שבת סד.

פרק ו׳ · במה אשה

Shabbat 64a · Chapter 6: BaMeh Ishah

״כְּלִי״ ״כְּלִי״ מֵהָתָם. מוּסָף שַׂק עַל הַבֶּגֶד שֶׁטָּמֵא מִשּׁוּם אָרִיג. אַטּוּ בֶּגֶד לָאו אָרִיג הוּא?! הָכִי קָאָמַר: מוּסָף שַׂק עַל הַבֶּגֶד, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אָרִיג — טָמֵא. לְמַאי חֲזֵי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁכֵּן עָנִי קוֹלֵעַ שָׁלֹשׁ נִימִין וְתוֹלָה בְּצַוַּאר בִּתּוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: ״שָׂק״ — אֵין לִי אֶלָּא שַׂק, מִנַּיִין לְרַבּוֹת אֶת הַקִּילְקְלִי וְאֶת הַחֲבָק — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ שָׂק״. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אֶת הַחֲבָלִים וְאֶת הַמְּשִׁיחוֹת — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂק״. מָה שַׂק טְוִוי וְאָרִיג — אַף כֹּל טְוִוי וְאָרִיג. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּמֵת: ״וְכׇל כְּלִי עוֹר וְכׇל מַעֲשֵׂה עִזִּים וְגוֹ׳ תִּתְחַטָּאוּ״ — לְרַבּוֹת הַקִּילְקְלִי וְאֶת הַחֲבָק. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אֶת הַחֲבָלִים וְאֶת הַמְּשִׁיחוֹת? וְדִין הוּא: טִימֵּא בַּשֶּׁרֶץ, וְטִימֵּא בַּמֵּת. מָה כְּשֶׁטִּימֵּא בַּשֶּׁרֶץ — לֹא טִימֵּא אֶלָּא טְוִוי וְאָרִיג, אַף כְּשֶׁטִּימֵּא בַּמֵּת — לֹא טִימֵּא אֶלָּא טְוִוי וְאָרִיג. הֵן אִם הֵיקֵל בְּטוּמְאַת שֶׁרֶץ שֶׁהִיא קַלָּה, נָקֵיל בְּטוּמְאַת הַמֵּת שֶׁהִיא חֲמוּרָה?! — תַּלְמוּד לוֹמַר ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ לִגְזֵירָה שָׁוָה. נֶאֱמַר ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ בְּשֶׁרֶץ וְנֶאֱמַר ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ בְּמֵת. מָה בֶּגֶד וָעוֹר הָאָמוּר בְּשֶׁרֶץ — לֹא טִימֵּא אֶלָּא טְוִוי וְאָרִיג, אַף בֶּגֶד וָעוֹר הָאָמוּר בְּמֵת — לֹא טִימֵּא אֶלָּא טְוִוי וְאָרִיג. וּמָה בֶּגֶד וָעוֹר הָאָמוּר בְּמֵת — טִמֵּא כׇּל מַעֲשֵׂה עִזִּים, אַף בֶּגֶד וָעוֹר הָאָמוּר בְּשֶׁרֶץ — טִמֵּא כׇּל מַעֲשֵׂה עִזִּים. אֵין לִי אֶלָּא דָּבָר הַבָּא מִן הָעִזִּים, מִנַּיִין לְרַבּוֹת דָּבָר הַבָּא מִזְּנַב הַסּוּס וּמִזְּנַב הַפָּרָה? — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ שָׂק״. וְהָא אַפֵּיקְתֵּיהּ לְקִילְקְלִי וַחֲבָק? הָנֵי מִילֵּי מִקַּמֵּי דְּתֵיתֵי גְּזֵירָה שָׁוָה, הַשְׁתָּא דְּאָתְיָא גְּזֵירָה שָׁוָה אִיַּיתַּר לֵיהּ. וְאֵין לִי אֶלָּא בְּשֶׁרֶץ, בְּטוּמְאַת מֵת מִנַּיִין? וְדִין הוּא: טִימֵּא בְּמֵת וְטִימֵּא בְּשֶׁרֶץ. מָה כְּשֶׁטִּימֵּא בְּשֶׁרֶץ — עָשָׂה דָּבָר הַבָּא מִזְּנַב הַסּוּס וּמִזְּנַב הַפָּרָה כְּמַעֲשֵׂה עִזִּים, אַף כְּשֶׁטִּימֵּא בְּמֵת — עָשָׂה דָּבָר הַבָּא מִזְּנַב הַסּוּס וּמִזְּנַב הַפָּרָה כְּמַעֲשֵׂה עִזִּים. הֵן אִם רִיבָּה בְּטוּמְאַת עֶרֶב שֶׁהִיא מְרוּבָּה, נְרַבֶּה בְּטוּמְאַת שִׁבְעָה שֶׁהִיא מוּעֶטֶת?! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ לִגְזֵירָה שָׁוָה. נֶאֱמַר ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ בְּשֶׁרֶץ, וְנֶאֱמַר ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ בְּמֵת. מָה ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ הָאָמוּר בְּשֶׁרֶץ — עָשָׂה דָּבָר הַבָּא מִזְּנַב הַסּוּס וּמִזְּנַב הַפָּרָה כְּמַעֲשֵׂה עִזִּים, אַף ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ הָאָמוּר בְּמֵת — עָשָׂה דָּבָר הַבָּא מִזְּנַב הַסּוּס וּמִזְּנַב הַפָּרָה כְּמַעֲשֵׂה עִזִּים. וּמוּפְנֶה. דְּאִי לָאו מוּפְנֶה, אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְשֶׁרֶץ שֶׁכֵּן מְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה?! לָאיֵי אִפְּנוֹיֵי מוּפְנֵי. מִכְּדֵי שֶׁרֶץ אִיתַּקַּשׁ לְשִׁכְבַת זֶרַע, דִּכְתִיב: ״אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל שֶׁרֶץ״, וּכְתִיב בֵּיהּ בְּשִׁכְבַת זֶרַע: ״וְכׇל בֶּגֶד וְכׇל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע״ — ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא בְּשֶׁרֶץ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי. וְאַכַּתִּי מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד הוּא. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד לְמֵידִין וְאֵין מְשִׁיבִין. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לְמֵידִין וּמְשִׁיבִין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּמֵת נָמֵי אִפְּנוֹיֵי מוּפְנֶה: מִכְּדִי מֵת אִתַּקַּשׁ לְשִׁכְבַת זֶרַע, דִּכְתִיב: ״וְהַנֹּגֵעַ בְּכׇל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע״, וּכְתִיב בְּשִׁכְבַת זֶרַע: ״וְכׇל בֶּגֶד וְכׇל עוֹר״ — ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא בְּמֵת לְמָה לִי? — שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי. ״וַנַּקְרֵב אֶת קׇרְבַּן ה׳ אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״עָגִיל״ — זֶה דְּפוּס שֶׁל דַּדִּין. ״כּוּמָז״ — זֶה דְּפוּס שֶׁל בֵּית הָרֶחֶם. אָמַר רַב יוֹסֵף: אִי הָכִי, הַיְינוּ דִּמְתַרְגְּמִינַן ״מָחוֹךְ״ — דָּבָר הַמֵּבִיא לִידֵי גִּיחוּךְ. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: מִגּוּפֵיהּ דִּקְרָא שְׁמַע מִינַּהּ, ״כּוּמָז״ — כָּאן מְקוֹם זִימָּה. ״וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל״. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּא חֲזַרְתֶּם לְקִלְקוּלְכֶם הָרִאשׁוֹן? אָמְרוּ לוֹ: ״לֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ״. אָמַר לָהֶן: אִם כֵּן כַּפָּרָה לָמָּה? אָמְרוּ לוֹ: אִם מִידֵי עֲבֵירָה יָצָאנוּ, מִידֵי הִרְהוּר לֹא יָצָאנוּ! מִיָּד ״וַנַּקְרֵב אֶת קׇרְבַּן ה׳״. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִפְּנֵי מָה הוּצְרְכוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כַּפָּרָה — מִפְּנֵי

כלי כלי - בשרצים כתיב כל כלי אשר יעשה מלאכה וגו' ומגופיה דקרא דשרצים לא מצי יליף דאשר יעשה מלאכה לאו כלי תכשיט משמע: שק - הוא עשוי מנוצה של עזים שאף על פי שאינו אריג אלא קלע קטן עשה מנוצה של עזים לתלות בו בתי נפש לצואר בתו טמא שדרכו בכך ותכשיט הוא וה"ק שהוא טמא משום אריג ואע"פ שאינו אריג: קולע ג' נימין כו' - ג' חוטין של מטוה של נוצה של עזים צבועה: ותולה בצואר בתו - וקליעתה זו היא אריגתו מאחר שהוא טווי כדאמרן גבי תיכי חלילתא בריש פירקין דקרי להו אריג והא דקאמר אע"פ שאינו אריג כלומר לאו אריג ממש: אין לי אלא שק - העשוי ללבוש רועים: קילקלי - מסרך של סוס שקורין פייטרא"ל: חבק - צינגלא של סרגא ואוכף ועושין אותה מנוצה של עזים טווי ואריג: יכול שאני מרבה החבלים והמשיחות - לציא"ל שעושין למדוד וקולעין מן הנוצה כמו שנתלשה ואינו טווי ולא דמי לקולע שלש נימין דלעיל דהתם טווי הוא וזו היא אריגתו: יכול שאני מרבה כו' - הואיל וכתיב כל: ודין הוא שלא נרבה - ולא צריך קרא למעוטי: הן - תמיה הוא וכי דברים כוונים הם: אם היקל בטומאת שרץ שהיא קלה - כלומר אם היקל מלטמא חבלים ומשיחות היקל לך בשרץ שטומאתו קלה טומאת ערב: נקל - גם אנחנו בבנין אב זה במת שטומאתו חמורה טומאת ז': השתא דאתיא גזירה שוה - וכי היכי דיליף מת משרץ למעוטי חבלים ומשיחות יליף נמי שרץ ממת לכל מעשה עזים לרבות קילקלי וחבק: אין לי אלא בשרץ - דאו שק התם כתיב: אם ריבה - לטמא דבר הבא מזנב הסוס בטומאת ערב הוא דריבה: שהיא מרובה - שכל המגעות טומאת ערב הן בין דשרץ ונבילה ושכבת זרע מגע הזב ומגע טמא מת: נרבה אנו בטומאת ז' שכן מועטת היא - שאינה בכל המגעות אלא במגע המת בלבד: מופנה - צריך שתהא גזירה שוה זו מב' תיבות דבגד ועור מופנין למדרש זה שלא יהו צריכין לגופן ומאחר שמופנין ללמוד גזירה שוה ה"ל כמאן דכתיב דרשא בקרא בהדיא ואין משיבין עליה: דאי לאו מופנה - אמרינן לגופן באו ולא ילפינן להא מילתא מינייהו: דאיכא למיפרך כו' - וה"ה דמצי למימר הכי אגזירה שוה קמייתא ומיהו אסקי לכולה ברייתא ברישא ופריך אהא דסליק מינה ובשינויא דמשנינן בהא מתרצה נמי קמייתא: לאי - באמת: וכתיב ביה בשכבת זרע - דבגד ועור טמאים הם בו: מצד אחד - הכתובין בשרץ מופנים כדאמרן אבל הכתובין במת אין מופנין: הניחא למ"ד כו' - פלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן היא במסכת נדה בהמפלת (נדה דף כב:): אלא למאן דאמר למידין - אם אין תשובה: ומשיבין - אם יש להשיב: מאי איכא למימר - הרי יש להשיב שכן מטמא בכעדשה: והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע: דפוס של דדין - שמונחות בו: גיחוך - ליצנות: לקלקולכם - של מעשה שטים לזנות את בנות מואב שמא כך עשיתם במדין לכך אתם צריכין קרבן: לא נפקד - לא נחסר מדת יהודית:

מניין לרבות את הקילקלי והחבק - ואם תאמר והא לא מיטלטל מלא וריקן ואי משום דאפשר לקפלה אם אינו עשוי לכך לאו כלום הוא כדאמר לקמן גבי קב הקיטע דאע"ג דיש לו בית קיבול לראש שוקו אם אינו עשוי לקבל טהור וי"ל דהני נמי לשם כל צורכן הן עשוין מתחלה אך קשה דלעיל פ' במה מדליקין (שבת דף כז. ושם) מפיק דבר הבא מן העזים דמטמא בשרצים מאו בגד וקילקלי וחבק באין מן העזים ומפיק להן הכא מאו שק וע"ק דהתם מרבה לנוצה של עזים לג' על ג' ואילו שק שיעורו בד' ואומר ר"י דתרי גווני נוצה של עזים הוו והתם מיירי [בדקה] שעושים ממנה בגדים חשובים והלכך איתרבו לשלשה על שלשה כמו שאר בגדים והכא מיירי בנוצה גסה שממנה עושין קילקלי וחבק וחבלים ומשיחות ושק: שמע מינה לאפנויי - הקשה ה"ר אליעזר ממיץ כיון דאיתקש שרץ ומת לשכבת זרע א"כ ג"ש דבגד ועור ל"ל דכל מה שיהיה במת ניתן בשכבת זרע וכל מה שיהיה בשכבת זרע ניתן בשרץ וכן להפך דהא קי"ל דבר הבא מן ההיקש חוזר ומלמד בהיקש חוץ מן הקדשים: מידי הרהור מי יצאנו - וא"ת והא אפילו יפת תואר הותרה להם וי"ל דמכל מקום שייך בה איסור כדאמרינן (קדושין דף כב.) וחשקת בה ולא בחברתה: