שבת קמה.

פרק כב׳ · חבית

Shabbat 145a · Chapter 22: Chavit

כְּבֵיצָה מְכֻוֶּונֶת — טָהוֹר. הָא יוֹתֵר מִכְּבֵיצָה — טָמֵא, וְאִי אָמְרַתְּ ״מַשְׁקֶה הַבָּא לְאוֹכֶל — אוֹכֶל הוּא״, בְּמַאי אִיתַּכְשַׁר? הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ: בְּסוֹחֵט לְתוֹךְ הַקְּעָרָה. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: כְּתַנָּאֵי. הַמַּחֲלִיק בַּעֲנָבִים — לֹא הוּכְשַׁר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הוּכְשַׁר. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר מַשְׁקֶה הַבָּא לְאוֹכֶל — אוֹכֶל הוּא, וּמָר סָבַר לָאו אוֹכֶל הוּא. אָמַר רַב פָּפָּא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא מַשְׁקֶה הַבָּא לְאוֹכֶל לָאו אוֹכֶל הוּא, וְהָכָא בְּמַשְׁקֶה הַבָּא לְאִיבּוּד קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר מַשְׁקֶה הוּא, וּמָר סָבַר לָאו מַשְׁקֶה הוּא. וּבִפְלוּגְתָּא דְהָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: הַמְפַצֵּעַ בְּזֵיתִים בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת — הוּכְשַׁר. לְסוֹפְתָן בְּמֶלַח — לֹא הוּכְשַׁר. לֵידַע אִם הִגִּיעוּ זֵיתָיו לִמְסוֹק אִם לָאו — לֹא הוּכְשַׁר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הוּכְשַׁר. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר מַשְׁקֶה הָעוֹמֵד לְאִיבּוּד — מַשְׁקֶה הוּא, וּמָר סָבַר לָאו מַשְׁקֶה הוּא. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הָנֵי תַּנָּאֵי בְּמַשְׁקֶה הָעוֹמֵד לְאִיבּוּד פְּלִיגִי, וְהָנָךְ תַּנָּאֵי בְּמַשְׁקֶה הָעוֹמֵד לְצַחְצְחוֹ קָמִיפַּלְגִי. אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: סוֹחֵט אָדָם אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה, אֲבָל לֹא לְתוֹךְ הַקְּעָרָה. וְדָג לְצִירוֹ אֲפִילּוּ לְתוֹךְ הַקְּעָרָה. יָתֵיב רַב דִּימִי וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי: אַתּוּן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב מַתְנִיתוּן וְלָא קַשְׁיָא לְכוּ, אֲנַן מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל מַתְנִינַן לַהּ, וְקַשְׁיָא לַן: מִי אָמַר שְׁמוּאֵל דָּג לְצִירוֹ אֲפִילּוּ לְתוֹךְ הַקְּעָרָה? וְהָאִיתְּמַר: כְּבָשִׁים שֶׁסְּחָטָן, אָמַר רַב: לְגוּפָן — מוּתָּר, לְמֵימֵיהֶן — פָּטוּר, אֲבָל אָסוּר. וּשְׁלָקוֹת בֵּין לְגוּפָן בֵּין לְמֵימֵיהֶן — מוּתָּר. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֶחָד כְּבָשִׁים וְאֶחָד שְׁלָקוֹת, לְגוּפָן — מוּתָּר, לְמֵימֵיהֶן — פָּטוּר, אֲבָל אָסוּר. אֲמַר לֵיהּ: הָאֱלֹהִים! ״עֵינַי רָאוּ וְלֹא זָר (כָּלוּ כִלְיוֹתַי בְּחֵקִי וְגוֹ׳)״ — מִפּוּמֵּיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה שְׁמִיעַ לִי, וְרַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא, וְרַבִּי זֵירָא מֵרַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי, וְרַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי מֵרַב. גּוּפָא. כְּבָשִׁים שֶׁסְּחָטָן, אָמַר רַב: לְגוּפָן — מוּתָּר, לְמֵימֵיהֶן — פָּטוּר, אֲבָל אָסוּר. וּשְׁלָקוֹת, בֵּין לְגוּפָן בֵּין לְמֵימֵיהֶן — מוּתָּר. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה, לְגוּפָן — מוּתָּר, לְמֵימֵיהֶן — פָּטוּר, אֲבָל אָסוּר. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֶחָד כְּבָשִׁים וְאֶחָד שְׁלָקוֹת, לְגוּפָן — מוּתָּר, לְמֵימֵיהֶן — חַיָּיב חַטָּאת. מֵיתִיבִי: סוֹחֲטִין כְּבָשִׁים בְּשַׁבָּת לְצוֹרֶךְ הַשַּׁבָּת, אֲבָל לֹא לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת. וְזֵיתִים וַעֲנָבִים לֹא יִסְחוֹט, וְאִם סָחַט — חַיָּיב חַטָּאת. קַשְׁיָא לְרַב, קַשְׁיָא לִשְׁמוּאֵל, קַשְׁיָא לְרַבִּי יוֹחָנָן. רַב מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ, שְׁמוּאֵל מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ, רַבִּי יוֹחָנָן מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. רַב מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: סוֹחֲטִין כְּבָשִׁים בְּשַׁבָּת לְצוֹרֶךְ הַשַּׁבָּת, אֲבָל לֹא לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — לְגוּפָן, אֲבָל לְמֵימֵיהֶן פָּטוּר, אֲבָל אָסוּר. וּשְׁלָקוֹת בֵּין לְגוּפָן בֵּין לְמֵימֵיהֶן — מוּתָּר. וְזֵיתִים וַעֲנָבִים — לֹא יִסְחוֹט, וְאִם סְחָטָן — חַיָּיב חַטָּאת. שְׁמוּאֵל מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: סוֹחֲטִין כְּבָשִׁים בְּשַׁבָּת לְצוֹרֶךְ הַשַּׁבָּת, הוּא הַדִּין לִשְׁלָקוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — לְגוּפָן, אֲבָל לְמֵימֵיהֶן — פָּטוּר, אֲבָל אָסוּר. וְזֵיתִים וַעֲנָבִים לֹא יִסְחוֹט, וְאִם סָחַט — חַיָּיב חַטָּאת. רַבִּי יוֹחָנָן מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: סוֹחֲטִין כְּבָשִׁים לְצוֹרֶךְ הַשַּׁבָּת אֲבָל לֹא לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אֶחָד כְּבָשִׁים וְאֶחָד שְׁלָקוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — לְגוּפָן, אֲבָל לְמֵימֵיהֶן — לֹא יִסְחוֹט, וְאִם סָחַט — נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁסָּחַט זֵיתִים וַעֲנָבִים, וְחַיָּיב חַטָּאת. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: דְּבַר תּוֹרָה — אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל דְּרִיסַת זֵיתִים וַעֲנָבִים בִּלְבַד. וְכֵן תָּנֵי דְּבֵי מְנַשֶּׁה: דְּבַר תּוֹרָה אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל דְּרִיסַת זֵיתִים וַעֲנָבִים בִּלְבַד. וְאֵין עֵד מִפִּי עֵד כָּשֵׁר

טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת טהור - משנה היא במסכת טהרות ומפרש בה בהדיא ובלבד שלא יגע במשקה שאינו נוגע אלא באוכל וכיון דכביצה מכוונת הוא לכי סחיט טיפה קמייתא חסר ליה מכביצה ואין האוכל אע"פ שהוא טמא מטמא המשקה שאין אוכל מטמא אחרים בפחות מכביצה אבל אם היה נוגע במשקה איטמי ליה משקה מטיפה ראשונה שהמשקה מקבל טומאה בכל שהוא וה"נ תני בה בהדיא יותר מכביצה טמא שכיון שיצאה טיפה ראשונה נטמאה בכביצה וטמא מת דווקא נקט שאינו מטמא בהיסט וה"ה לטמא שרץ וכל טמאי מגע וטמא מת לרבותא נקט דהוי אב הטומאה משום דקתני סיפא אבל זב שסוחט זיתים וענבים אפי' גרגיר יחידי טמא שכיון שיצאה טיפה ראשונה נטמא המשקה במשא הזב: ואי אמרת כו' - דקס"ד אפי' סוחט לתוך הקדירה: כתנאי - משקה הבא לאוכל אוכל הוא או משקה הוא: המחליק בענבים - נחתום המחליק פני ככרותיו בענבים שסוחט המשקה על הככר: הוכשר - האוכל הענבים הוכשרו: הבא - לצורך אוכל כגון שסחטן לשם הפת: ה"ג דכ"ע משקה הבא לאוכל לאו אוכל הוא - אלא משקה הוא והיינו טעמא דמ"ד לא הוכשר שמתחילה נסחט אדעתא דאזיל לאיבוד שהאור שואבו ושורפו: המפצע בזיתים - בלציי"ר כדי שיהיו רכין: הוכשר - דניחא ליה במשחא דטייף עלייהו שמתוך כך הם מרבים טעם: לסופתן במלח - שמתוך שהן קשין אין המלח נדבק בהן ומפצעם לרככן מבחוץ מעט: לא הוכשר - דלא מכוין למשקה דידהו דליעקר: לידע אם הגיעו זיתיו למסוק - צריך הוא לראות אם שומנו נוח לצאת מיהו המשקה אזיל לאיבוד: הני תנאי - דמפצע ודאי במשקה העומד לאיבוד פליגי כדאמרי' אבל תנאי דמחליק לאו בעומד לאיבוד פליגי דלאו לאיבוד אזל שהרי לצחצח האוכל נתנו והרי מצחצחו אלא במשקה העומד לצחצחו לאוכל קא מיפלגי דא"נ משקה הבא לאוכל משקה הוא ה"מ היכא דקא שריף ליה א"נ שטר ביה ריפתא דתורת משקה עביד אבל לצחצחו פליגי: ודג לצירו - סחיטת דג להוציא צירו לאו משקה הוא אלא אוכלין: כבשין - ירק חי כבוש ביין וחומץ: לגופו - אם לאכול הכבשים סוחטן ממשקה הצף עליהן והנבלע בהן מותר לכתחילה דלא מפרק הוא הואיל ולאו למשקה הוא צריך: פטור - שאין זה מפרק שאין המשקה הזה יוצא מן הכבשים שלא גדל בתוכן אבל אסור אטו זיתים וענבים: שלקות - אפילו למימיהן לאו משקה נינהו אלא אוכל: למימיהן פטור אבל אסור - והא שלקות דומיא דדג לצירן הוא ולא שרי ליה שמואל לכתחילה: עיני ראו ולא זר - הא דבעינא למימר לך דמשמיה דרב איתמר: סוחטין כבשין - ולא מפליג בין לגופן בין למימיהן ושרי לכתחילה וקשיא לכולהו דליכא בהו דשרי כבשין למימיהן לכתחילה: דבר תורה - כלומר אסרה תורה מלאכה ודריכת זיתים וענבים הוא דהויא מלאכה אבל שאר דריכות לאו אורחייהו בהכי ולאו מלאכה נינהו:

כביצה מכוונת טהור - פי' בקונטרס שאע"פ שהאוכל טמא אינו מטמא את המשקה שאין אוכל מטמא בפחות מכביצה והאי טעמא לא ניחא אלא למ"ד בפרק כל שעה (פסחים דף לג: ושם) משקים מיפקד פקידי אבל למ"ד התם מיבלע בליעי טמאים המשקין מאליהן כיון שנגע באוכל [ומשני התם דבמתני' מיירי בענבים שלא הוכשרו לאימת מתכשרי לכי סחיט להו וכי סחיט להו בציר שעוריה והשתא לפי' רש"י מה בכך] מיד כשיצאה הטיפה ראשונה נטמאה הואיל ואוכל מקבל טומאה בכל שהוא ומה שהקשה ר"ת לפירו' פי' לעיל בריש המצניע (שבת דף צא.): דכ"ע משקה הבא לאוכל לאו אוכל הוא - לא מצינן למימר דכ"ע אוכל הוא א"כ מ"ט דמ"ד הוכשר: אם הגיעו זיתיו למסוק כו' - מה שקשה ליה לרב נחמן דמפרש בפ"ק (דף יז.) דגזרו לבצור בטהרה משום דפעמים שאדם הולך כו'. שם פירשתי בד"ה גוזרני: כבשים שסחטן לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור - רב לטעמיה דאמר לקמן דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים ולפירוש הקונטרס דפי' משום דאתי המשקה מעלמא קשה לרבי אמאי גזרו להדוקי אודרא אפומא דשישא בשלהי תולין (לעיל שבת דף קמא.) שמא יסחוט הא אפילו סחיט ליכא איסור דאורייתא מיהו י"ל דהתם רבא דקאמר לה וס"ל כר' יוחנן דמחייב חטאת: ורבי יוחנן אמר אחד כבשין ואחד שלקות לגופן מותר למימיהן חייב חטאת - ובדג לצירו נמי הוה מחייב ר' יוחנן חטאת לתוך הקערה דדג לצירו מדמינן לשלקות בכולה שמעתיה דפריך מדשמואל דשלקות אההיא דדג לצירו ופי' ר' דהלכה כר' יוחנן דקיי"ל כוותיה לגבי רב ושמואל ושמעינן ממילתא דר"י שאסור לסחוט כבשים ושלקות למימיהן ואם סחט חייב חטאת ולא הפריש בסחיטה בין קדירה לקער' אלא הכל אסור מתוך אלו דברים מתברר שאין הלכה לא כשמואל ולא כרב שאמרו סוחט אדם אשכול של . ענבים לתוך הקדירה ויש שמעמידין דברי רב ושמואל ביו"ט מדדייק רב חסדא מדברי שמואל כן ואין לנו להדורי אפריכי ולאפוקי שמעתא מדוכתיה אלא ודאי בשבת קאמרי רב ושמואל ואין הלכה כמותן לא בשבת ולא ביו"ט ע"כ פי' ר"ח ומה שדקדק מדלא מפליג ר' יוחנן משמע דמיירי אפילו לתוך הקדירה אין זה דיוק דהא רב ושמואל נמי אסרי סתמא בכבשים למימיהן ואע"ג דשרו לסחוט בהדיא אשכול של ענבים לתוך הקדירה ומה שדחה דברי המעמידין דברי רב ושמואל ביו"ט אומר ר"ת שהדין עמו אבל דברי רב חסדא ביום טוב כדפירשתי לעיל: