מָנָה קְטַנָּה — אַף בַּחוֹל לַאֲחֵרִים אָסוּר. מַאי טַעְמָא? — מִשּׁוּם קוּבְיָא. מְטִילִין חֲלָשִׁין עַל וְכוּ׳. מַאי ״אֲבָל לֹא עַל הַמָּנוֹת״? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בְּרֵיהּ דְּבַת יַעֲקֹב: אֲבָל לֹא עַל הַמָּנוֹת שֶׁל חוֹל בְּיוֹם טוֹב. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְתֵימָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״וְעַמְּךָ כִּמְרִיבֵי כֹּהֵן״, אֲפִילּוּ מָנוֹת דְּחוֹל נָמֵי. קָא מַשְׁמַע לַן. וְאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בְּרֵיהּ דְּבַת יַעֲקֹב: כָּל שֶׁחֲבֵירוֹ נֶעֱנָשׁ עַל יָדוֹ — אֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ בִּמְחִיצָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מְנָלַן? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפּוֹל בְּרָמוֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה. וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמוֹד לִפְנֵי ה׳ וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וְגוֹ׳ וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כׇּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן״, וְאָמְרִינַן: מַאי ״רוּחַ״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה רוּחוֹ שֶׁל נָבוֹת. וּמַאי ״צֵא״ אָמַר רַב: צֵא מִמְּחִיצָתִי. וְדִילְמָא הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא, דִּכְתִיב ״דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן״?! אֶלָּא מֵהָכָא: ״שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל וְגוֹ׳״. ״שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד״ — זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר. ״שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל״ — זֶה צִדְקִיָּה. חֲדָא, דְּכוּלֵּיהּ קְרָא בִּנְבוּכַדְנֶצַּר כְּתִיב. וְעוֹד: צִדְקִיָּה צַדִּיקָא מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמִיעְבַּד לֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ אוֹתוֹ רָשָׁע לַעֲשׂוֹת לְאוֹתוֹ צַדִּיק כָּךְ וְכוּ׳. אֶלָּא מֵהָכָא: ״גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב״, אֵין ״לֹא טוֹב״ אֶלָּא רָע, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגוּרְךָ רָע״ — צַדִּיק אַתָּה ה׳ וְלֹא יָגוּר בִּמְגוּרְךָ רָע. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״חֲלָשִׁים״ לִישָּׁנָא דְפוּרָא הוּא? — דִּכְתִיב: ״אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם וְגוֹ׳״, אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מֵטִיל פּוּר עַל גְּדוֹלֵי מַלְכוּת לֵידַע אֵיזֶה בֶּן יוֹמוֹ שֶׁל מִשְׁכַּב זָכוּר. וּכְתִיב: ״כׇּל מַלְכֵי גוֹיִם כּוּלָּם וְגוֹ׳״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁנָּחוּ מִמִּשְׁכַּב זָכוּר. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע לֹא נִמְצָא שְׂחוֹק בְּפִי כׇּל בְּרִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נָחָה שָׁקְטָה כׇּל הָאָרֶץ פָּצְחוּ רִנָּה״, מִכְּלָל דְּעַד הַשְׁתָּא לָא הֲוָה רִנָּה. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לַעֲמוֹד בְּבֵיתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם״. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁבִּיקֵּשׁ אוֹתוֹ רָשָׁע, לַעֲשׂוֹת לְאוֹתוֹ צַדִּיק כָּךְ, נִמְשְׁכָה עׇרְלָתוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה, וְהָיְתָה מְחַזֶּרֶת עַל כׇּל הַמְּסִיבָּה כּוּלָּהּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל״, עָרֵל בְּגִימַטְרִיָּא שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָוֵי. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד אוֹתוֹ רָשָׁע לְגֵיהִנָּם רָעֲשׁוּ כׇּל יוֹרְדֵי גֵיהִנָּם, אָמְרוּ: שֶׁמָּא לִמְשׁוֹל עֲלֵיהֶם הוּא בָּא, אוֹ לֵיחָלוֹת כְּמוֹתָם הוּא בָּא? שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּם אַתָּה חוּלֵּיתָ כָמוֹנוּ אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ״, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״מִמִּי נָעָמְתָּ רְדָה וְהׇשְׁכְּבָה אֶת עֲרֵלִים״. ״אֵיךְ שָׁבַת נוֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה״, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב: שָׁבְתָה אוּמָּה זוֹ שֶׁאָמְרָהוכדברי (בית) הלל - דחייש שמא יוקירו חיטי בהלואת ככרות אף משום רבית: בניו ובני ביתו נמי - ליחוש לרבית וכל הני: בניו ובני ביתו - הסמוכים על שלחנו דכיון דהכל משלו אין כאן רבית: להלוות - משלו: להטעימן טעם רבית - שידעו כמה קשה אלמא כיון דמשלו הוא אין כאן איסור רבית והלכך גבי מדה ומשקל ומנין נמי לאו קפידא הוא אלא להשוותם בלא קנאה: אי הכי מנה גדולה כנגד מנה קטנה נמי - דמוקמינן טעמא לקמן משום קוביא ואפי' בחול אסור וכיון דהכל משלו אמאי אסור להטעימן טעמא קוביא בעלמא הוא: מאי טעמא מותר - ולא חייש לקוביא: כדרב יהודה אמר רב - דלהטעימן בעלמא הוא: עם אחר לא כדרב יהודה אמר שמואל - דכיון דמקפידין עוברין משום מדה ומשקל ומנין: משום קוביא - דגזל הוא דאסמכתא לא קניא והא אסמכתא דסמיך על הגורל אם יפול גורל אמנה הגדולה אזכה בה ולפיכך תלה עצמו אף לגורל הקטנה על הספק ואילו יודע מתחלה שכן לא היה מתרצה: של חול - של קדשים של אתמול: כמריבי כהן - ככהנים אלו שהם בעלי מריבה: אפי' דחול נמי - לישתרי להו להפיס ביו"ט כי היכי דלא לינצו: זה בכה - אני אפתנו בכה: שבעת קלון - בנבוכדנצר משתעי שהיה מטיל משכב זכור על המלכים וכשהגיע יומו של צדקיהו נמשכה ערלתו ג' מאות אמה והיינו שבעת קלון: חדא דכוליה קרא בנבוכדנצר כתיב - שפיר מצית לאוקמי כוליה בנבוכדנצר וה"ק שתה גם אתה כאותם שהיית מקלה אותן והערל והתערל והתגנה: בשעה שעשה לו כו' - לקמן היא מדקאמר לאותו צדיק ש"מ אנוס היה: ענוש לצדיק לא טוב - צדיק המעניש לא טוב וכיון דאינו טוב הרי הוא רע: וכתיב לא יגורך רע - אלמא אינו נכנס במחיצתו: חולש על גוים - בנבוכדנצר כתיב: ושעירים ירקדו שם - ולא אנשים ובשביל הבריות מסתלקין המזיקין ונמצא מבטל גזירת המלך: המסיבה - מלכים שהיו מסובין ויושבין לפניו: גם אתה חולית כמונו אלינו וגו' - ביורדי גיהנם כתיב דכתיב לעיל מיניה שאול מתחת רגזה לך לקראת בואך וגו': חולית כמונו אלינו נמשלת - לשון ממשלה: נעמת - סבור אתה להיות בנועם מן האחרים:מאי טעמא משום קוביא - היינו כרבי יהודה בשם רבי טרפון דאמר אין אחד מהן נזיר שלא נתנה נזירות אלא להפלאה וסבירא ליה דלא מחית אינש לספיקא ולית הלכתא הכי אלא כאידך דר' יהודה כדפסקינן בסנהדרין בפרק זה בורר (סנהדרין דף כה. ושם). מ"ר: