טוען את הדף…
חַסְפָּנִיתָא. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ — לִימְשֵׁי טוּבָא בְּמַיָּא דְסִילְקָא. לֹא שָׁחַק מֵעֶרֶב שַׁבָּת. תָּנוּ רַבָּנַן: דְּבָרִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין לַמִּילָה בְּשַׁבָּת — עוֹשִׂין לָהּ בְּיוֹם טוֹב. שׁוֹחֲקִין לָהּ כַּמּוֹן, וְטוֹרְפִין לָהּ יַיִן וָשֶׁמֶן. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מַאי שְׁנָא כַּמּוֹן בְּיוֹם טוֹב — דַּחֲזֵי לִקְדֵרָה, יַיִן וָשֶׁמֶן חֲזֵי נָמֵי בְּשַׁבָּת לְחוֹלֶה, דְּתַנְיָא: אֵין טוֹרְפִין יַיִן וָשֶׁמֶן לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: אַף טוֹרְפִין יַיִן וָשֶׁמֶן. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: פַּעַם אַחַת חָשׁ רַבִּי מֵאִיר בְּמֵעָיו, וּבִקַּשְׁנוּ לִטְרוֹף לוֹ יַיִן וָשֶׁמֶן וְלֹא הִנִּיחָנוּ. אָמַרְנוּ לוֹ: דְּבָרֶיךָ יִבְטְלוּ בְּחַיֶּיךָ?! אָמַר לָנוּ: אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כָּךְ וַחֲבֵירַי אוֹמְרִים כָּךְ — מִיָּמַי לֹא מְלָאַנִי לִבִּי לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי חֲבֵירַי. הוּא נִיהוּ דְּמַחְמִיר אַנַּפְשֵׁיהּ, אֲבָל לְכוּלֵּי עָלְמָא — שְׁרֵי! הָתָם — לָא בָּעֵי לִיכָּא, הָכָא בָּעֵי לִיכָּא. הָכָא נָמֵי נֶיעְבֵּיד וְלָא לֵילֵךְ! הַיְינוּ דְּקָתָנֵי: נוֹתֵן זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְסַנְּנִין אֶת הַחַרְדָּל בִּמְסַנֶּנֶת שֶׁלּוֹ, וְאֵין מְמַתְּקִין אוֹתוֹ בְּגַחֶלֶת. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן: נוֹתְנִים בֵּיצָה בִּמְסַנֶּנֶת שֶׁל חַרְדָּל? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם — לָא מִיחְזֵי כְּבוֹרֵר, הָכָא — מִיחְזֵי כְּבוֹרֵר. וְאֵין מְמַתְּקִין אוֹתוֹ בְּגַחֶלֶת. וְהָתַנְיָא: מְמַתְּקִין אוֹתוֹ בְּגַחֶלֶת! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּגַחֶלֶת שֶׁל מַתֶּכֶת, כָּאן בְּגַחֶלֶת שֶׁל עֵץ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מַאי שְׁנָא מִבִּישְׂרָא אַגּוּמְרֵי! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם לָא אֶפְשָׁר, הָכָא אֶפְשָׁר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מַהוּ לְגַבֵּן? אֲמַר לֵיהּ: אָסוּר. מַאי שְׁנָא מִלִּישָׁה? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם לָא אֶפְשָׁר, הָכָא אֶפְשָׁר. וְהָא אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: גְּבִינָה בַּת יוֹמָא מְעַלְּיָא! הָכִי קָאָמְרִי: דַּאֲפִילּוּ גְּבִינָה בַּת יוֹמָא מְעַלְּיָא. אֵין עוֹשִׂין לָהּ חָלוּק כּוּ׳. אָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: הַאי חָלוּק דְּיָנוֹקָא, לַפְּכֵיהּ לְסִיטְרֵיהּ לְעִילַּאי, דִּילְמָא מִידְּבִיק גִּרְדָּא מִינֵּיהּ, וְאָתֵי לִידֵי כְּרוּת שׇׁפְכָה. אִימֵּיהּ דְּאַבָּיֵי עָבְדָא כִּיסְתָּא לְפַלְגָא. אָמַר אַבָּיֵי: הַאי יָנוֹקָא דְּלֵית לֵיהּ חָלוּק — לַיְיתֵי בְּלִיתָא דְּאִית לֵיהּ שִׂיפְתָּא, וְלִיכְרְכֵיהּ לְשִׂיפְתָּא לְתַתַּאי, וְעָיֵיף לֵיהּ לְעִילַּאי. וְאָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: הַאי יָנוֹקָא דְּלָא יְדִיעַ מַפַּקְתֵּיהּ, לְשַׁיְיפֵיהּ מִישְׁחָא וְלוֹקְמֵיהּ לַהֲדֵי יוֹמָא, וְהֵיכָא דְּזִיג — לִיקְרְעֵיהּ בִּשְׂעָרְתָּא שְׁתִי וָעֵרֶב. אֲבָל בִּכְלִי מַתָּכוֹת — לָא, מִשּׁוּם דְּזָרֵיף. וְאָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: הַאי יָנוֹקָא דְּלָא מָיֵיץ, מֵיקַר [הוּא] דְּקָר פּוּמֵּיהּ. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? לַיְתוֹ כָּסָא גּוּמְרֵי, וְלַינְקְטֵיהּ לֵיהּ לַהֲדֵי פּוּמֵּיהּ, דְּחָיֵים פּוּמֵּיהּ וּמָיֵיץ. וְאָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: הַאי יָנוֹקָא דְּלָא מִנַּשְׁתֵּים — לִינְפְּפֵיהּ בְּנָפְווֹתָא וּמִנַּשְׁתֵּים. וְאָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: הַאי יָנוֹקָא דְּלָא מְעַוֵּי — לַיְתוֹ סִילְתָּא דְאִימֵּיהּ וְלִישְׁרְקֵיהּ עִילָּוֵיהּ, וּמְעַוֵּי. וְאָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: הַאי יָנוֹקָא דְּקַטִּין, לַיְיתוֹ לְסִילְתָּא דְאִימֵּיהּ, וְלִישְׁרְקֵיהּ עִילָּוֵיהּ מִקּוּטְנָא לְאוּלְמָא. וְאִי אַלִּים — מֵאוּלְמָא לְקוּטְנָא. וְאָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: הַאי יָנוֹקָא דְּסוּמָּק — דְּאַכַּתִּי לָא אִיבְּלַע בֵּיהּ דְּמֵיהּ — לִיתָּרְחוּ לֵיהּ עַד דְּמִיבְּלַע בֵּיהּ דְּמֵיהּ, וְלִימְהֲלוּהּ. דְּיָרוֹק, דְּאַכַּתִּי לָא נְפַל בֵּיהּ דְּמֵיהּ — לִיתָּרְחוּ עַד דְּנָפֵל בֵּיהּ דְּמֵיהּ, וְלִימְהֲלוּהּ. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי נָתָן: פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לִכְרַכֵּי הַיָּם, וּבָאת אִשָּׁה אַחַת לְפָנַי שֶׁמָּלָה בְּנָהּ רִאשׁוֹן וָמֵת, שֵׁנִי וָמֵת, שְׁלִישִׁי, הֱבִיאַתּוּ לְפָנַי, רְאִיתִיו שֶׁהוּא אָדוֹם. אָמַרְתִּי לָהּ: הַמְתִּינִי לוֹ עַד שֶׁיִּבָּלַע בּוֹ דָּמוֹ, הִמְתִּינָה לוֹ עַד שֶׁנִּבְלַע בּוֹ דָּמוֹ, וּמָלָה אוֹתוֹ וְחָיָה, וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ ״נָתָן הַבַּבְלִי״ עַל שְׁמִי. שׁוּב פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לִמְדִינַת קַפּוֹטְקְיָא, וּבָאת אִשָּׁה אַחַת לְפָנַי שֶׁמָּלָה בְּנָהּ רִאשׁוֹן וָמֵת, שֵׁנִי וָמֵת, שְׁלִישִׁי הֱבִיאַתּוּ לְפָנַי, רְאִיתִיו שֶׁהוּא יָרוֹק. הֵצַצְתִּי בּוֹ וְלֹא רָאִיתִי בּוֹ דַּם בְּרִית. אָמַרְתִּי לָהּ: הַמְתִּינִי לוֹ עַד שֶׁיִּפּוֹל בּוֹ דָּמוֹ, וְהִמְתִּינָה לוֹ וּמָלָה אוֹתוֹ וְחָיָה, וְהָיוּ קוֹרִין שְׁמוֹ ״נָתָן הַבַּבְלִי״ עַל שְׁמִי.חספניתא - פניו מתבקעות ואני אומר שהוא מין שחין שקורין אינייר"א והוא (בגרב) ובחרס שכתוב בתורה (דברים כח) וחספניתא תרגום של חרס: במיא דסילקא - מרק תרדין: חזי לחולה - שאין בו סכנה: יבטלו - דהאי נמי חולה הוא: אבל לכולי עלמא שרי - ר"מ וסתם מתני' ר"מ ואמאי תנן נותן זה בעצמו וזה בעצמו: התם - גבי שאר חולים: לא בעו ליכא - לטרפו ולערבו יפה יפה: ולא לילך - לא יערבנו כל כך: ומתרץ היינו דקתני נותן זה בעצמו וזה בעצמו - שמערב ואינו לוכך: אין מסננין את החרדל - בי"ט: במסננת שלו - טעמא מפרש לקמיה דמיחזי כבורר שמשליך הסובין שלו: ואין ממתקין אותו בגחלת - כדרך שרגילין לכבות לתוכו את הגחלת או אבן ניסוקת: נותנין ביצה במסננת של חרדל - ומסננה בתוכו לייפות מראיתו: לא מיחזי כבורר - שכולה יוצאה דרך המסננת ואין משתייר שם פסולת: בגחלת של עץ - אסור דשייך בה כיבוי לפי שעושה פחם גחלת של מתכת לא שייך בה כיבוי דאינו נעשה פחם: ומ"ש מבישרא אגומרי - שצולין בי"ט ואע"ג דמכבה: לא אפשר - לצלות מאתמול דביומא שביחא טפי אבל חרדל אפשר מאתמול: לגבן - גבינה: מאי שנא מלישה - שלשין פת ביום טוב והאי נמי ללישה דמיא: לא אפשר - דפת חמה מעליא טפי הכא אפשר מאתמול: אימא אף גבינתא בת יומא מעליא - וכ"ש דאתמול: לפניה לסטריה לעילאי - לאימרא שבשפת פיה יהפוך ויקפל למעלה שלא תהא סמוכה לבשרו מפני שראש מקום חתך הבגד שם הוא ויוצאין ממנו גרדין שקורין פיינד"ץ (ציציות) ודלמא מדביקא גרדתא מיניה במכה וכשבא להפשיט החלוק מעל המילה ישמוט ויקרע את ראש הגיד ומשוי ליה כרות שפכה: אימיה דאביי - אומנתו: עבדא - לתינוקות הבאים לידה לתקן מילתן: כיסתתא לפלגא - דמילה כיס היתה עושה של בגד לפנים בתוך החלוק ותופרתו מתוכו בתוך החלוק ומגיע למטה עד חצי החלוק כדי לחוץ בין האימרא ובין המילה: לייתי בליתא - מעט שחק של בגד שיהא בו אימרא לפי שהאימרא מהדקה יפה בבשר שלא ישמט החלוק מן הגיד: וליפכיה לשפתיה לתתאי - לתחתית ראש הגיד יתן השפה וראש השני החלק יהא למעלה: ולעפיה לעילאי - אותו ראש העליון החלוק יקפל ויקפול כלפי חוץ מפני הגרדין שלא ידבקו במכה: דלא ידיע ביה מפקתיה - שאין ניכר בו נקב בית הרעי ששם הוצאת זבלו: לישייפיה מישחא - שהשמן מצהיל הבשר: ולוקמיה להדי יומא - נגד השמש: והיכא דזיג - שצלול כזכוכית בידוע שהחלל כנגדו: בשערתא - בראש השעורה שהוא חדוד: דזריף - מנפחו אינפליי"ר בלע"ז: דלא מייץ - שלא יכול לינק: מיקר הוא דקר פומיה - נצטננו שפתיו ואין בו כח למוץ בהן: לייתו כסא דגומרי - תשטח גחלים על דף או על כלי: ולוקמה להדי פומיה - ויעמיד אצל פיו: דחיים פומיה - שיתחמם פיו: ומייץ - וינק: דלא מינשתא - שאין נשימה ניכרת בו שאין דופק כנגד לבו כדרך כל אדם: לינפפיה בניפוותא - יניפו עליו בנפה שקורין וא"ן: דלא מעוי - אין רוחו נכנס ויוצא יפה אליינ"א בלע"ז: סילתא דאימיה - שיליא שנולדה עמו: ולישרקיה עליה - יחליקנה על בשרו כמו אישתרוקי אישתריקו (ע"ג ד' מ:) אשאולדי"ר: דקטין - שהוא דק: מקוטנא לאולמא - השליא ראשה א' קצר וראשה אחד רחב יחליקוה עליו מראש הקצר יתחילו וימשוכו לצד הרחב כלומר כן ירחיב זה ויתעבה: ואי אלים - ולא מחמת בריאות אלא נפוח לישרקיה עליה מאולמא לקוטנא: דסומק - כל בשרו אדום: לא איבלע ביה דמיה - בבשרו דעכשיו כל דמו מצוי בין עור לבשר וכשמוהלין אותו יוצא כל דמו: ליתרחו ליה - ימתינו מלמולו: לא נפל ביה דמא - לא בא בו דם ומתוך כך חלש הוא ואין בו כח וממהר לחלוש ולמות: לכרכי הים - ה"ג ראיתיו שהיה ירוק הצצתי בו ולא היה בו דם ברית תרתי לגריעותא חדא דאי מהיל ליה לא נפק מיניה דמא והטפת דם ברית מצוה כדכתיב (זכריה ט׳:י״א) גם את בדם בריתך ועוד דמסוכן הוא ומשום חולשא שלא נוצר בו עדיין דם:הכא מיחזי כבורר - מיהו בורר לא הוי שגם הפסולת ראוי לאכילה ולא דמי למשמרת דריש תולין (לקמן שבת ד' קלז:) דאיכא למ"ד חייב משום בורר: