שבתעג:
טוען את הדף…
גְּמָ׳ מִנְיָנָא לְמָה לִי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁאִם עֲשָׂאָן כּוּלָּם בְּהֶעְלֵם אֶחָד — חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. הַזּוֹרֵעַ וְהַחוֹרֵשׁ. מִכְּדֵי מִכְרָב כָּרְבִי בְּרֵישָׁא, לִיתְנֵי חוֹרֵשׁ וַהֲדַר לִיתְנֵי זוֹרֵעַ! תַּנָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָאֵי דְּזָרְעִי בְּרֵישָׁא וַהֲדַר כָּרְבִי. תָּנָא: הַזּוֹרֵעַ, וְהַזּוֹמֵר, וְהַנּוֹטֵעַ, וְהַמַּבְרִיךְ, וְהַמַּרְכִּיב — כּוּלָּן מְלָאכָה אַחַת הֵן. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? [הָא קָא מַשְׁמַע לַן] הָעוֹשֶׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אָמַר רַבִּי אַחָא, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָשֵׁי, אָמַר רַבִּי אַמֵּי: זוֹמֵר חַיָּיב מִשּׁוּם נוֹטֵעַ, וְהַנּוֹטֵעַ וְהַמַּבְרִיךְ וְהַמַּרְכִּיב חַיָּיב מִשּׁוּם זוֹרֵעַ. מִשּׁוּם זוֹרֵעַ אִין, מִשּׁוּם נוֹטֵעַ לָא? אֵימָא: אַף מִשּׁוּם זוֹרֵעַ. אָמַר רַב כָּהֲנָא: זוֹמֵר וְצָרִיךְ לָעֵצִים — חַיָּיב שְׁתַּיִם: אַחַת מִשּׁוּם קוֹצֵר, וְאַחַת מִשּׁוּם נוֹטֵעַ. אָמַר רַב יוֹסֵף: הַאי מַאן דְּקָטֵל אַסְפַּסְתָּא חַיָּיב שְׁתַּיִם: אַחַת מִשּׁוּם קוֹצֵר, וְאַחַת מִשּׁוּם נוֹטֵעַ. אָמַר אַבָּיֵי: הַאי מַאן דְּקָנֵיב סִילְקָא חַיָּיב שְׁתַּיִם: אַחַת מִשּׁוּם קוֹצֵר, וְאַחַת מִשּׁוּם זוֹרֵעַ. וְהַחוֹרֵשׁ. תָּנָא: הַחוֹרֵשׁ וְהַחוֹפֵר וְהַחוֹרֵץ כּוּלָּן מְלָאכָה אַחַת הֵן. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָיְתָה לוֹ גַּבְשׁוּשִׁית וּנְטָלָהּ, בַּבַּיִת — חַיָּיב מִשּׁוּם בּוֹנֶה, בַּשָּׂדֶה — חַיָּיב מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ. אָמַר רָבָא: הָיְתָה לוֹ גּוּמָּא וּטְמָמָהּ, בַּבַּיִת — חַיָּיב מִשּׁוּם בּוֹנֶה, בַּשָּׂדֶה — מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ. אָמַר רַבִּי אַבָּא: הַחוֹפֵר גּוּמָּא בְּשַׁבָּת וְאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לַעֲפָרָהּ — פָּטוּר עָלֶיהָ. וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ חַיָּיב עָלֶיהָ — הָנֵי מִילֵּי מְתַקֵּן, הַאי — מְקַלְקֵל הוּא. וְהַקּוֹצֵר. תָּנָא: הַקּוֹצֵר, הַבּוֹצֵר, וְהַגּוֹדֵר וְהַמַּסִּיק, וְהָאוֹרֶה — כּוּלָּן מְלָאכָה אַחַת. אָמַר רַב פָּפָּא: הַאי מַאן דִּשְׁדָא פִּיסָּא לְדִיקְלָא וְאַתַּר תַּמְרֵי חַיָּיב שְׁתַּיִם: אַחַת מִשּׁוּם תּוֹלֵשׁ, וְאַחַת מִשּׁוּם מְפָרֵק. רַב אָשֵׁי אָמַר: אֵין דֶּרֶךְ תְּלִישָׁה בְּכָךְ, וְאֵין דֶּרֶךְ פְּרִיקָה בְּכָךְ. וְהַמְעַמֵּר. אָמַר רָבָא: הַאי מַאן דְּכָנֵיף מִילְחָא מִמִּלְחֲתָא חַיָּיב מִשּׁוּם מְעַמֵּר. אַבָּיֵי אָמַר: אֵין עִימּוּר אֶלָּא בְּגִידּוּלֵי קַרְקַע. וְהַדָּשׁ. תָּנָא: הַדָּשׁ, וְהַמְנַפֵּץ, וְהַמְנַפֵּט — כּוּלָּן מְלָאכָה אַחַת הֵן. הַזּוֹרֶה, הַבּוֹרֵר, וְהַטּוֹחֵן, וְהַמְרַקֵּד. הַיְינוּ זוֹרֶה, הַיְינוּ בּוֹרֵר, הַיְינוּ מְרַקֵּד. אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כׇּל מִילְּתָא דַּהֲוַאי בְּמִשְׁכָּן,גמ' מנינא למה לי - ליתני אבות מלאכות הזורע והחורש כו' ואנא חזינא אי ארבעין נינהו: שאם עשאן כו' - ובא להודיעך שאם נתעלמו כל הלכות שבת ממנו חייב כמה חטאות עליו: מכרב כרבי - חורשין: בא"י - קשה היא ואין יכול לכסות בלא חרישה ואשמעינן דהא נמי חרישה היא: כולן מלאכה אחת הן - דזומר נמי לצמוחי אילנא הוא ונפקא מינה דאי עבד ליה כולן בהדי זורע לא מיחייב אלא חדא דהעושה מלאכות הרבה כו' זורע אב מלאכה ונוטע נמי אב מלאכה הוא דהיינו זורע אלא שזה בזרעים וזה באילנות וכן מבריך ומרכיב אבל זומר תולדה: זומר חייב - משום תולדת נוטע דלצמוחי עביד: ונוטע - גופיה וכן מבריך ומרכיב: חייב משום זורע - כלומר אינהו נמי זורע הן זה אב בזרעים וזה אב באילנות: משום נוטע לא - אמבריך ואמרכיב קאי: אימא אף משום זורע - דהך זריעה באילנות ואי עביד ליה בהדי זורע מיחייב חדא ותו לא: זומר - להצמיח הגפן: וצריך לעצים - להסקה משום דצריך להם הויא תולדה דקוצר דצריך נמי לקצור: דקטל אספסתא - שחת וקוצרין אותו ג' פעמים בחדש וחוזר וצומח: דקניב סילקא - חותך תרדין מן המחובר וחוזרין וגדלין: החורץ - עושה חריצין בקרקע: מלאכה אחת הן - אינו חייב אלא אחת דכולהו לרפויי ארעא עבידי: גבשושית - תל קטן: בבית - שייך בנין שמתכוין להשוות קרקעיתו: משום חורש - דמרפי ארעא: גומא וטממה - בעפר היינו חורש שהעפר שמילאה בו הוי רפוי וטוב לזריעה והשוה לקרקע להיות נזרע עם השדה: אלא לעפרה - לכסות צואה: פטור עליה - ואין כאן משום בנין בבית דקלקול הוא ולזריעה נמי לא חזיא אבל אם היה צריך לה חייב משום בונה: לרבי יהודה - בפרק המצניע (לקמן שבת צג:) גבי מוציא את המת במטה: מתקן - כמו מוציא את המת לקוברו אינו צריך לגופה דהוצאה ולא למת אלא לפנות ביתו והוצאה הצריכה לגופה כגון שהוא צריך לחפץ זה במקום אחר: מקלקל הוא - את ביתו: גודר - בתמרים: ומוסק - בזיתים: אורה - בתאנים: דשדא פיסא לדיקלא - זרק פיסת רגבים לדקל: ואתר תמרי - השיר התמרים: תולש - תולדה דקוצר: מפרק - תולדה דדש שמפרק תבואה משבליה לשון פורק מן החמור דישקארגיי"ר בלע"ז רבינו לוי וגם בתשובת רבינו משולם הגאון מצאתי כן ואף זה מפרק התמרים מן המכבדות: אין דרך תלישה ופריקה בכך - על ידי זריקה אלא או ביד או בכלי ותולש כלאחר יד הוא ופטור: דכניף מלחא ממלחתא - שצבר מלח ממשרפות מים דמתרגמינן חריצי ימא (יהושע יא) שממשיך לתוכו מים מן הים והחמה שורפתן והן נעשין מלח ואותו חריץ קרי מילחתא: משום מעמר - שאף הוא כמאסף בשבלין הוא: המנפץ - פשתן בגבעולין: והמנפט - צמר גפן בקשת כדרך האומנין וצמר גפן גידולי קרקע הוא להכי קרי ניפוט דיליה תולדה דדש שמפרק גרעינין ממנו ולא קרי ליה תולדת מנפץ דצמר: ה"ג היינו זורה היינו בורר היינו מרקד - היינו כמו הי ניהו כלומר דמפליג להו תנא דמתניתין לתלת והלא כולן מלאכה אחת הן דמפריש אוכל מן הפסולת:מכדי מכרב כרבי ברישא והדר כו' - לא שייך למידק הכי בהא דקתני המכבה ברישא והדר המבעיר דהכא כל סידורא דפת נקט כסדר לבד מחרישה: משום זורע - אין להוכיח מכאן דצריך להתרות אתולדה משום אב דהא לא קאמר שצריך להתרותו משום זורע אלא דאם התרה בו משום זורע דחייב אבל בריש פרק תולין (לקמן שבת קלח.) משמע קצת דצריך להתרות אתולדה משום אב דקאמר משמר משום מאי מתרינן ביה (שיהא חייב) רבה אמר משום בורר רבי זירא אמר משום מרקד וגם זה יש לדחות דהכי פירושו משום מאי מתרינן ביה שיהא חייב רבה אמר משום בורר אבל אם התרו בו משום מרקד פטור כיון דמתרהו משום דבר שאינו דומה לו הוא סבר שהוא מלעיג בו ופטור אבל אם התרה בו סתם אל תשמר חייב ונראה שגם ר"ח רוצה לפרש כן ועוד ראיה דבריש בבא קמא (דף ב.) קאמר ולר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב אמאי קרי ליה אב ואמאי קרי ליה תולדה ולא משני דלהכי קרי ליה אב דצריך להתרות אתולדה [משום] אב: זומר וצריך לעצים חייב שתים - והא דאמר בפ' זה בורר (סנהדרין דף כו.) תו חזיוה לההוא גברא דהוה קא כסח אמר להן כהן וזמיר אמרו ליה יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך אף על גב דהכא אמר חייב משום נוטע התם מיירי בכה"ג שאין האילן מיתקן בכך אלא מתקלקל: וצריך לעצים - נראה דאפילו לר' יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה בעינן צריך לעצים דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה מידי דהוה אקורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב וכדאמר רבי יוחנן לקמן בפ' חבית (שבת דף קמה.) אחד כבשים ואחד שלקות שסחטן לגופן מותר למימיהן חייב חטאת ואמאי שרי לגופן ליהוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה אלא טעמא לפי שאין דרך דישה בכך: ואחת משום מפרק - אין נראה לר"י כמו שמפרש רש"י שמפרק האילן ממשאו מן הפירות שעליו אלא כמו שפירש רבינו שמואל שיש על התמרים קליפה העליונה וכשהוא מכה בתמרים מפרק את הקליפה מן התמרים והוי כמו דש שמפרק את התבואה מן השבולת: מפרק - פירש"י דהוה תולדה דדש וקשה לר"ת דבשילהי המצניע (לקמן שבת צה.) אמר דחולב חייב משום מפרק ואי הוה תולדה דדש הא אמר לקמן גבי הפוצע חלזון דלרבנן אין דישה אלא בגידולי קרקע ואין לומר דדוקא חלזון שהוא דג פטרי רבנן דלא הוי גידולי קרקע אבל בחולב מחייבי דבהמה חשיבא גידולי קרקע כדמוכח בריש בכל מערבין (עירובין דף כז:) דהא [ע"כ טעמא דרבנן משום] דילפינן להו מסממנין שבמשכן דאין דישה אלא בגידולי קרקע לגבי דבר הגדל ממש מן הקרקע לא חשיבא בהמה גידולי קרקע כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ פט.) מה דיש מיוחד שהוא גידולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל כו' יצא החולב והמגבן כו' ודוחק לומר דברייתא דהמצניע אתיא כר"י דפליג לקמן אדרבנן ונראה לר"ת דמפרק חייב משום ממחק דכשחולב ממחק את הדד ומחליקו ואין נראה לר"י דבפרק חבית (לקמן שבת קמד:) אמרינן חולב אדם לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ולר"ת מה לי לתוך הקדרה מה לי לתוך הקערה ולפירוש הקונטרס א"ש דמעיקרא כשהיה בדדין חשיב אוכל וכשחולב לתוך הקדרה (דהשתא) נמי הוי אוכל ולא דמי לדש שנשתנה ונראה דלפירוש הקונטרס הלכה כרבי יהודה דהאמר בפרק אע"פ (כתיבות ס.) אמר רבי מרינוס גונח יונק חלב בשבת מ"ט מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צער לא גזרו רבנן ופסיק התם רב יוסף הלכתא כרבי מרינוס ואין נראה לומר דאף לרבנן אסור מדרבנן דמיחזי כמפרק ואף על גב דלא אסירא אלא מדרבנן לא שרי אלא משום דאיכא תרתי כלאחר יד ובמקום צער: