שבת סב:

פרק ו׳ · במה אשה

Shabbat 62b · Chapter 6: BaMeh Ishah

וּמַאי רַבִּי מֵאִיר? דְּתַנְיָא: לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה בְּמַפְתֵּחַ שֶׁבְּיָדָהּ, וְאִם יָצָאת — חַיֶּיבֶת חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר בְּכוֹבֶלֶת וּבִצְלוֹחִית שֶׁל פִּלְיָיטוֹן. כּוֹבֶלֶת — מַאן דְּכַר שְׁמַהּ? חַסּוֹרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: וְכֵן בְּכוֹבֶלֶת וְכֵן בִּצְלוֹחִית שֶׁל פִּלְיָיטוֹן לֹא תֵּצֵא, וְאִם יָצְאָה — חַיֶּיבֶת חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר בְּכוֹבֶלֶת וּבִצְלוֹחִית שֶׁל פִּלְיָיטוֹן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — כְּשֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בּוֹשֶׂם, אֲבָל אֵין בָּהֶם בּוֹשֶׂם — חַיֶּיבֶת. אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: זֹאת אוֹמֶרֶת הַמּוֹצִיא אוֹכָלִין פָּחוֹת מִכְּשִׁיעוּר בִּכְלִי — חַיָּיב. דְּהָא אֵין בָּהּ בּוֹשֶׂם כְּפָחוֹת מִכְּשִׁיעוּר בִּכְלִי דָּמֵי, וְקָתָנֵי חַיֶּיבֶת. רַב אָשֵׁי אָמַר: בְּעָלְמָא אֵימָא לָךְ פָּטוּר, וְשָׁאנֵי הָכָא דְּלֵיתֵיהּ לְמַמָּשָׁא כְּלָל. ״וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ״, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: זֶה פִּלְיָיטוֹן. מֵתִיב רַב יוֹסֵף: אַף עַל פִּלְיָיטוֹן גְּזַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. וְאִי אָמְרַתְּ, מִשּׁוּם תַּעֲנוּג, אַמַּאי לֹא הוֹדוּ לוֹ? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וּלְטַעְמָיךְ, הָא דִּכְתִיב: ״הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן״ — רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי, חַד אָמַר קְנִישְׁקְנִין, וְחַד אָמַר שֶׁמְּזָרְקִין כּוֹסוֹתֵיהֶן זֶה לָזֶה. הָכִי נָמֵי דַּאֲסִיר? וְהָא רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אִיקְּלַע לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא וְאִישְׁתִּי בִּקְנִישְׁקְנִין, וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי! אֶלָּא: כׇּל מִידֵּי דְּאִית בֵּיהּ תַּעֲנוּג וְאִית בֵּיהּ שִׂמְחָה — גְּזַרוּ רַבָּנַן, אֲבָל מִידֵּי דְּאִית בֵּיהּ תַּעֲנוּג וְלֵית בֵּיהּ שִׂמְחָה — לָא גְזַרוּ רַבָּנַן. ״הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם״. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מַשְׁתִּינִין מַיִם בִּפְנֵי מִטּוֹתֵיהֶן עֲרוּמִּים. מְגַדֵּף בַּהּ רַבִּי אֲבָהוּ: אִי הָכִי, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים״ — מִשּׁוּם דְּמַשְׁתִּינִין מַיִם בִּפְנֵי מִטּוֹתֵיהֶם עֲרוּמִּים יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גּוֹלִים?! אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים זֶה עִם זֶה, וְדוֹבְקִין מִטּוֹתֵיהֶן זוֹ בָּזוֹ, וּמַחֲלִיפִין נְשׁוֹתֵיהֶן זֶה עִם זֶה, וּמַסְרִיחִין עַרְסוֹתָם בְּשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּהֶן. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְבִיאִין אֶת הָאָדָם לִידֵי עֲנִיּוּת, וְאֵלּוּ הֵן: הַמַּשְׁתִּין מַיִם בִּפְנֵי מִטָּתוֹ עָרוֹם, וּמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם, וְשֶׁאִשְׁתּוֹ מְקַלַּלְתּוֹ בְּפָנָיו. הַמַּשְׁתִּין מַיִם בִּפְנֵי מִטָּתוֹ עָרוֹם, אָמַר רָבָא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּמַהְדַּר אַפֵּיהּ לְפוּרְיֵיהּ, אֲבָל לְבָרַאי — לֵית לַן בַּהּ. וּמַהְדַּר אַפֵּיהּ לְפוּרְיֵיהּ, נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא לְאַרְעָא, אֲבָל בְּמָנָא — לֵית לַן בַּהּ. וּמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם, אָמַר רָבָא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא מְשָׁא יְדֵיהּ כְּלָל, אֲבָל מְשָׁא וְלָא מְשָׁא — לֵית לַן בַּהּ. וְלָאו מִלְּתָא הִיא, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: אֲנָא מְשַׁאי מְלֵא חָפְנַי מַיָּא וִיהַבוּ לִי מְלֵא חָפְנַי טֵיבוּתָא. וְשֶׁאִשְׁתּוֹ מְקַלַּלְתּוֹ בְּפָנָיו, אָמַר רָבָא: עַל עִסְקֵי תַּכְשִׁיטֶיהָ. וְהָנֵי מִילֵּי הוּא דְּאִית לֵיהּ וְלָא עָבֵיד. דָּרֵשׁ רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַב עִילָּאֵי, מַאי דִכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן״ — שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת בְּקוֹמָה זְקוּפָה. ״וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן״ — שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת עָקֵב בְּצַד גּוּדָל. ״וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינַיִם״ — דַּהֲוָה מָלְיָאן כּוּחְלָא לְעֵינַיְיהוּ וּמְרַמְּזָן. ״הָלוֹךְ וְטָפוֹף״ — שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת אֲרוּכָּה בְּצַד קְצָרָה. ״וּבְרַגְלֵיהֶן תְּעַכַּסְנָה״ — אָמַר רַב יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמֵּי: מְלַמֵּד שֶׁמַּטִּילוֹת מוֹר וַאֲפַרְסְמוֹן בְּמִנְעֲלֵיהֶן וּמְהַלְּכוֹת בְּשׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם, וְכֵיוָן שֶׁמַּגִּיעוֹת אֵצֶל בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל בּוֹעֲטוֹת בַּקַּרְקַע וּמַתִּיזוֹת עֲלֵיהֶם וּמַכְנִיסוֹת בָּהֶן יֵצֶר הָרָע כְּאֶרֶס בְּכָעוּס. מַאי פּוּרְעֲנוּתַיְהִי? — כִּדְדָרֵישׁ רַבָּה בַּר עוּלָּא: ״וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה״ — מָקוֹם שֶׁהָיוּ מִתְבַּשְּׂמוֹת בּוֹ נַעֲשָׂה נְמָקִים נְמָקִים. ״וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה״ — מָקוֹם שֶׁהָיוּ חֲגוּרוֹת בְּצִלְצוֹל נַעֲשָׂה נְקָפִים נְקָפִים. ״וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה קׇרְחָה״ — מָקוֹם שֶׁהָיוּ מִתְקַשְּׁטוֹת בּוֹ נַעֲשָׂה קְרָחִים קְרָחִים. ״וְתַחַת פְּתִיגִיל מַחֲגֹרֶת שָׂק״ — פְּתָחִים הַמְּבִיאִין לִידֵי גִּילָה, יִהְיוּ לְמַחֲגֹרֶת שָׂק. ״כִּי תַחַת יֹפִי״ — אָמַר רָבָא, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: חַלּוֹפֵי שׁוּפְרָא — כֵּיבָא. ״וְסִפַּח ה׳ קׇדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן״ — אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁפָּרְחָה בָּהֶן צָרַעַת. כְּתִיב הָכָא ״וְשִׂפַּח״, וּכְתִיב הָתָם: ״לַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת״. ״וַה׳ פׇּתְהֵן יְעָרֶה״. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: שֶׁנִּשְׁפְּכוּ כְּקִיתוֹן, וְחַד אָמַר: שֶׁנַּעֲשׂוּ פִּתְחֵיהֶן כְּיַעַר. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם אַנְשֵׁי שַׁחַץ הָיוּ. אָדָם אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: בַּמֶּה סָעַדְתָּ הַיּוֹם? בְּפַת עֲמִילָה, אוֹ בְּפַת שֶׁאֵינָהּ עֲמִילָה? בְּיַיִן גּוֹרְדָּלִי, אוֹ

ומאי רבי מאיר - היכא אשכחן דאיירי בה רבי מאיר בלא רבנן ופליג רבי אליעזר עליה: בד"א - דרבי אליעזר פוטר והאי פוטר היינו מותר לכתחלה כדאוקימנא: כשיש בה בושם - פלייטון יש בההוא חומרתא העשויה כקמיע דכיון דיש בה בושם תכשיט היא לזו שריחה רע ולמשלף ואיתויי נמי לא חייש כדאמרן דגנות הוא לה: אבל אין בה בושם - חומרתא לחודא לאו תכשיט הוא וחייבת: זאת אומרת - הא דקתני אין בה בושם חייבת אלמא דקסבר רבי אליעזר המוציא אוכלין בשבת בכלי פחות מכשיעור דלא מיחייב על הוצאת אוכלין פחות מגרוגרת כדלקמן (שבת דף עו:) חייב מיהא על הכלי ולא אמרינן הכלי טפל להן ולא מיחייב עליה שלא נתכוין להוציא אלא משום אוכלין ופלוגתא היא על סתם משנה השנויה בפרק המצניע (לקמן שבת דף צג:) דקתני פטור אף על הכלי: דהא אין בו בושם כפחות מכשיעור דמי - שהכלי קלט את הריח ושיעור הוצאת בשמים בכל שהוא וכיון שאינו כל שהוא הוי ריחה פחות מכשיעור (הוא) וקתני חייבת ולא אמרינן נעשה כלי טפל לריח שבתוכו ואריחא לא מיחייב דפחות מכשיעור הוא: ושאני הכא - ליכא למימר נעשה כלי טפל לריח שאין בו שום ממש ואפילו פחות מכשיעור לא מיקרי אבל פחות מכשיעור בדבר שיש בו ממש נעשה כלי טפל לו ופטור: ראשית שמנים - מובחר שבשמנים: גזר - משום צער חורבן: ואי אמרת - זה פלייטון והאי קרא בתענוג משתעי שלא היו נותנים לב לדברי הנביאים הניבאים על הפורענות ועסוקים בתענוגים: ולטעמיך הא דכתיב - בהאי ענינא השותים במזרקי יין ורבי אמי ורבי אסי פירשו זהו קנישקנין כלי זכוכית ארוך ולו שני פיות ויין נזרק מזה לזה: שמזרקין - על ידי אומנות כדאמר בהחליל (סוכה דף נג.) מטייל בתמני כסי: הכי נמי דאסור - למשתי השתא בקנישקנין: משתינין - דדייק מסרוחים: לידי עניות - דאמרינן בע"פ (פסחים דף קיא:) שרא דעניותא נביל שמיה ונביל קרי ליה ואוהב מקום מיאוס ומשתין מים לפני מטתו היינו מיאוס: ערום - אורחא דמילתא נקט מתוך שהוא ערום אינו יוצא לחוץ להשתין דטורח הוא לו ללבוש ולצאת: אבל לבראי לית לן בה - שהקילוח ארוך וניתז למרחוק: משא ולא משא - שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט מים כגון רביעית מצומצם: על עסקי תכשיטיה - שאינו רוצה לקנות לה: גבהו - היינו קומה זקופה: ותלכנה נטויות גרון - שהיו הולכות עקב בצד גודל למעט בהילוכם שהיו מסתכלין בה והיא שוהה בפסיעותיה ודרך נוטין גרון לילך בנחת לפי שאינו רואה לרגליו: ומשקרות עינים דמליין כוחלא - לשון סיקרא: ומרמזן - את הבחורים: סיקור - לשון הבטה: הלוך וטפוף שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה - שתראה צפה על ראש חברתה והוא נוי לה ונשואות היו לפיכך מספר בגנותן: וטפוף - כמו על דאטפת אטפוך (אבות פ"ב מ"ו): תעכסנה - כמו וכעכס אל מוסר אויל (משלי ז׳:כ״ב) והוא ארס של נחש וקרי לה עכס על שם שאינו מטילו אלא על ידי כעס: בכעוס - נחש כעוסה: נמקים - כמו המק בשרו (זכריה יד): צלצול - בנדי"ל נאה: נקפים - חבורות לשון המנקף רגלו וניקף סבכי היער (ישעיהו י׳:ל״ד): מתקשטות - היינו שער שסורקות ומפרכסות: מתקשטות - דומה למקשה כעין נוטריקון: פתיגיל - נוטריקון פתח גילה אותו מקום: כי תחת יופי - כי כל אלה יבא לך תחת יפייך: כיבא - קיוטור"א ליחה כמו שיחנא וכיבי דקדושין דפלימו (דף פא:): פתהן - כמו פתחיהן: יערה - כמו ותער כדה (בראשית כד): שנשפכו כקיתון - שופכות דם זיבה: כיער - נתמלאו שער ונמאסות לתשמיש: אנשי שחץ - מדברים בלשון גאוה ולעגי שפה: סעדת - תשמיש: פת עמילה - בעולה: שאינה עמילה - בתולה: פת עמילה - ברייאיא"ה בלע"ז: גורדלי - לבן היה: