שבתקלג:
טוען את הדף…
גְּמָ׳ מִכְּדֵי קָתָנֵי כּוּלְּהוּ, ״כׇּל צוֹרְכֵי מִילָה״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי הָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: הַמָּל, כׇּל זְמַן שֶׁהוּא עוֹסֵק בַּמִּילָה — חוֹזֵר בֵּין עַל הַצִּיצִין הַמְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה בֵּין עַל הַצִּיצִין שֶׁאֵין מְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה. פֵּירַשׁ, עַל צִיצִין הַמְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה — חוֹזֵר, עַל צִיצִין שֶׁאֵין מְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה — אֵינוֹ חוֹזֵר. מַאן תַּנָּא פֵּירַשׁ אֵינוֹ חוֹזֵר? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הִיא. דְּתַנְיָא: אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת — מַפְשִׁיט אָדָם הַפֶּסַח עַד הֶחָזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַפְשִׁיטִין אֶת כּוּלּוֹ. מִמַּאי? עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הָתָם — מִשּׁוּם דְּלָא בָּעֵינַן ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״. אֲבָל הָכָא — דְּבָעֵינַן ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״, הָכִי נָמֵי. דְּתַנְיָא: ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״, הִתְנָאֵה לְפָנָיו בְּמִצְוֹת: עֲשֵׂה לְפָנָיו סוּכָּה נָאָה, וְלוּלָב נָאֶה, וְשׁוֹפָר נָאֶה, צִיצִית נָאָה, סֵפֶר תּוֹרָה נָאֶה, וּכְתוֹב בּוֹ לִשְׁמוֹ בִּדְיוֹ נָאֶה, בְּקוּלְמוֹס נָאֶה, בְּלַבְלָר אוּמָּן, וְכוֹרְכוֹ בְּשִׁירָאִין נָאִין. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: ״וְאַנְוֵהוּ״ — הֱוֵי דּוֹמֶה לוֹ, מָה הוּא חַנּוּן וְרַחוּם — אַף אַתָּה הֱיֵה חַנּוּן וְרַחוּם. אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: הָא מַנִּי — רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דִּתְנַן: בֵּין שֶׁנִּרְאָה בַּעֲלִיל, וּבֵין שֶׁלֹּא נִרְאָה בַּעֲלִיל — מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נִרְאָה בַּעֲלִיל — אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. מִמַּאי? דִּילְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָתָם, דְּלֹא נִיתְּנָה שַׁבָּת לִידָּחוֹת, אֲבָל הָכָא דְּנִיתְּנָה שַׁבָּת לִידָּחוֹת — הָכִי נָמֵי. אֶלָּא אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: רַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי הִיא. דִּתְנַן: אַרְבָּעָה כֹּהֲנִים נִכְנָסִין: שְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בָזִיכִּין. וְאַרְבָּעָה מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם: שְׁנַיִם לִיטּוֹל שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם לִיטּוֹל שְׁנֵי בָזִיכִּין. הַמַּכְנִיסִין עוֹמְדִים בַּצָּפוֹן וּפְנֵיהֶם לַדָּרוֹם, וְהַמּוֹצִיאִין עוֹמְדִים בַּדָּרוֹם וּפְנֵיהֶם לַצָּפוֹן. אֵלּוּ מוֹשְׁכִים, וְאֵלּוּ מַנִּיחִין, טִפְחוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד טִפְחוֹ שֶׁל זֶה, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״לִפְנֵי ה׳ תָּמִיד״. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אֵלּוּ נוֹטְלִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין אַף זֶה הָיָה ״תָּמִיד״. תָּנוּ רַבָּנַן: מְהַלְקְטִין אֶת הַמִּילָה, וְאִם לֹא הִילְקֵט — עָנוּשׁ כָּרֵת. מַנִּי? אָמַר רַב כָּהֲנָא: אוּמָּן. מַתְקֵיף לָהּ רַב פָּפָּא: אוּמָּן לֵימָא לְהוּ ״אֲנָא עֲבַדִי פַּלְגָא דְמִצְוָה, אַתּוּן [נָמֵי] עֲבִידוּ פַּלְגָא דְמִצְוָה״! אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: גָּדוֹל. מַתְקֵיף לָהּ רַב אָשֵׁי: גָּדוֹל בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ: ״וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל״. אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: לְעוֹלָם אוּמָּן, וּכְגוֹן דַּאֲתָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דְּשַׁבָּת, וַאֲמַרוּ לֵיהּ: לָא מַסְפְּקַתְּ, וַאֲמַר לְהוּ: מַסְפְּקֵינָא, וַעֲבַד וְלָא אִיסְתַּפַּק, וְאִישְׁתְּכַח דְּחַבּוּרָה הוּא דַּעֲבַד, וְעָנוּשׁ כָּרֵת. מוֹצְצִין וְכוּ׳. אָמַר רַב פָּפָּא: הַאי אוּמָּנָא דְּלָא מָיֵיץ — סַכָּנָה הוּא וּמְעַבְּרִינַן לֵיהּ. פְּשִׁיטָא, מִדְּקָא מְחַלְּלִי עֲלֵיהּ שַׁבְּתָא סַכָּנָה הוּא! מַהוּ דְתֵימָא הַאי דָּם מִיפְקָד פְּקִיד, קָא מַשְׁמַע לַן חַבּוֹרֵי מִיחַבַּר. וְדוּמְיָא דְּאִיסְפְּלָנִית וְכַמּוֹן: מָה אִיסְפְּלָנִית וְכַמּוֹן כִּי לָא עָבֵיד סַכָּנָה הוּא, אַף הָכָא נָמֵי, כִּי לָא עָבֵיד סַכָּנָה הוּא. וְנוֹתְנִין עָלֶיהָ אִיסְפְּלָנִית. אָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: אִיסְפְּלָנִיתָא דְּכוּלְּהוֹן כִּיבֵי — שַׁב מָאנֵי תַּרְבָּא, וַחֲדָא קִירָא. רָבָא אָמַר: קִירָא וְקַלְבָּא. דַּרְשַׁהּ רָבָא בְּמָחוֹזָא, קַרְעִינְהוּ בְּנֵי מִנְיוֹמֵי אָסְיָא לְמָנַיְיהוּ. אֲמַר לְהוּ: שְׁבַקִי לְכוּ חֲדָא. דַּאֲמַר שְׁמוּאֵל: הַאי מַאן דְּמָשֵׁי אַפֵּיהּ וְלָא מִנַּגֵּיב טוּבָא — נִקְטְרוּ לֵיהּגמ' מכדי קתני - במתניתין: כולהו - כל דברים העושים למילה מוהלין ופורעין ומוצצין כו' למה לי דתנן כללא ברישא עושין כל צרכי מילה: ציצין - שיורי ערלה ובמתני' מפרש אלו הן ציצין המעכבין ויש שאינן מעכבין כגון בשר שאינה חופה רוב העטרה אלא מיעוטה ומה היא עטרה שורה גבוה המקפת בגיד סביב שממנה הגיד משפע ויורד לצד הקרקע ומשפע ויורד לצד הגוף: המל - בשבת: כל זמן שהוא עוסק בה - שלא סילק ידו אם ראה שנשתיירו בה ציצין בין מעכבין את המילה שאינה כשרה עד שיחתכם בין שאין מעכבין חוזר וחותך דכולא חדא מילתא היא והרי ניתנה שבת לדחות אצלה: פירש - שסילק ידיו: על המעכבין חוזר - שהרי הן כמילה עצמה: ועל שאין מעכבין אינו חוזר - דהוי כהתחלה בפני עצמה ועל אלו לא ניתן לחלל את השבת והיינו דקתני כל צרכי מילה ואפילו ציצין שאין מעכבין חוזר עליהם כל זמן שלא פירש: מאן תנא פירש אינו חוזר - ומשום דפירש חשיב ליה חזרה מילתא לנפשה והואיל ולא עיכוב מצוה נינהו לא הדר: מפשיט הפסח עד החזה - והיינו פירש דתנן במסכת תמיד (פ"ד מ"ב) גבי הפשיטו שהיה מתחיל מן הרגלים והיה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה הגיע לחזה חתך את הראש ונתנו למי שזכה בו ואח"כ הכרעיים ומירק והפשיט כו' שמעי' מיניה משהגיע לחזה סילק ידיו מן ההפשט והתחיל להתעסק בניתוח קצת וגבי עולה דכולה כליל מירק והפשיט ומנתח הידים תחילה אחר הראש וגבי פסח נמי משהפשיט עד החזה דיכול להוציא אימוריו בלא נימין קורעו ומוציאן מיד והוה ליה פירש מן ההפשט וקאמר רבי ישמעאל שוב אינו גומר ומפשיט משום דכיון דפירש הויא חזרה מילתא דאתחלתא לנפשה ושלא לצורך גבוה דומיא דציצין דלא מעכבין: דלא בעינן זה אלי ואנוהו - דאחר נטילת האימורין אין הידור מצוה ביפוי בשר אבל יפוי מילה מצוה היא: הוי דומה לו - ולשון אנוהו אני והוא אעשה עצמי כמותו לדבק בדרכיו: בין שנראה - החדש: בעליל - בגילוי לכל ויש לדעת שראוהו בית דין והקרובים להם ואין צריך לרואין חוץ לתחום לחלל שבת ולבא ולהעיד לפני ב"ד מחללין: ר' יוסי אומר כו' - אלמא אע"ג דאיכא מצוה כיון דלאו לצורך גבוה הוא לא מחללינן והכא נמי פירש דהוי אתחלתא דחילול כי הכא בלא צורך גבוה לא מחללינן: לא ניתנה שבת לדחות - אפילו בהתחלתה דהא נראה בעליל אבל הכא כיון שנתנה שבת לדחות להתחיל בה המילה הכי נמי דכי פירש והדר לאו אתחלתא לנפשה היא והוי כמו שלא פירש וגומר כל מצותו: רבנן דפליגי עליה דרבי יוסי - גבי לחם הפנים: ארבעה כהנים נכנסין - להיכל בשבת לסדור לחם הפנים: שני סדרים - שתים מערכות של לחם: שני בזיכין - שתי כפות מלאות לבונה כדכתיב (ויקרא כד) ונתת על המערכת לבונה זכה: מקדימין לפניהם שנים ליטול - מן השלחן שני סדרים הישנים: ושנים ליטול שני בזיכין - והשלחן היה נתון ארכו ממזרח למערב ואלו עומדין מזה לרוחב השלחן בצפון ואלו עומדין לנגדו לדרום ודווקא מכניסין לצפון דכל צפון ענין חשיבות היא כדאמרינן במסכת סוכה (דף נו.) גבי חילוק לחם הפנים למשמרה הנכנסת והיוצאת הנכנסין חולקין בצפון כדי שיראו נכנסין: רבי יוסי אומר אפילו אלו נוטלין - תחילה ומסלקין כולה מן השלחן ולאחר שעה מניחין אלו: אף זה תמיד - ומה אני מקיים תמיד שלא ילין שלחן בלא לחם ולרבנן אי שקלי ושבקי ליה והדר מסדרי לא מיקרי להו תמיד אלא התחלה אחריתי ונמצא שמתעכב שלחן בלא לחם וגבי פירש נמי כי הדר אתי מילתא אחריתי היא ולרבי יוסי דאמר כי שבקי והדר מתחלי נמי תמיד הוא דחדא מילתא הוא הכא נמי פירש חוזר אע"פ שאין מעכבין דכולה גמר מילתא היא: מהלקטין - בציצין המעכבין: מני - כרת זו של מי הוא: אמר רב כהנא אומן - ענוש כרת ובשבת קאי שחילל שבת ולא עשה מצוה: ונימא אנא עבדי פלגא - כלומר הואיל וכשהתחיל ברשות התחיל וחבורה שעשה ברשות עשה אמאי חייב נימא להו לכו אתם וסיימו המלאכה: אלא אמר רב פפא - בגדול שמל קמיירי ובחול וענוש כרת דקאמר משום מילה קאמר דעדיין ערל הוא: וכגון דאתא בין השמשות - דכל היום כשר למילה ואמרו ליה לא מספקת לגמור ביום כהילכתה ותעשה חבורה בשבת בלא מצוה וענוש כרת ומיהו מיתה ליכא דלא אתרו ביה למיתה ולא קבל עליו התראה וכרת איכא דאתחלה ברשות לא התחיל ולא ניתנה שבת לדחות אצלו בשעה זו: מהו דתימא - מתניתין לא אשמעינן דמחלל שבתא עלה דדם מיפקד פקיד מופקד ועומד שם כנתון בכלי ובמציצה אין חבורה ואין כאן איסור תורה ומשום הכי שרי ולאו משום סכנה ואומנא דלא מייץ בחול לאו סכנתא היא ולא ליעבריה: קא משמע לן דדם חיבורי מיחבר - כשיוצא ע"י מציצה ואפילו הכי שרי משום סכנה מדקתני במתני' גבי איספלנית וכמון: שב מינאי תרבא - ז' מנות של חלב: וחדא דקירא - שעוה: קירא וקלבא רישינא - הוא זפת של עץ שמוציאים ממנו שלא ע"י האור והיא לבנה: קרעינהו למנייהו - שהפסיד להם לגלות רפואה זו: שבקי לכו חדא - שלא גיליתי:גדול בהדיא כתיב ביה - אע"ג דבכמה דוכתין תניא מה שבהדיא בפסוק איבעי למתני גדול שלא מל ענוש כרת: