שבת סז:

פרק ז׳ · כלל גדול

Shabbat 67b · Chapter 7: Kelal Gadol

הָאוֹמֵר ״גַּד גַּדִּי, וּסְנוּק לָא אַשְׁכִּי וּבוּשְׁכִּי״ — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״גַּד״ אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן״. הוּא בִּשְׁמָהּ וְהִיא בִּשְׁמוֹ — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. ״דּוּנוּ דַּנַּי״ — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין ״דָּן״ אֶלָּא לְשׁוֹן עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַנִּשְׁבָּעִים בְּאַשְׁמַת שֹׁמְרוֹן וְאָמְרוּ חֵי אֱלֹהֶיךָ דָּן״. הָאוֹמֵר לְעוֹרֵב ״צְרַח״, וּלְעוֹרֶבְתָּא ״שְׁרִיקִי וְהַחֲזִירִי לִי זְנָבִיךְ לְטוֹבָה״ — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. הָאוֹמֵר ״שַׁחֲטוּ תַּרְנְגוֹל זֶה שֶׁקָּרָא עַרְבִית״ וְ״תַרְנְגוֹלֶת שֶׁקָּרְאָה גַּבְרִית״ — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. ״אֶשְׁתֶּה וְאוֹתִיר, אֶשְׁתֶּה וְאוֹתִיר״ — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. הַמְבַקַּעַת בֵּיצִים בַּכּוֹתֶל, וְהַטָּח בִּפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. וְהַמֵּגִיס בִּפְנֵי אֶפְרוֹחִים — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. הַמְרַקֶּדֶת, וְהַמּוֹנָה שִׁבְעִים וְאֶחָד אֶפְרוֹחִין בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יָמוּתוּ — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. הַמְרַקֶּדֶת לְכוּתָּח, וְהַמְשַׁתֶּקֶת לַעֲדָשִׁים, וְהַמְצַוַּוחַת לִגְרִיסִין — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. הַמַּשְׁתֶּנֶת בִּפְנֵי קְדֵירָתָהּ בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְבַּשֵּׁל מְהֵרָה — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. אֲבָל נוֹתְנִין קֵיסָם שֶׁל תּוּת וְשִׁבְרֵי זְכוּכִית בִּקְדֵירָה בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְבַּשֵּׁל מְהֵרָה, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין בְּשִׁבְרֵי זְכוּכִית מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. תָּנוּ רַבָּנַן: נוֹתְנִין בּוּל שֶׁל מֶלַח לְתוֹךְ הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁתָּאִיר וְתַדְלִיק. וְנוֹתְנִין טִיט וְחַרְסִית תַּחַת הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁתַּמְתִּין וְתַדְלִיק. אָמַר רַב זוּטְרָא: הַאי מַאן דִּמְכַסֵּי שְׁרָגָא דְּמִשְׁחָא וּמְגַלֵּי נַפְטָא קָעָבַר מִשּׁוּם ״בַּל תַּשְׁחִית״. ״חַמְרָא וְחַיֵּי לְפוּם רַבָּנַן״ — אֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ, וְעַל כׇּל כּוֹס וָכוֹס שֶׁהֵבִיא אָמַר: ״חַמְרָא וְחַיֵּי לְפוּם רַבָּנַן, חַיֵּי וְחַמְרָא לְפוּם רַבָּנַן וּלְפוּם תַּלְמִידֵיהוֹן״. הדרן עלך במה אשה כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בְּשַׁבָּת: כׇּל הַשּׁוֹכֵחַ עִיקַּר שַׁבָּת, וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה — אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת. הַיּוֹדֵעַ עִיקַּר שַׁבָּת, וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה — חַיָּיב עַל כׇּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת. הַיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא שַׁבָּת, וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה — חַיָּיב עַל כׇּל

האומר גד גדי - התמזל מזלי: וסנוק לא - עיף אל תהי: אשכי ובושכי - יום ולילה: יש בו משום דרכי האמורי - וכן בכולן עד סוף פירקא גרסינן הרי זה מדרכי האמורי וה"ג בתוספ': הוא בשמה והיא בשמו - הוא ואשתו מחליפין שמותיהן זה בזה בלילה משום ניחוש: דוני דני - התחזקו חביותי: דן - אינו חק האמורי אלא ע"ז ממש וחייב משום קורא בשם עבודת גלולים: האומר לעורב צרח - כשהוא קורא אומר לו כן מפני שהוא מבשר בשורות ולוחש לו לחש זה: שקרא ערבית - איחר יותר משאר חביריו ול"נ שקרא כעורב: שקראה גברית - כתרנגול כמו קרא גברא (יומא דף כ:): אשתה ואותיר - כדי שתהא ברכה מצויה ביינו: המבקעת ביצים בכותל - ואית דגרסי ביצים מקבעת לאחר שיצאו האפרוחים מחזרת הקליפות במקל וקובעתן בכותל לפניהם וזהו לנחש שלא ימותו: המרקדת לכותח - כשעושה כותח מרקדת. לפניו והוא ניחוש שיתחזק: המשתקת לעדשים - כשנותנת בקדרה משתקת את כל העומדים כדי שיתבשלו ולגריסין מצווחת: ה"ג אבל נותנין קיסם של תות - מוריי"ר וחזק הוא כחומץ ומועיל לבשל ואין זה לנחש: ה"ג אבל אסרו חכמים בשברי זכוכית - אע"פ שמשום דרכי האמורי אין בו אסרו חכמים מפני הסכנה שלא יבלע: בול של מלח - מלא אגרוף מלח בשביל שתאיר ותדליק שאין זה ניחוש אלא מסייע ממש שהמלח צולל את השמן וימשך אחר הפתילה: טיט וחרסית - מצננין את השמן ואינו דולק מהר: דמכסי שרגא דמשחא - שעושה לו כיסוי למעלה ממהר לידלק: נפט - כשמגלין אותו האור הולך ונמשך אליו ומבעיר: חמרא וחיי - כשמוזגין ונותנין כוס אומר כן לברכה בעלמא: מתני' כלל גדול - בגמרא מפרש אמאי קרי ליה גדול: השוכח עיקר שבת - כסבור אין שבת בתורה: אינו חייב אלא חטאת אחת - בגמרא (לקמן שבת דף סט:) יליף לה שמירה אחת לשבתות הרבה ושמירה לכל שבת ושבת ומסתברא דכי כתיב שמירה אחת לשבתות הרבה כי האי גוונא כתיב דכולא חדא שגגה היא וקרבן אשוגג קאתי: היודע עיקר שבת - שיש שבת בתורה ונאסרו בה מלאכות: ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - על ידי שגגת שבת ששכח ששבת היום מדקתני סיפא היודע שהוא שבת מכלל דרישא בדאין יודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה בענין זה ולא נודע לו בינתים שחטא: חייב על כל שבת ושבת - חטאת אחת לכל שבת ואע"פ שלא נודע לו בינתים והעלם אחד הוא אמרינן ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק שא"א שלא שמע בינתים שאותו היום הויא שבת אלא שלא נזכר לו במלאכות שנעשו בו ושגגה קמייתא משום שבת הוא דהואי והא אתיידע ליה ביני ביני הלכך כל חדא שבת חדא שגגה היא ומיהו על הרבה מלאכות שבכל שבת לא מיחייב אלא חדא דכולה שבת חדא שגגה דהא לא שגג אמלאכות דיודע הוא שהמלאכות אסורות אלא אשבת הוא דשגג: היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה - שלא ידע שהמלאכות הללו אסורות ועשאם כמה פעמים בכמה שבתות חייב על כל אב מלאכה חטאת אחת ואף על פי שחזר וכפלה בכמה שבתות כולה חדא שגגה היא דהא לא נודע לו בינתים ולענין שגגת שבת הוא דאיכא למימר ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק אבל לענין שגגת מלאכות לא אמרו הכי דמשום הפסק ימים אין לו לדעת אלא אם כן ישב ועסק לפני חכמים בהלכות שבת ומיהו בחטאת אחת לא מיפטר על כל שבת דשגגה לאו בשבת הויא אלא במלאכות ושגגות טובא הוו לשבת אחת ובגמרא (לקמן שבת דף ע.) יליף פעמים שהוא חייב על כל אחת ואחת ופעמים שאינו חייב אלא אחת על כל שבת ומסתברא דחיובא בזדון שבת ושגגת מלאכות דאיכא שגגות טובא ופטורא בשגגת שבת וזדון מלאכות דחדא שגגה היא:

מתני' כלל גדול. כל היודע עיקר שבת חייב על כל שבת ושבת כו' - פי' בקונטרס אע"פ שלא נודע לו בינתים אמרינן ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק שאי אפשר שלא שמע בינתים שאותו יום שבת היה אלא שלא נזכר במלאכות וקשה לה"ר אליעזר דאמר בגמרא (לקמן שבת דף עא.) קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה פירוש ואינו חייב אלא אחת ובשבת אחת איירי דבשתי שבתות היה חייב שתים דימים שבינתים הויין ידיעה לחלק אלמא אע"פ שנודע לו קודם קצירה אחרונה שאותו יום שבת הוא דהא בזדון שבת קצר וטחן אפי' הכי לא הויא ידיעה וחשיב העלם אחד כיון שלא נודע לו שחטא שהרי סבור שהמלאכה מותר' וטעמא משום דכתיב או הודע אליו חטאתו שיהיה לו ידיעת חטא ועוד הקשה ריב"ם דבגמרא מפקינן לה מקרא ואי כדפי' בקונטרס שאי אפשר שלא נודע לו למה לן קרא ועוד קשה לר"י דתנן בפרק אמרו לו (כריתית דף טז.) א"ר עקיבא שאלתי את ר' אליעזר העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה כו' אמר ליה חייב על כל אחת ואחת ק"ו מנדה כו' ופליגי התם אמוראי בגמרא היכי בעי מיניה וקאמר בסוף שמעתא ולרב חסדא דאמר שגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעא מיניה אי ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק או לא נדה מאי ימים שבינתים איכא ומשני שבא עליה וטבלה וראתה וחזר ובא עליה והתם אפילו איחרה כמה שנים ולא טבלה חשיב הכל העלם אחד אלא כשטבלה ימי היתר שבינתים אע"פ דלא ידע כמי שידע דמי ה"נ גבי שבת אע"פ שלא שמע ימי היתר שבינתים הויין ידיעה לחלק דגזרת הכתוב היא שתהא שמירה לכל שבת ותימה דהתם יליף רבי אליעזר שבת מנדה ואדרבה בשבת כתיב קרא ובנדה לא כתיב ונראה לר"י דהא דנפקא לן מקרא בגמרא היינו כרבי אליעזר ברבי שמעון דהתם דאמר לא כך שאלו רבי עקיבא לרבי אליעזר אלא הבא על הנדה והשיב לו רבי אליעזר דחייב על כל אחת ואחת ק"ו משבת: